מיתולוגיות ארץ-ישראליות - שיחה עם האוצרת נורית טל-טנא

עודכן ב: 13 אוג 2019

שני זוגות של גברים עומדים לפניי, בכל אחד מהם איש מבוגר ואיש צעיר ממנו. בצילום של עדי נס מסדרת הכפר נראה אחד מחלוצי העמק אוחז את חפירה ואיש צעיר, אולי נכדו, לידו, מסתכל עליו. נס ביקש להתכתב עם הציור המוכר "אמריקן גותיק", סמל השמרנות האמריקאית. את צריח הכנסיה ברקע הוחלף במשולש שנוצר ברקיע באמצעות מפגש שדרת הברושים. הוא צילם בבית הקברות של תל עדשים, שנמצא בבלפוריה "כי העדושים לא האמינו שהם ימותו ולא בנו בית קברות". האמירה הזו של אחד העובדים במקום הספיקה לנס, שהבין שהגיע למקום הנכון. התחושה המתקבלת היא מאיימת, של סודות קבורים מדור החלוצים.


רוצים להצטרף לסיור בתערוכה בהדרכתי? כל הפרטים כאן.


עדי נס, ללא כותרת, מסדרת הכפר, 2012


מול הצילום מוצגת תמונתו של אלי שמיר "אבא ואני בדיעבד" – שמיר צייר את עצמו ואת אביו בן השמונים על רקע הרפת הריקה והסטודיו של שמיר לידה. הציור מתייחס לגרסה מוקדמת יותר, "אבא ואני בגודל טבעי", בו הרפת עוד פעילה ושתי הדמויות ברורות יותר, ניצבות על התפצלות דרכים, המסמלת את הדרכים השונות שבחרו: אביו של שמיר היה דור שני למייסדים ויועד לחיות חיי איכר. שמיר הצעיר מרד בייעוד ובחר בציור כדרך חיים. גם כאן ניכרים הסדקים במיתוס החלוציות.


אלי שמיר, אבא ואני בדיעבד, 2018, צילום: הדר סייפן

אלי שמיר ועדי נס הם אמנים ידועים שעבודותיהם מוכרות ומוצגות לרוב. למעשה, מרבית העבודות בתערוכה כבר הוצגו בתערוכה זו או אחרת. מי שיצרה את הקישור הרעיוני בין גופי העבודות הללו, שלכל אחד מהם שפה אישית ומובחנת, היא האוצרת נורית טל-טנא. היא גילתה ששני האמנים במקביל ובלי שהיו מודעים לכך, עסקו בנושאים זהים: אתוס החלוציות, סיפורי התנ"ך ומיתולוגיות יווניות, ומתרגמים אותם לאמירה על זהות עצמית ולאומית כאן ועכשיו.

נורית טל-טנא היא אוצרת אמנות עצמאית מזה 15 שנה. בין התערוכות שאצרה: "אי-מהות" בנושא דיכאון אחרי לידה, נושא שקרוב לליבה ולאחרונה הוציאה ספר במימון המונים בשם "הדובה הגדולה"; לפני שנה אצרה בחסות נעמת את "על שדי(י)ם ובקבוקים" שעסקה בהנקה ותחליפי חלב בראי האמנות. "אני פועלת באוצרות מתוך תשוקה, מבחינתי אם יש משהו שמדליק אותי אז אני שם" היא אומרת.

לפני שבע שנים יזמה, בשיתוף עם דוד הירש, את תערוכת אמני עמק יזרעאל במסגרת פסטיבל חלב ודבש, המציגה אמנים מקומיים מהאזור כאשר מצד אחד יש גדולים ומפורסמים כמו יעקב דורצ'ין וחיה גרץ רן ולצידם מציגים אמנים מתחילים ולא מוכרים. שם למעשה נבט הרעיון לתערוכה הזו.


אלי שמיר, ונוס אוספת בצל, 2015, צילום: אורי שדה

עדי נס, ללא כותרת מסדרת סיפורי התנ"ך (רות ונעמי), 2007

שלומית: ספרי לי איך הגעת לרעיון לתערוכה.

