Prima Project - Ilana Goor Museum
פרוייקט פרימה חושף את מאחורי הקלעים של הגלריות ומוסדות האמנות המעניינים ביותר בארץ עם דגש על תחום המדיה החברתית והשימוש שהם עושים בו. איתי בצוות הצלמת עדי הררי ומומחית השיווק במדיה, ליטל מגידיש.
אילנה גור – מוזיאון של אישה אחת
מוזיאון אילנה גור אינו מוזיאון אקדמי או דידקטי, למעשה, הוא הכי רחוק מזה. הוא נותן הצצה לאוסף של אישה אחת, שהיא גם אמנית והוא כולל הכל מהכל – אמנות ישראלית קאנונית, אמנות עכשווית מכל העולם, ריהוט, כלי מטבח, פסלים שבטיים מכל העולם והמון המון פורטרטים של גור. אה, וגם תמונות שלה עם כל שועי עולם. למעשה, הרבה לפני תחילת עידן הסלפי, אילנה גור טרחה להנציח את מפגשיה עם האנשים החזקים והנוצצים בעולם, וגורמת לפיד של רובכם להחוויר.
גור היתה קובעת טרנדים מאז ומעולם, אבל חייבים להודות שסיפור הסינדרלה שלה עזר לה להגיע לאן שהגיעה. מפגש תמים עם תייר על חופי הכנרת, שהביא אותה למסיבות השוות של מנהטן, בהן חשפה לעולם את כשרון העיצוב שלה, ומהר מאוד יצירותיה הופיעו על שערי מגזינים. לפני כ-35 שנה רכשה גור את המבנה העותמאני, כשהאזור היה עזוב ולא מפותח (קובעת טרנדים כבר אמרנו?). כאן קבעה את ביתה ומאוחר יותר הרחיבה אותו ופתחה את המוזיאון על מנת להציג את האוסף האישי שלה. בעת ביקורנו גור לא היתה במקום, אולם אלכסנדרה לוין, מנהלת הפיתוח וההדרכה של המוזיאון, נתנה לנו סיור מעמיק שגרם לנו להבין עד כמה המוזיאון הוא למעשה שיקוף של דמותה של גור.
בחדר האוכל שולחן אבירים עצום מוקף בכסאות עור ועמוס בכלי ברונזה. מבט שני מבהיר כי אלו פסלים של רמשים וחרקים, עשים ונמלים וביניהם גולגלות וקרניים של חיות. גור קוראת לזה "הבוקר שאחרי" והוא מצטרף למסורת עתיקה של יצירות ממנטו מורי. חדר אחר מוקדש לאוסף פסלים אפריקאים והוא מחובר למטבח עמוס כלי נחושת ענקיים, על נקיונם אמונה מנקה במשרה מלאה. הספריה של גור מרתקת, על הריהוט האוסטרי הכבד המתאר את ליידי גודייבה בורחת על הסוס, ונותנת לנו קונטקסט על המקורות של האישה והאמנית.
הגג של המבנה, ממנו נשקפים יפו העתיקה והים, משמש גם לאירועים. באחת הפינות מוצבת מזרקה - פסל מלאכת מחשבת של האמנית ורד אהרונוביץ', המציג היפוך תפקידים: אל הים הכל-יכול נפטון נשלט על ידי חמש ילדות אדומות שיער וזועמות הנלחמות בו בצעצועי מים. מכמיר לב ומעורר מחשבה.
בימים אלה מוצגת במוזיאון התערוכה "חיים דיוניסיים" באוצרותה של ד"ר נאוה סביליה שדה, המתמקדת בהוויה בדיוניסאית כפי שהיא באה לידי ביטוי בחיים המודרנים. המפגש של יצירות אמנות עכשוויות המתכתבות עם המיתולוגיות הקלאסיות על רקע המבנה העתיק עתיר הקמרונות המחודדים מקנה חווייה ייחודית. מוצגות כאן עבודות של סיגלית לנדאו, אניסה אשכר, יוסף קריספל ועוד. את עיננו צדו דווקא עבודות יציקת הזכוכית של מירה מיילור: גב שקוף למחצה ארוז בקופסא וממחיש את הפגיעות האנושית, ולידו כנפי זכוכית התלויות בקונטרסט מהדהד על בול עץ לא מעובד.
ומאחורי הדלת... בית
לוין מספרת כי התערוכה היא חלק מהתוכנית הענפה שמנהלים במוזיאון על מנת לשמור על החיות והקשר לקהילה, הכוללת בין היתר ערבי שירה ומוזיקה, הרצאות ייחודיות ועוד. רוב המבקרים כאן הם תיירים אולם יש חשיבות לאינטראקציה עם הקהל הישראלי. כמו רוב המוזיאונים, כאן לא מתפרנסים ממכירת כרטיסים אלא בעיקר מחנות המוזיאון, בה אפשר למצוא כל מיני פריטים שהתיירים יכולים לקחת עימם, בעיקר תכשיטים בעיצובה של גור. לוין מספרת שאת הפסלים והרהיטים של גור מוכרים דרך אתר האינטרנט או ישירות. אחת האספניות הגדולות של רהיטיה של גור היא הברונית רוטשילד, שתמונה של חדר הישיבות שלה, כולו על טהרת עיצובי אילנה גור, תלויה על הקיר.
