צבע, אור והוקני
- Shlomit Oren
- לפני 12 דקות
- זמן קריאה 5 דקות
"פאריס היא תמיד רעיון טוב" אמרה אודרי הפבורן (או לפחות כך אומרים), וזה נכון במיוחד עכשיו, כשבעיר מוצגת תערוכה ענקית של דיוויד הוקני בפונדסיון לואי וויטון, אבל לצערי לא אצליח להגיע אליה.
ובכל זאת, זה גרם לי לרצות לנסות ולפענח את סוד קסמו של האמן האנגלי הזה, שכבר מעל שישה עשורים לא מפסיק לצייר.
יש אמנים שדורשים מאיתנו מאמץ – אינטלקטואלי, רגשי, או פשוט סבלנות לקרוא את שלושת מאמרי הקטלוג שמסבירים את היצירה. ויש את דייוויד הוקני. לא בגלל שהוא “פשוט”, אלא בגלל שהוא מדבר קודם כל ללב. הצבעוניות, השלווה, התחכום השקט – כל אלה מתחברים לתחושה שמזכירה לנו למה בכלל הלכנו לראות אמנות.
צבע שמרגיש כמו שמש
בכל פעם שאני חוזרת לציורים של הוקני, אני שמה לב כמה הוא לא מפחד מצבע. הוא נותן לו מקום אמיתי, טוטאלי כמעט, בלי ציניות, בלי אירוניה. מה שרבים רואים כ”נאיבי” – הוא בעצם ביטוי לאמונה בעולם שראוי להסתכל עליו בעין טובה. העבודות שלו לא בורחות מכאב, אבל הן לא שוקעות בו. הן בוחרות באור.
במובן הזה, הוקני תמיד מציע חלופה – לאו דווקא אידיאלית, אבל אפשרית. הוא מזמין אותנו להסתכל אחרת: על חיי היומיום, על גוף האדם, על בריכה בקליפורניה או עץ בשדה אנגלי. הדברים שאנחנו לפעמים נוטים לעבור על פניהם מהר מדי.
כשמתבוננים בעבודות של הוקני, לא פעם עולים במחשבות אמנים כמו ון-גוך או מאטיס, אמנים שהצבע היה תורתם ואמנותם והצליחו להכניס דרכו בציוריהם הרבה אור ונשמה. זה כמובן לא מקרי, שכן הוקני מציין אותם בין מקורות ההשראה שלו, לצד פיקאסו, שאת תפיסתו הוא מרבה לצטט.
בעשורים האחרונים הוקני חוזר שוב ושוב אל ציורי הנוף, מסורת שהשתכללה מאוד בציור הבריטי לאורך השנים, ועל כן נשאלת השאלה – מה כבר אפשר לחדש? התשובה של הוקני מעוררת השראה בעיניי: "הטבע אף פעם לא יכול לשעמם, צריך פשוט למצוא דרכים חדשות להתבונן בו".
אמנות שלא דורשת הסבר – אבל כן מציעה עומק
התפיסה ש”אם הבנתי – זה לא אמנות טובה” קיימת לצערי לא מעט בשיח. הוקני מפרק את הטענה הזו בעדינות. הציור שלו מדבר באופן ישיר, מזמין, אפילו מוכר. אבל ככל שמביטים בו יותר, כך מגלים בו שכבות חדשות. הוא עובד עם פרספקטיבות שבורות, עם זמן מתרחב, עם נרטיב שנרקם לא דרך תיאור אלא דרך אווירה.
כך למשל, הציור המפורסם “A Bigger Splash” (1967) נראה במבט ראשון כמו גלויה אמריקאית קלילה – ועם זאת, יש בו גם תחושת ריקנות, שקט עמוק, אפילו בדידות. הבריכה ריקה מאדם, אך סימן ההתזה העיקש חושף תנועה, רגע שאיננו נוכחים בו – פריים קפוא של מה שהיה ונעלם. יש ניגוד עוצמתי בין הגרפיות הגיאומטרית והמדוייקת של הציור שמופרת על ידי ה"ספלאש" של המים. זה לא ציור על “בריכה” – זה ציור על מבט, על זמן, על נוכחות.
יצירה אחרת, מורכבת יותר קומפוזיציונית, היא “Mr and Mrs Clark and Percy” – פורטרט זוגי של חברים קרובים של הוקני, המצולם כמעט כמו תפאורה לתיאטרון רגשי. היא מספרת על אהבה, מרחק, ומרחב משותף דרך הבדלים זעירים בתנוחות, צבעים ואפילו נוכחות של חתול לבן, שנראה כמו שומר סף שקט. הרחבתי על הציור הזה כאן.
טכנולוגיה בלי להקריב נשמה
עוד דבר שהופך את הוקני לייחודי הוא היכולת שלו לחדש בלי לאבד את האני האמנותי שלו. אמנים רבים נתקעים בשפה של עצמם; הוקני תמיד מתקדם. הוא מצייר באייפד, יוצר עבודות מבוססות צילום, מציג נופים על עשרות קנבסים נפרדים – ובכל זאת תמיד מדובר בו. בתערוכה בפריז מוצגות בין היתר עבודות דיגיטליות שנוצרו באייפד, לצד ציורים ענקיים של עצים בנורמנדי בתקופת הקורונה. גם כאן – הוא בוחר באור, בתקווה, במבט פשוט אך כן.