נורית: לפני שנה הציגו בתערוכת אמני העמק אלי שמיר, איש כפר יהושוע, ועדי נס, שבעשור האחרון חי בבלפוריה. לפני שנה אלי שמיר הציג שם את "ונוס מלקטת הבצלים" ועדי נס הציג את הצילום של רות ונעמי מלקטות בצלים בסופו של יום מסדרת התנ"ך. זה היה רגע מכונן מבחינתי. זה גירה בי סקרנות לבדוק אם יש ביניהם משהו משותף מעבר לאותו רגע, אותן שתי יצירות בודדות. גיליתי שהם עוסקים שניהם בנושאים משותפים רבים, אם זה מיתולוגיות יוונית או כנענית, סיפורי התנ"ך, עיסוק בזהות עצמית ולאומית, ציונות ועוד. הרבה אתוסים ומיתוסים חברתיים זהים. יש כאן את כל המיתוסים שמושרשים בנו, בתרבות שלנו, באופן עמוק, ושניהם שואלים עליהם שאלות, שבאות לידי ביטוי בפן ויזואלי. זה מחקר שמאוד ריגש אותי. עדי מאוד התלהב וגם אלי, כי מה שמדהים שאף אחד לא ממש הכיר את העבודה של השני, לא היו מודעים שהם עובדים בעקבות אותם נרטיבים. למשל נושא המקהלה, כששמים את שתי העבודות זו לצד זו לא ניתן אלא לשאול – היתכן שהן לא נפגשו זו עם זו? זה גרם לי לחשוב שיש כאן רבדים עמוקים במחשבה, שלנו כיהודים וכישראלים, משהו קולקטיבי.



הזכות שלי כאוצרת היא לקחת יצירות מוכרות וידועות של אמנים מבוססים וליצור ביניהן חיבור. זה הכח של האוצר. גדעון עפרת במאמרו "נצחון האוצר היוצר" משווה את האוצר למלחין שלוקח את התווים, יצירות האמנות, ומסדר אותן בסדר חדש נותן להן חיים חדשים. כך ממש הרגשתי בתערוכה זו.

שלומית: כל התערוכה הזו נולדה השנה.

נורית: כן, זה היה מוטרף! שלחתי את ההצעה לד"ר דבי הרשמן סמנכ"לית ואוצרת ראשית של מוז"א. בחוצפתי לא התאפקתי וההצעה השתרעה על פני 15 עמודים, דבי המדהימה מיד קלטה את החשיבות והעניין של התערוכה ופינתה לה מקום בלו"ז, שזה לא מובן מאליו. ועל כך אני מודה לה.

שלומית: זה לא מובן מאליו ששני אמנים גדולים מסכימים לשיתוף פעולה כזה.

נורית: זה היה מהלך אמיץ מצד שניהם, כי גם אני כאוצרת, לא יכולה לדעת איך זה ייראה עד הרגע האחרון, ממש כמו משיכת המכחול האחרונה בציור. אני יכולה להגיד לך שלא הכל עבר על מי מנוחות. פה ושם היו לי דיונים עם אלי למשל, שהרגיש שלהעמיד את העבודות כזוג זה דידקטי, מאכיל בכפית. זה באמת היה יכול להפוך למשהו מאוד פשטני, ליפול למקום הסטודנטיאלי. בקטלוג נתתי כותרת לכל זוג אבל בתערוכה החלטנו להשאיר את זה פתוח לקהל. לפתוח את זה לקריאה אישית, ולתת לקהל להתאמץ.


תמונות מתוך מפגשי העבודה של נס, שמיר וטל-טנא. צילום: נורית טל-טנא


שלומית: והצימודים?

נורית: את הצימודים אני יצרתי, אבל בתערוכה המעצבת הלינה חמו השכילה להציב את העבודות כך שזה לא רק זוגות אלא יש ביניהן רב שיח כי באמת אפשר לעשות פה חיבורים שונים.

שלומית: היו זיווגים שפחות מצאו חן בעיני האמנים?

נורית: האמת שהיו גם חילוקי דעות, זה באמת לא קל כי לכל אחד יש דעה אבל הגענו להסכמה.

שלומית: היו צמדים שלא נכנסו?

נורית: יש צמד נהדר שמופיע בקטלוג בשם "ארוס", ופשוט לא היה מקום לתלות אותו. כאב לי הלב אבל זה היה נראה דחוס מידי. תמיד יש אילוצים בתערוכה ועד שאתה לא מגיע לישורת האחרונה אתה לא ממש יודע.

שלומית: מה לגבי ההשאלות?