שלא כמו רוב המוזיאונים, זהו גם הבית של אילנה גור. כשלוין דיברה על כך לראשונה זה היה נשמע כסתם עוד גימיק - שיערנו שיש כאן חלק פרטי אבל הנחנו שהוא משמש בעיקר לאירוח. טעינו. ובגדול. דלת פשוטה באמצע הקומה השנייה מכניסה אותנו לחלק הפרטי. זה מרגיש קצת מציצני אבל מרתק ולא יכולנו להתאפק. מסדרון ארוך, מצופה תמונות אישיות של גור, משפחתה וחברים לאורך השנים מוביל אל חדר האירוח שנראה מאוד דומה לחדרי המוזיאון – אקלקטי ומלא הפתעות: רהיטים דמשקאים, פסלים בעלי אופי נוצרי, תמונה אירוטית גדולה במרכז וסקרטר עתיק שבתוכו מסתתרת גולגולת אדם. המטבח הקטנטן יפה כמו ציור, צנצנות עוגיות, לאבנה ואגוזים מבהירות שמישהו באמת חי פה. מעבר לפינה אוסף נעלי העור של גור ממלא קיר שלם מלמעלה עד למטה. אל תטעו – לא מדובר כאן באימלדה מרקוס: ניכר שכל הנעליים הללו עשו כברת דרך ארוכה.
בסוף הכלבים גונבים את ההצגה
לוין אחראית גם על הייצוג של המוזיאון במדיה החברתית. מסתבר שזו משימה די מורכבת כיוון שהמוזיאון פונה לקהלים שונים: מצד אחד ישראלים, שלא מרבים לבקר אבל כן מגיעים לאירועים; מצד שני תיירים, שהם קהל ארעי ומתחלף, אבל מהווה את רוב הטראפיק ביום-יום. לכך מצטרף גם הקהל דובר הרוסית, אותו אלכסנדרה מפתחת. לטענתה, מדובר בקהל שנענה בקלות ושוחר אירועי אמנות ותרבות, אולם דורש תקשורת בשפה שלו.
כך קורה שלוין מנהלת דף פייסבוק דו לשוני, בו כל פוסט כתוב בעברית ובאנגלית (מפאת הסרבול היא שוקלת כעת להפריד ולבנות שני דפים נפרדים שיפנו כל אחד לקהל יעד אחר) ודף פייסבוק של המוזיאון ברוסית. הפייסבוק הוא גם כלי חשוב מבחינתה לקידום אירועים. לוין מגלה שדווקא את האירועים לקהל הרוסי אין צורך לקדם באופן ממומן. תוסיפו לזה גם את הדף האישי (כביכול) של אילנה גור שלוין מנהלת. כבר אמרנו – מסובך. באינסטגרם ממשיכה הדואליות הלשונית באנגלית ובעברית ברוב הפוסטים, עם דומיננטיות לאנגלית בסטורי.
חשוב ללוין לשמור על הפרדה בתכנים בין האינסטגרם והפייסבוק אבל בסופו של דבר, היא אומרת, ניתן לחלק את הפוסטים לכמה סוגים: פוסטים המתייחסים לאירועים במוזיאון, פוסטים המיוחדים לפריט כלשהו מהאוסף או התערוכה הנוכחית, תמונות נוסטלגיה של גור וההיסטוריה של המוזיאון, מבקרים מיוחדים במוזיאון (במיוחד בעלי חיים) וכן פוסטים המתעדים את אילנה גור באירועים שונים, גם מחוץ למוזיאון. בסוף, לוין אומרת, הכי פופולריים הם שני האחרונים. לוין והצוות מעודדים את המבקרים לתייג אותם בפוסטים שהם מעלים, ויש גם שלט קטן בכניסה עם ההאשטאג הנכון, אבל מסתבר שיש הרבה דרכים לאיית אילנה גור...
אז מה גילינו: גילינו שמוזיאון יכול להיות גם בית, גילינו שהדרך להישאר רלוונטי היא לייצר הרבה אירועים ולפנות לקהלים מגוונים וגם ששפה היא דבר מאוד מרכזי בניהול סושיאל מדיה.
רוצים לקרוא על הפרק הקודם של פרימה בגלריה רוזנפלד? לחצו כאן
מוזמנים לעקוב אחרי עמוד האינסטגרם של קבוצת הסושיאל מדיה באמנות - social_art_tlv@