מוזיאון הוויטני
האירוע הגדול כאן בסתיו הוא ללא ספק Roy Lichtenstein: Like New, הרטרוספקטיבה הגדולה הראשונה בניו יורק לאמן זה יותר משלושים שנה. יותר מ־130 ציורים, רישומים, פסלים, הדפסים וסרטים מאפשרים לראות מעבר לנקודות הבן־דיי ולקומיקס המוכרים ולגלות עד כמה ליכטנשטיין עסק בהעתקה, ניכוס ושיבוש של דימויים – נושא שמרגיש רלוונטי במיוחד בעידן הדיגיטלי. 11.10.26–10.5.27.
לצדה מוצגת גם Roy Lichtenstein: 1997, שמתמקדת בשנת חייו האחרונה ומראה עד כמה האמן המשיך להתנסות ולפתח רעיונות חדשים ממש עד מותו. עד ה־1.6.27.
MoMA
ב־25.10 נפתחת כאן אחת התערוכות שאני הכי מחכה לה – Brancusi: The Artist and His Studio. ברנקוזי התייחס לסטודיו הפריזאי שלו כמעט כאל יצירת אמנות בפני עצמה, וכאן יוצגו הפסלים לצד רהיטים שגילף, צילומים, סרטים, כלים וחומרים מארכיון הסטודיו שנשמר במרכז פומפידו. עד ה־27.2.27.
במקביל מוצגת The Surrealist Book: Tomorrow Lives in Mirrors, שבוחנת כיצד אמנים כמו דאלי, קלוד קאהון, מקס ארנסט, אנדרה ברטון וטויאן הפכו את הספר עצמו למגרש ניסויים של צילום, קולאז', כתיבה ועיצוב. עד ה־23.1.27.
למי שמחפש אמנות עכשווית נוקבת יותר כדאי לראות גם את עבודתה של האמנית המקסיקנית תרזה מרגולס ב־Aproximación al lugar de los hechos. מרגולס עוסקת באלימות, הגירה ורצח נשים דרך חומרים ועדויות שנאספו מזירות ממשיות. עד קיץ 2027.
The New Museum
המוזיאון החדש חזר לפעילות לאחר ההרחבה, ואחת מתערוכות הפתיחה המרכזיות היא Arthur Jafa: I Am Tony. ג'אפה הוא אחד הקולות החשובים באמנות האמריקאית העכשווית ומחבר קולנוע, צילום, מוזיקה ותרבות פופולרית לשאלות של זהות שחורה והיסטוריה אמריקאית. עד ה־4.1.27.
מוזיאון המטרופוליטן
אחת התערוכות החשובות של הסתיו מחברת בין לי קראזנר וג'קסון פולוק, שהיו זוג בחיים אבל במשך שנים ההיסטוריה העניקה לו את אור הזרקורים ולה תפקיד משני. Krasner and Pollock: Past Continuous מציגה את הקריירות של שני האמנים במקביל – את ההשפעות ההדדיות, אבל גם את ההבדלים ביניהם. כתבתי על היחסים ביניהם בקצרה כאן. עד ה־31.1.27.
בהמשך לנשף המט גאלה המפורסם, שהתקיים השנה בחסות מתוקשרת של ג'ף בזוס ולורן סנצ'ז, אחת התערוכות המרכזיות במוזיאון עוסקת בייצוג של אופנה באמנות המערבית. עד ה-10.1.27.
תערוכה מעניינת ומאוד רלוונטית בעיניי בימים אלה היא 'אוריינטליזם: בין אמת לבדייה', שחוזרת אחורה לשלהי המאה ה-18 וה-19 כאשר אמנים הוקסמו מהמזרח ותיארו אותו באינטנסיביות בציוריהם, אלא שלא הכל היה מדוייק. מה שבטוח - דלקרואה, אנגר, ג'רום ואחרים השפיעו על האופן בו נתפסו בני המזרח למשך דורות. תערוכה גדולה עם 180 מוצגים מכל מחלקות המוזיאון. עד ה-28.2.27.
גלריה דייויד זווירנר
ב־29.10 תיפתח בשני החללים של הגלריה בצ'לסי תערוכה חדשה של Yoshitomo Nara, הסולו הגדול הראשון של האמן היפני בניו יורק כמעט עשור. לצד ציורים ורישומים חדשים יוצגו פסלים מהשנים האחרונות ועבודות מוקדמות שבחר נארה בעצמו. עד ה־12.12.26.