נורית: זה היה ממש לא פשוט. למשל רצינו את העבודה "אבא ואני בגודל טבעי", שבה התווים יותר ברורים והשביל המתפצל מאוד בולט, אבל לא הצלחנו לקבל את ההסכמה של הבעלים של התמונה להשאילה. במקום זה הצגנו את "אבא ואני בדיעבד". גם את "הפרידה" רציתי בגדול ולא הצלחנו להציג ולכן יש רק סקיצה.



שלומית: החלטת להציג גם שיר של שמיר.

נורית: שיר אחד, כן. "כמו אירופה". זה שיר שצריך לקרוא כמה פעמים, הוא לא פשוט לקריאה, יש בו רצף עמוק של רעיונות כך גם באופן הנחת הכתוב, רצף בחירת השורות והקיטועים שלהם הם בעלי משמעות והקשר ברור לכתיבה של סיפורי המיתולוגיה, ממש מזכיר את "האיליאדה" והאודיסאה". השיר מאגד בתוכו התייחסות לרבות מיצירותיו של שמיר ומתאר הלך רוח ולכן רלוונטי לתערוכה.

שלומית: טווח הזמנים של העבודות בתערוכה הוא רחב למדי. אצל נס אני רואה קו ברור שמקשר את כל הסדרות, יש אסתטיקה מסויימת שמאוד מזוהה איתו כבר מההתחלה. אצל שמיר במקומות מסויימים יש תחושה שמדובר בשני אמנים שונים.

נורית: יש באמת שונות בעבודות של אלי. צריך לזכור שמדובר פה בטווח שנים רחב מאוד – מראשית שנות השמונים ועד היום, כמעט ארבעים שנה. אצל עדי הטווח מצומצם יותר – מאמצע שנות התשעים ועד 2012, כלומר שני עשורים. אצל אלי רואים שינוי בולט בשפה בעקבות ההתבוננות שלו במה שקורה. אני רואה בזה העזה להשתנות. בשנות השמונים התפיסה שלו היתה שאדם פועל כקולקטיב בשירות רעיון, בשירות האדמה, ללא זהות אישית. לאורך השנים המיתוס התפורר מול העיניים שלו ולאט לאט הוא החל להסתייג מהרעיונות האלה ולבקר אותם. ואז גם הציור שלו משתנה. זה משהו שבאמצעותו הוא מבטא את הכאב והחמלה לנוכח התפוררות המיתוס. אלי מצייר את המסע שלו – אבא שלו היה דור שני לכפר יהושוע שבמידה מסויימת הוקרב לטובת הרעיון והדרך שלו נסללה עבורו. אלי, כדור שלישי, חי בקונפליקט בין המשכיות עבודת האדמה או לבחור במקצוע הבזוי, במרכאות, של צייר, שלא זכה להערכה.

שלומית: הוא באמת מצייר את זה ב"אבא ואני בדיעבד" ובציור המקהלה, שהוא סיפר שצייר בעקבות פיירו דלה פרנצ'סקה, כשהתינוק שוכב על הרגבים עם זרועות מושטות מעלה, והוא אמר – זה כמו אבא שלי, תינוק שרק רוצה חיבוק ובמקום זה סוגדים לו אבל בלי חום אנושי.

נורית: יש פה הרבה ביקורת.

שלומית: מצד שני יש גם הערצה. למשל הדיוקן של אליהו עמיצור הוא מאוד מונומנטלי.

נורית: נכון יש פה גם ביקורת וגם חמלה.


אלי שמיר, אליהו עמיצור, 2000, צילום: אבי חי

שלומית: אני אשמח שתסבירי לי כמה מהחיבורים. למשל החיבור בין "הבשורה" של נס למתרחצות במעיין אמי ("כמו אירופה") של שמיר.

נורית: הצמד הזה התחיל מההתייחסות של שניהם לחיילים. זה נשמע אולי פשטני אבל אצל עדי זו החיילת היחידה ואצל אלי אין בכלל חיילים במדים למעט העבודה הזו. כשמתבוננים ניתן לחוות היבטים מעמיקים יותר המיוצגים בדמות החיילים, יש את אזכור המוות.

שלומית: מבחינתי החיבור כאן גלום בחייל שנפל: בצילום אנחנו רואים את האם שמקבלת את הבשורה על מותו ובציור אנחנו רואים את ההנצחה שלו בקריאת המעיין על שמו והחיים ממשיכים והחיילות רוחצות בו.

