שאגאל, מאלביץ' וחברים במוזיאון היהודי בניו יורק
עודכן: 12 בדצמ׳ 2018
הסיפור הטראגי שלא סופר - כיצד חלם מארק שאגאל ליצור אמנות חופשית חדשה והקים בית ספר לאמנות ברוח זו בויטבסק, וקזימיר מאלביץ' הכריזמטי שמט את הקרקע תחתיו וסחף את כל תלמידיו לסופרמטיזם.
כבר חודש עבר מאז שחזרתי מניו יורק ורק עכשיו התפניתי לכתוב על חוויותיי שם. כל כך הרבה דברים קורים והזמן נוזל בין האצבעות – אתם בטח מכירים את זה. אז עכשיו זו הזדמנות מבחינתית לחיות מחדש את החוויות מניו יורק. על האמנים שלא נפרדו במותם - קלימט ושילה, מארק ומאקה, תוכלו לקרוא כאן.
המוזיאון היהודי בניו יורק לא נשמע המקום הכי מגניב בעיר, ולכן, אני מודה, זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי בו. אל תעשו את הטעות שלי – זה מוזיאון נהדר ויש לו הרבה מה להציע.
בימים אלה (עד ה6 בינואר 2019) מוצגת בו תערוכה: שאגאל, ליסיצקי, מאלביץ': האוונגארד הרוסי בויטבסק 1918-1922 – תערוכה מרתקת שמספרת פרק פחות מוכר בהיסטוריה של האמנות. בדיוק מה שאני אוהבת.
באוקטובר 1917 תפסו הבולשביקים את השלטון ברוסיה אחרי מהפכה מדממת שהביא להפלת שלטון הצארים וייסוד שלטון מסוג חדש – הקומוניזם. רוח המהפכה האידאליסטית סחפה רבים ותחושה של עידן חדש שטפה את ברית המועצות. מארק שאגאל, צייר צעיר שכבר צבר לעצמו מוניטין, שב מפריס, בה השתלם, לעיר הולדתו ויטבסק. ויטבסק היתה עיר פריפריה תעשייתית ולא זוהרת עם אוכלוסיה יהודית גדולה למדי, אבל מה שהיה חשוב לשאגאל הוא שבלה ארוסתו חיכתה לו שם.
השלטון הבולשביקי הציע לשאגאל משרה בכירה ויוקרתית כממונה על בתי הספר לאמנות בפטרוגראד (סנט פטרסבורג של היום) אולם שאגאל העדיף להישאר קרוב לבית ולפתח את האמנות בפריפריה. הוא התמנה להיות האחראי על תחום האמנות בפרובינציה של ויטבסק. האידאל שלו היה ליצור שפת אמנות חדשה, משוחררת מן הקפיטליזם והמסורות הדכאניות של העבר ולהמציא משהו חדש לגמרי.
הציורים האישיים באופיים של שאגאל קיבלו כעת רוח ואינטרפטציה חדשה – לא עוד בריחה מפוגרום ופחד מדיכוי בעיירה היהודית, אלא שמחה, ניצחון ותקווה לעתיד טוב ושוויוני. שאגאל מצייר עצמו שמח ומניף כוס יין על כתפיה של בלה, הלבושה בשמלת כלה, בקומפוזיציה לא כל כך יציבה. ממעל יורד אליו המלאך. ציור אופטימי המבשר את המעבר מחושך לאור – היהודים מקבלים אזרחות שווה.
הציור Anywhere Out of This World נדמה כדיוקן עצמי של האמן, אולם אנחנו לא יודעים זאת בוודאות. השנה בתחתית, 1915, ככל הנראה אינה השנה בה שאגאל אכן צייר את הציור – הוא היה ידוע בתיארוך בדיעבד ולא מדוייק של עבודותיו. השם לקוח מיצירתו של ההוגה שארל בודלר. ניתן לפרש את ראשה החצוי של הדמות כמשל להיותו של שאגאל חצוי בין הסגנון הפיגורטיבי האישי שלו לבין האבסטרקט שתפס תאוצה באותן שנים ושאגאל לא היה לחלוטין משוכנע בו.
אחת הפעולות הראשונות של שאגאל היא יצירת כרזות לציון שנה למהפיכה. הכרזות נעשו על ידי תלמידיו, הבולט שבהם הוא דויד יקרסון. הדמויות בכרזות הן סכמטיות ומזכירות משהו מהקוביזם ששאגאל נחשף אליו בפריס. על הכרזות אפשר למצוא סימני גריד ששימשו את הציירים להעתקה לקנה מידה גדול יותר.
ב-1919 פותח שאגאל את בית הספר לאמנות של העם – מוסד בו כל פועל או איכר יוכלו ללמוד בו אמנות חינם אין כסף. רוב 121 תלמידי המחזור הראשון היו גברים יהודים. בית הספר היה לאינקובטור אמנותי, מנותק ממרכזי האמנות ברוסיה ובאירופה, בעל רוח חדשנית ומהפכנית.
שאגאל לוקח את יורי פן, צייר ידוע בויטבסק והמורה שלו בצעירותו, ללמד בבית הספר. אולם, למגינת ליבו של פן, הוא מזמין אותו רק חצי שנה אחרי תחילת הלימודים. פן משתייך למסורת הריאליזם הקפדני, והתמיד בסגנונו עד מותו. בפורטרט עצמי המושפע מרמברנדט, הוא מציג עצמו הדור ובעל מבט נוקדני בסטודיו שלו, מאחוריו הציורים בהם התגאה במיוחד. בפינה השמאלית העליונה ניתן לזהות דיוקן של שאגאל שמבטו מופנה אל המורה. היחסים בין השניים היו ללא ספק טעונים, כמצופה במקרים בהם התלמיד עולה בתהילתו על מורהו.
הכוכב הבלתי מעורער בבית הספר היה קזימיר מאלביץ', אמן ותיאורטיקן פולני שסחף את התלמידים ומוריהם אחר דמותו הכריזמטית. הוא ראה בהפשטה הצורנית אמנות נשגבת ועודד את התלמידים להתרחק מהציור הפיגורטיבי של פן ושאגאל. הוא גם התנגד לחתימה על הציור, כיוון שזוהי מחווה אינדיבידואליסטית, שלא היה לה מקום בעידן הקומוניסטי.
הסופרמטיזם של מאלביץ' היה שונה מהקוביזם של פיקאסו ובראק. הוא לא בא לפשט את הצורה אלא את הרעיון, ובכך התנתק מהפיגורטיזם לחלוטין. אחד הציורים המהפכניים של מאלביץ', ריבוע לבן על רקע לבן (מוצג ב-MoMA) קיבל אינטרפטציה חדשה בציור היחיד שצייר בויטבסק – סופרמטיזם של הרוח: הריבוע הלבן צלוב על הרקע הלבן. כלומר הצלב הוא זה שמפריד בין הריבוע והרקע, ובכך גם מגדיר אותם. יש כאן כמובן אמירה לגבי היחס לכנסיה, אולם גם על תחושתו של מאלביץ' שהוא אינו מובן ונרדף. קיימת גם האפשרות שהוא מציג את הסופרמטיזם כדת חדשה.
באותה תקופה שאגאל חש מבודד בממלכתו שלו – בראש בית הספר שהוא הקים וחלם לעצב בו את דור האמנים הבא, עומד כעת בפועל מאלביץ', מאפיל על דמותו שלו ושולל את דרכיו האמנותיות. על רקע זה הציור "נוף קוביסטי" נוגע ללב – דמותו קטנה עם מטריה ירוקה בלבד להגנתה פוסעת לפני בית הספר בויטבסק, כאשר מסביב הומות צורות גיאומטריות שונות ומאיימות להטביע אותה. רק עז קטנה משמאל, אלמנט מזוהה מאוד עם שאגאל, עומדת לצידה. עין גדולה וירוקה רומזת על מאלביץ' שחמד את תלמידיו של שאגאל. הדרך היחידה של שאגאל למחות על כך היא החתימה משמאל, המופיעה מספר רב של פעמים, באותיות לטיניות, קיריליות ועבריות, כמתריסה ששאגאל לא יסכים למחוק את הזהות שלו.
מאלביץ' ותלמידיו הקימו קולקטיב אוטופי שהציב לעצמו מטרה להחדיר את הסופרמטיזם לכל תחומי החיים. חברי הקולקטיב זוהו על ידי ריבוע שחור קטן שתפרו על זרועם. הם עסקו בתכנון מבנים (ליסיצקי היה אדריכל בהכשרתו), תכנון ערים, אפילו לווייני חלל. הם ציירו על כל קירות העיר צורות גיאומטריות צבעוניות, על כרטיסי המזון ובעצם כל מקום ציבורי שמצאו לנכון ושינו את פני העיר.
זה היה השלב בו שאגאל חש שאיבד את כל תלמידיו ופרש מהניהול לטובת היצירה האישית שלו. ורה יירמולייבה, דמות מפתח בקולקטיב, לקחה על עצמה את הניהול של בית הספר בשנתיים הבאות. בתום התקופה סיים המחזור הראשון, והאחרון, של בית הספר לאמנות של העם בויטבסק. מתוך 121 שהחלו את הלימודים, סיימו עשרה, שמונה מהם חברי הקולקטיב האוטופי.
הריאליזם הסוציאלסטי תפס את הבכורה והשלטון המרכזי ביקש להכחיד כל זרם אמנותי אחר. מאלביץ' עזב את ברית המועצות כיוון שחש נרדף. ליסיצקי גם הוא עזב לגרמניה, בה פיתח את סגנונו לתלת מימד. מאותה עת ועד נפילתו של המשטר הקומוניסטי האידאליזם של הריאליזם הסוציאליסטי, המתאר פועלים ופועלות בריאים וחרוצים, שלט בכיפה.
אפשר להסתכל על היצירה של שאגאל "קולאז'" מ-1921 כאפילוג. שאגאל משתמש בהזמנה לתערוכה שלו ועוד פיסות נייר ליצירת קומפוזיצה סופרמטיסטית. על המשולש העליון כתב באותיות עבריות "צדק". זה אומר הכל.
האוסף הקבוע של המוזיאון מכיל לא מעט הפתעות משמחות: פורטרט של קהינדה וויילי מסדרת העולים האתיופים שצייר בארץ, עבודות של חיים סוטין, לואיז נוולסון, לי קרסנר ואפילו מארק רותקו. יש כמה עבודות שמתייחסות בהומור להווי היהודי היידי כמו הפסל של דבורה קאס שנקרא מצד אחד כ-YO מהצד השני כ-OY. מצרפת כמה תמונות להתרשמות.
כשתתעייפו מהאמנות רדו למטה למסעדה היהודית – גם בארץ אין הרבה כאלה.
אהבתם? אשמח אם תסמנו ❤️ למטה ותשאירו תגובה.
אהבתם עוד יותר? תוכלו לשתף בקלות בפייסבוק בלחיצה על האייקון משמאל.