לונדון
נשיונל גלרי
אחרי תקופה מעט חלשה מבחינת תערוכות זמניות, הנשיונל גלרי חוזר בסתיו עם התותחים הכבדים. Renoir and Love מתמקדת בשנים החדשניות ביותר בקריירה של רנואר ובאופן שבו תיאר אהבה, חיזור, חברות והחיים החברתיים בפריז. בין העבודות מגיע ללונדון לראשונה גם Bal du moulin de la Galette ממוזיאון ד'אורסיי. עד ה־31.1.27.
ומ־21.11 אפשר לראות כאן אירוע נדיר באמת – Van Eyck: The Portraits, שמאחד לראשונה את כל תשעת הדיוקנאות המצוירים הידועים של יאן ואן אייק. אלה כמחצית מכל הציורים שלו ששרדו בוודאות, ולכן קשה לדמיין שהתכנסות כזו תחזור על עצמה. עד ה־11.4.27.
.jpg)
גלריית הייוורד
אניש קאפור הוא אחד האמנים שהשפעתם הכי מורגשת במרחב הציבורי. בתערוכה החדשה בגלריית הייוורד קאפור מביא לידי ביטוי את כל סדרות היצירות האיקוניות שלו, לרבות ציורים ופסלים חדשים. מדהים כל פעם מחדש את היצירות שלו משנות את תפיסת החלל שלנו באופן יסודי ועמוק. עד ה-18.10.
Kew Gardens
קשה לחשוב על תפאורה מתאימה יותר לפסלים האורגניים של הנרי מור מאשר הגנים של קיו. Henry Moore: Monumental Nature מפזרת 30 פסלים מונומנטליים ברחבי הגנים ומוסיפה תצוגה של עשרות עבודות קטנות יותר בגלריה. זו תצוגת החוץ הגדולה ביותר של מור שנעשתה עד היום. עד ה־31.1.27.
טייט מודרן
למרות שנפתחה כבר לפני כמה חודשים, התערוכה של טרייסי אמין ממשיכה להכות גלים. אמין, הילדה הרעה של האמנות הבריטית, כוכבת מדור ה-YBA, מציגה עבודות איקוניות כמו MY BED שיצרו שערוריות בזמנו, ועד ציורים מהשנים האחרונות, שיחד עם עבודות וידאו, נאון ומיצב מגוללים את הסיפור הסוער של האמנית. עד ה-31.10.26.
מי שעוד מכה גלים זו התערוכה FRIDA: THE MAKING OF AN ICON, שכוללת כ-30 יצירות של פרידה קאלו לצד כ-200 יצירות של אמנים בני תקופתה ואמנים שהושפעו ממנה בהמשך הדרך. התערוכה מנסה לבדוק את מקורות הפרידה-מאניה וכיצד הפכה האמנית לסמל כל כך פופולרי. כאמור, זו השנה של פרידה. עד ה-3.1.27.
ואם כבר בנשים חזקות עסקינן, אסור לפספס את Ana Mendieta. מנדייטה, אמריקאית ממוצא קובני, היתה מהראשונות שחיברו גוף נשי, אדמה, הגירה ואלימות דרך צילום ופרפורמנס. סופה הטראגי בגיל 36 הוסיף להילה סביבה, אבל העבודות עצמן עדיין מרגישות עוצמתיות ורלוונטיות. עד ה־17.1.27.
British Museum
אחד האירועים ההיסטוריים הגדולים של השנה הוא חזרתו של The Bayeux Tapestry לאנגליה – לראשונה כמעט אלף שנה אחרי שנוצר. יותר מ־70 מטרים של רקמה מתארים את האירועים שהובילו לקרב הייסטינגס ולכיבוש הנורמני של אנגליה ב־1066. בעת ובעונה אחת זו יצירת אמנות, מסמך היסטורי וסיפור חזותי כמעט קולנועי. ספטמבר 2026–יולי 2027.
V&A Museum
אומרים שאופנה היא אמנות, אבל בעיניי הגברת הראשונה שהפכה את האופנה לאמנות ואת האמנות לאופנה היא אלזה סקיפיארלי. היצירה שלה שוברת גבולות והתוצאה היא מעל לכל דימיון ובתערוכה יוצגו יצירות אייקוניות שלה שהיממו את החברה הגבוהה ואת עולם האופנה גם יחד. עד ה-8.11.
פאריס
Petit Palais
Eva Gonzalès: Parcours d'une artiste libre היא הרטרוספקטיבה הגדולה הראשונה שמוקדשת לאווה גונזלס, בת תקופתן של ברת מוריזו ומרי קאסאט והתלמידה היחידה של מאנה. היא מתה בגיל 34 ונשארה במשך שנים בצלו של המורה המפורסם שלה, כך שזו הזדמנות מצוינת לעשות תיקון קטן בתולדות האמנות. הרחבתי עליה בכתבה שהקדשתי לאימפרסיוניסטיות. עד ה־24.1.27.
מוזיאון ד'אורסיי
אחרי רנואר בקיץ, הבית של האימפרסיוניסטים מפנה בסתיו את הבמה לאחת הנשים החשובות של התנועה. Mary Cassatt: L'indépendante נפתחה במלאת מאה שנה למותה וכוללת כמעט 80 ציורים, פסטלים והדפסים שמחזירים את קאסאט למרכז הסיפור האימפרסיוניסטי כאמנית עצמאית וחדשנית. עד ה־31.1.27.
לכבוד 140 שנה לחנוכת פסל החירות מוצגת כאן גם תערוכה מיוחדת של Auguste Bartholdi: La Liberté éclairant le monde. הסיפור מאחורי אחד הסמלים המפורסמים בעולם כולל שנים של תכנון, מודלים, גיוס כספים ואתגר הנדסי עצום. עד ה־31.1.27.
גראנד פאלה
סזאן נמצא כמעט בכל אילן יוחסין של האמנות המודרנית, אבל Cezanne and Us בוחרת לא להסתפק בעוד רטרוספקטיבה. כמעט 180 עבודות מציבות אותו בדיאלוג עם גוגן, מאטיס, פיקאסו, מונדריאן, ג'ואן מיטשל, ברידג'ט ריילי ופיטר דויג ובודקות מה בעצם עשו הדורות הבאים עם המהפכה שלו. עד ה־17.1.27.
המוזיאון לאמנות מודרנית
הסולו הראשון של קרי ג'יימס מרשל בצרפת הוא אירוע ששווה לסמן. Kerry James Marshall: The Histories כולל כ־70 עבודות, ובהן ציורים חדשים, ומדגים את הדרך שבה מרשל מכניס דמויות שחורות אל תוך הפורמטים והקודים של הציור המערבי הקלאסי ובכך הופך את עצם הנראות לנושא. התערוכה הציגה בשנה שעברה ברויאל אקדמי בלונדון ועכשיו בפאריס. עד ה־24.1.27.
מוזיאון בורסת המסחר
לרגל מאתיים שנה להמצאת הצילום מציג המוזיאון את Remember Me, תערוכה עצומה של כ־700 עבודות של יותר משבעים אמנים – מגוסטב לה גריי ועד סינדי שרמן, אירווינג פן ווולפגנג טילמנס. ברברה קרוגר, שמיצירה שלה נלקח שם התערוכה, משתלטת במקביל גם על הרוטונדה. עד ה־18.1.27.
Musée de l'Orangerie
במלאת מאה שנה למותו של קלוד מונה, Monet, Painting Time עוסקת באחת השאלות המרכזיות בציור שלו – איך מציירים זמן? מהרגע החולף של האימפרסיוניזם דרך סדרות האור והעונות ועד לחבצלות המים המאוחרות, מונה חזר שוב ושוב לאותו נוף כדי לתפוס משהו שאי אפשר באמת לעצור. עד ה־25.1.27.
מוזיאון לוקסמבורג
כשחושבים על אנדי וורהול חושבים בדרך כלל על מרילין, קופסאות מרק והדפסי משי, אבל Andy Warhol: Line and Image מחזירה אותו דווקא אל הרישום – המדיום שליווה אותו לאורך כל הקריירה ושימש כמעבדה לרעיונות גם כשכבר הפך את השכפול המכני לסימן ההיכר שלו. כ־150 עבודות מוצגות כאן. עד ה־10.1.27.
הלובר
פרנסיסקו דה זורבראן נחשב לצד ולאסקז ומוריו לאחד מגדולי תור הזהב הספרדי, אבל מחוץ לספרד הוא עדיין פחות מוכר מהם. Zurbarán 1598–1664 היא הרטרוספקטיבה הבינלאומית הגדולה הראשונה שלו זה כמעט ארבעים שנה ומציגה את השילוב יוצא הדופן שלו בין אור דרמטי, פשטות צורנית ונוכחות כמעט פיסולית. עד ה־25.1.27.
Fondation Cartier
החלל החדש של קרטייה ליד הלובר הוא כבר סיבה בפני עצמה להגיע לכאן, וב־22.10 נפתחת בו Ibrahim Mahama: The Harvest Season, התערוכה הגדולה ביותר של האמן הגנאי בצרפת. מהאמה משתמש בחומרים שספגו היסטוריה של עבודה ומסחר כדי לעסוק בקולוניאליזם, כלכלה ותנועה של אנשים וחפצים, וכאן הוא משתף גם תשעה אמנים וקולקטיבים נוספים. עד ה־28.2.27.
רומא
Chiostro Del Bramente
אחרי הפרחים והטבע מגיע... האוכל. ב־17.10 נפתחת FOOD. Il gusto nell'arte, שבוחנת איך הדבר היומיומי ביותר בחיינו הפך לאורך ההיסטוריה לנושא, סמל וחומר גלם של אמנים. טבע דומם, טקס, צריכה, זהות ותרבות נפגשים כאן בתערוכה שמסתמנת כחווייתית מאוד, כדרכו של המקום.
MAXXI
המוזיאון לאמנות עכשווית שתכננה זאהה חדיד הוא יצירת אמנות בפני עצמו ושווה ביקור ללא קשר למה שמוצג בו.
ב־16.10 נפתחת כאן Sophie Calle: Matrimoni, Rotture e Funerali inclusi, סקירה של יותר מארבעים שנות יצירה. אצל סופי קאל הגבול בין החיים לאמנות תמיד מטושטש, ואהבה, פרידה, אובדן, מעקב, צילום וטקסט הופכים כולם לחומר גלם. עד ה־7.2.27.
מ־13.11 תוצג גם Gordon Matta-Clark: Not the Work…The Worker. מאטה־קלארק מוכר בעיקר בזכות החיתוכים שעשה בבניינים, אבל התערוכה מרחיבה את המבט אל העיר, פעולה קולקטיבית והגבול המטושטש שבין פיסול, אדריכלות וחיים. עד ה־28.2.27.
וילה בורגזה
המקום האהוב עליי ברומא הוא וילה בורגזה. ללא עוררין. הכוכב הבלתי מעורער הוא הפסל הגאון ג׳אן לורנצו ברניני. ברניני התמחה בלעצור את הזמן. הפסלים שלו נראו כאילו הדמויות הוקפאו בשעת מעשה. הם נראים ממש חיים. הוא למד הרבה ממיכלאנג׳לו והוסיף את הדינאמיות שהיתה תמצית הבארוק. תראו כאן את דוד מושך בקלע רגע; את האדס בעת חטיפת פרספונה; והאהוב עליי - אפולו ודפנה, ברגע בו הוא נוגע בה והיא נהפכת לעץ דפנה. תוכלו לקרוא על כך עוד כאן.
כעת מתארחת כאן התערוכה מטמורפוזות שהוצגה לא מכבר ברייקסמיוזיאום באמסטרדם, ואני לא יכולה לחשוב על מקום טוב יותר לרות את התערוכה הזו.
Museo di Roma – Palazzo Braschi
קית' הרינג מוכר כמעט לכל אחד בזכות הדמויות הקופצות ו־Radiant Baby, אבל מאחורי השפה הקלילה לכאורה עמדה אמנות פוליטית וחברתית מאוד. התערוכה Keith Haring כוללת יותר מ־140 עבודות – Subway Drawings, רישומים, הדפסים, פוסטרים, פסלים ופאנלים – ומחזירה אותו אל האנרגיה של ניו יורק בשנות השמונים. עד ה־11.4.27.
Palazzo Bonaparte
הארמון העתיק שהיה שייך בעבר לבת משפחתו של נפוליאון הפך בשנים האחרונות לבית לתערוכות גדולות. כעת מוצגת כאן תערוכה ל־קנדינסקי, האיש שחיבר צבע וצורה עם מוזיקה וסלל את הדרך להפשטה. יותר משבעים עבודות עוקבות אחרי הדרך שלו מהפיגורטיבי אל המופשט, וחלקן מגיעות ממרכז פומפידו. עד ה־14.2.27.
המוזיאונים הקפיטולינים
המוזיאונים הקפיטולינים מפוזרים בכמה אתרים אז כדאי לשים לב היכן מוצגת כל תערוכה.
בוילה קפארלי מוצגת תערוכה המוקדשת לדייגו ריברה והמודרניזם המקסיקני של המאה ה-20. ריברה, שהיום ידוע יותר כבן זוגה של פרידה קאלו, היה סופרסטאר בחייו ודמות מעצבת שהשפיעה לא רק במקסיקו אלא גם בארה"ב ואירופה. עד ה-13.12.
Palazzo delle Esposizioni
ריצ'רד אוודון מוכר בעיקר כצלם אופנה ודיוקנאות של מפורסמים, אבל ב־Richard Avedon: In the American West 1979–1984 הוא הפנה את המצלמה דווקא לכורים, עובדי חוות, מלצריות ואנשים שפגש במסעותיו במערב ארצות הברית. כל 110 ההדפסים מהסדרה האיקונית מוצגים כאן לצד פולארוידים וחומרי עבודה. עד ה־31.1.27.
מדריד
מוזיאון ת'יסן-בורנמיזה
ב־The Freudian Universe of Dalí נבחנת ההשפעה העמוקה של זיגמונד פרויד על סלבדור דאלי – מקריאת כתביו בשנות העשרים ועד המפגש ביניהם בלונדון ב־1938. חלומות, מיניות והלא־מודע הפכו אצל דאלי לשפה שלמה ולבסיס ל"שיטה הפרנואידית־ביקורתית" שלו. 20.10.26–24.1.27.
במקביל מגיעות מהמאוריצהאוס בהאג יצירות מופת לתערוכה Mauritshuis ♥ Thyssen-Bornemisza: Masterpieces from The Hague, ובהן עבודות של רמברנדט, פרנס האלס ופיטר דה הוך, אבל הכוכב מבחינתי הוא View of Delft של ורמיר. 9.10.26–10.1.27.
ולמשהו אחר לגמרי, Kenny Scharf מביא למוזיאון את ניו יורק של שנות השמונים – קומיקס, גרפיטי, תרבות מועדונים וצבעוניות פסיכדלית. שרף פעל לצד קית' הרינג ובסקיאט וטשטש בדרכו את הגבול בין הרחוב למוזיאון. עד ה־17.1.27.
Fundación MAPFRE
במקום עוד תערוכה כללית על האחווה הפרה־רפאליטית, Prerrafaelismo. Itinerarios femeninos (1850–1914) מפנה את הזרקור אל הנשים שפעלו בתוכה וסביבה – אמניות, יוצרות ומודלים שהיו חלק משמעותי מהתנועה אבל לא תמיד מהסיפור שסופר עליה. עד ה־10.1.27.
מוזיאון ריינה סופיה
המוזיאון עדיין מציג עד ה־12.10 את Felix Gonzalez-Torres: Dulce venganza. גונזלס־טורס היה אמן אמריקאי ממוצא קובני ואקטיביסט בשיא משבר האיידס, שיצר עבודות קונספטואליות פיוטיות במטרה להעביר מסרים עמוקים ואישיים מאוד. הזדמנות אחרונה – עד ה־12.10.26.
וב־18.11 תיפתח La Menesunda según Marta Minujín. מינוחין, אחת הדמויות המכוננות של האמנות הארגנטינאית, יצרה כבר בשנות השישים סביבה שבה הקהל לא רק מסתכל על האמנות אלא ממש נכנס לתוכה ועובר בין חדרים וחוויות שונות. עד ה־8.3.27.
מוזיאון סורויה והמלצות נוספות
ממש לא מזמן היה לנו פוסט על 5 מוזיאונים פחות מוכרים במדריד ששווה לבקר, שנכתב על ידי עדן בן טוב, ישראלית שחיה במדריד וגם מציעה סיורי אמנות ואופנה בעיר. שווה לבדוק.
אמסטרדם
רייקסמיוזיאום
התערוכה המרכזית של הסתיו היא Willem de Kooning at Work. מאה שנה אחרי שדה קונינג עזב את הולנד לניו יורק הוא חוזר ברטרוספקטיבה של יותר מ־120 עבודות, עם דגש מעניין על הרישום כמעבדה שממנה צמחו הציורים והפסלים. עד ה־17.1.27.
Van Gogh Museum
הרטרוספקטיבה Whistler: Dandy and Disruptor מציגה את ג'יימס מקניל וויסלר לא רק כצייר הדיוקנאות האלגנטי שאנחנו מכירים אלא כמודרניסט, דנדי ופרובוקטור שהושפע עמוקות מהאמנות היפנית והשפיע בתורו על אמנים ובהם ואן גוך. עד ה־10.1.27.
במקביל מוצגת Yoshitoshi: Master of the Moon, סדרת One Hundred Aspects of the Moon של האמן היפני צוקיוקה יושיטושי – מאה הדפסים שמחברים היסטוריה, פולקלור, לוחמים, נשים ורוחות. עד ה־4.1.27.
.jpg)
Foam
הצלם נדב קנדר מוכר בזכות פורטרטים ונופים בעלי אווירה כמעט קולנועית. Nadav Kander: The Edge of Things מחברת בין גוף, נוף, מרחק ונוכחות אנושית ומציעה משהו שקט ומהורהר יותר מהמוזיאונים הגדולים. יש גם נקודה ישראלית: נדב קנדר נולד בתל אביב, גדל בדרום אפריקה ומאז שנות השמונים חי ופועל בלונדון. עד ה־31.1.27.