בציורי הנוף שלו הוא מבקש לחבר את המסורת האירופאית והמסורת האסייתית יחד על אף השוני המהותי ביניהן. באסיה אתה נע דרך הנוף באמצעות הגלילה במגילה בעוד שבאירופה מדובר בחלון שנפתח אל הנוף עם נקודת מבט אחת. על מנת לפרק את הפער הזה בוחר הוקני שתי אסטרטגיות מרכזיות: בציורים הוא בוחר להגדיל אותם ככל האפשר, מחבר עשרות קנבסים זה אל זה ויוצר ציורים ששטחם כגודלה של דירה ממוצעת. כך ניתן להיטמע בציור, לחוות אותו בתנועה לאורכו ולרוחבו, וגם לתפוס אותו במבט אחד ממרחק. בעבודות הוידאו שלו מצלם הוקני את הנוף ב-9 מצלמות קרובות זו לזו המותקנות על רכב, ואלה מוקרנים יחד על 9 מסכים צמודים. התוצאה היא תנועה דרך נוף ברור אך לא לגמרי קוהרנטי, שמציג נקודות מבט דומות אך שונות, מטפורה יפה לפרספקטיבות השונות שלנו כבני אדם.
הוקני מקפיד להתקדם עם הזמן גם באופן ההצגה של יצירתו. הוא היה הראשון (וכרגע לדעתי גם האחרון) מבין האמנים החיים שיצרו תצוגה אימרסיבית של היצירה שלו בחלל הקרנה רב ערוצי, בדומה לחוויות שאנחנו מכירים סביב היצירה של ון-גוך, קאלו, קלימט או מונה.
האמירה שלו במהלך הקורונה – “Do remember they can’t cancel the spring” – הפכה לסוג של מנטרה. אמנותו בתקופה הזו לא ברחה מהמציאות, אלא הציעה לה מבט אחר: רך, נושם, אולי אפילו חיוני.
וגם: הצלחה מסחרית מרשימה
אחת מהעבודות האיקוניות ביותר של דייוויד הוקני – וללא ספק מהנוגעות והעמוקות שבהן – היא Portrait of an Artist (Pool with Two Figures) משנת 1972. הציור מתאר גבר בלבוש מלא העומד על שפת בריכה, מתבונן בדמות אחרת ששוחה מתחת למים. כמו ברבות מעבודותיו, יש כאן צבעוניות קליפורנית עזה, אור חזק וקומפוזיציה נקייה, כמעט מופשטת. אבל מאחורי הפשטות – יש סיפור רגשי מורכב.
הדמות שעומדת מחוץ למים נחשבת למעין דיוקן של אהובו לשעבר של הוקני, פיטר שלסינגר, מה שהופך את הציור – המשלב מבט, מרחק ושתיקה – לאמירה אינטימית על פרידה, כמיהה וזיכרון. השקט שבתמונה כמעט צורח. זהו רגע קפוא של מבט – בין מי שנמצא למי שכבר שקע.
הציור הפך גם לאירוע בשוק האמנות: ב־2018 הוא נמכר במכירה פומבית של כריסטיס ב־90 מיליון דולר – והפך זמנית ליצירה היקרה ביותר של אמן חי. אבל מעבר למחיר, זו דוגמה מושלמת לאופן שבו הוקני מצליח לשלב בין צבעוניות נגישה, קומפוזיציה מחושבת ורגש חשוף – באיזון כמעט נדיר באמנות העכשווית.
למה דווקא הוא?
למרות ההצלחה, שניכר שהוא נהנה ממנה ומרבה לחגוג אותה דרך תערוכות גרנדיוזיות דוגמת זו, הוקני נשאר "פועל חרוץ" כמו שהוא מגדיר זאת. הוא קם כל בוקר בסביבות 5:00 ויוצא החוצה לצייר על האייפד את הנוף. את הציור היומי הוא ישלח מאוחר יותר לחבריו. זה רק תרגיל הבוקר, אחריו הוא ממשיך בחריצות בעבודה בסטודיו או מחוצה לו. בשני העשורים האחרונים הוא הפך להיות פורה עוד יותר מבעבר. הוא מייחס זאת לניסיון שצבר, אולם גם למודעות לגיל שלו והצורך להספיק כמה שיותר לפני שהוא נפרד מהעולם.
הוקני מזכיר לנו שלא חייבים ציניות כדי להיות חכמים, ולא חייבים מורכבות צורנית כדי לומר משהו עמוק. הוא מצייר אהבה, אור, מבט, טבע – וכל זה מבלי להרחיק את הצופה. להפך. יש ביצירה שלו הזמנה, חיוך, קריצה – אולי אפילו אמונה מחודשת בכוח של האמנות להאיר.
סיור וירטואלי בתערוכה (בלי המוני המבקרים):
עוד המלצות על תערוכות בינלאומיות אפשר למצוא במדריך האמנות מסביב לעולם שמתעדכן כל רבעון.
ספרו לי בתגובות מה אתם חושבים על הוקני ואם אהבתם את הפוסט סמנו לב אדום.
Comments