נורית: המוות מבעבע ונרמז אבל לא מוצג באופן מפורש. הציור של שמיר נקשר גם למיתוס אקטיון וארטמיס, אקטיון מציץ במערומיה של ארטמיס בשעת רחצה במעיין וכעונש בזעמה היא שולחת אליו הופכת את כלביו לכלבי צייד שמשסעים את בשרו.

חשוב להדגיש שיש כאן נושאים שעוברים כחוט השני בין העבודות ולכן יש הרבה מאוד קשרים ביניהן, שהן מחוץ הצמדים ומכאן שיש חשיבות לראות את כל התערוכה ולא רק צמדים צמדים.



שלומית: ספרי על הזוג האהוב עלייך.

נורית: וואו. אני לא יכולה. מה אני אבחר? אני אוהבת את כולם. כולם היו בניי.

אני אספר על מה שהכי נוגע לליבי. תמיד בתוך הערב רב של האוצרות יש גם את המקום הסובייקטיבי. ברמה האישית הכי מדבר אליי הצילום של עדי של הנער והסוס בפרדס. זה כמובן בהשראת ציור מפורסם של פבלו פיקאסו. יש כאן את הנער המזרחי שיוצא מפרדס של אשכוליות, שהמרירות שלהן רומזת לנו משהו, יחד עם המשמעות של הפרדס, מקום שנעשים בו מעשים אסורים. על פי הקבלה זה גם מקום של סודות (פרדס=פשט, רמז, דרש, סוד). אפשר לחשוב שזה צילום מסדרת הנערים, שמצולמים בעיירות פיתוח ופינות נידחות, ומדברת על עצמו בעצם כנער שגדל בקריית גת, אבל כאן זו עבודה מסדרת הכפר, שהיא מאוחרת יותר. הוא מתאר כאן את עצמו כנער אבל משתמש בדמות אנונימית כדי לבטא את הדיוקן שלו. הוא סיפר שהוא חונך על ברכי המיתוס של החלוצים והוא כמה להיות כמותם, כמו הקיבוצניקים והמושבניקים שהקיפו את קריית גת. הנער הזה לובש את בגדי העבודה הכחולים ומאוד רוצה להיות כמותם ובא עם הסוס חסר האוכף, הפראי, והוא מביט אליהם, אל אנשי האידאל הציוני. אותם אנחנו פוגשים אצל שמיר, בדמות אליהו עמיצור, אחרון החלוצים שהקימו את כפר יהושוע ונפטר בגיל 101. העבודה הזו פשוט נפלאה: רואים את הצניעות של האיש, הוא דומה בעיניי לנביא עם המטה הזה. הציור גם מתכתב עם ציור של ראובן רובין שצייר את אחד העם עם המקל שלו. החדר הצנוע מסביב, הידיים נראות כמו רגבים, ידי אדמה עובדות, והבד האדום מאחור רומז למדונה על הכס ויחד עם הצניעות יש כאן גם הרבה כבוד לדור שנכחד.


עדי נס, ללא כותרת, מסדרת הכפר, 2012

למה יש לי כזו תשוקה לצמד הזה דווקא? כי אני מזדהה עם הנער הזה. אני באתי מבית דתי בלי יכולות כלכליות גדולות. גדלתי רק עם אמא ואמנות היתה הנחמה שלי אבל זה לא משהו שהתקבל כתחום עיסוק. הייתי מעלעלת בשבת בחוברות של גדולי הציירים ונורא כמהתי ורציתי להיות כמותם, כמו אנשי האמנות והתרבות, אנשים בעלי אמצעים, תל אביבים. אז מבחינתי זה מזכיר לי אותי. זה מאוד אישי מבחינתי אבל זה כמובן לא קשור ולא אומר שזו עבודה טובה יותר או פחות מאחרות.

היופי באמנות שכל אחד יכול להתחבר אליה מהמקום הרגשי שלו, ולמצוא בכל אחת מהעבודות משהו מעצמו. לאצור את התערוכה הזו מבחינתי זה הישג משמעותי, כמו הנער הזה שנועל מגפיים גדולות ממידותיו ושואף להגיע.

אני חושבת שהתערוכה הזו מאוד נוגעת ללב בהרבה מאוד רבדים ויש בה גם הרבה נושאים אינטלקטואלים. בגלל זה אני מקבלת הרבה תגובות של אנשים שרואים בה היבטים שונים מחייהם עצמם והיא מצליחה מאוד לרגש אותם.



אני מזמינה אתכם לסיור בתערוכה בהדרכתי. כל הפרטים כאן.


  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren