שערי צדק - סשה אוקון
- Shlomit Oren
- לפני יום 1
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: לפני שעה
כבר בכניסה לחלל של קרן דינה רקנאטי ניתן להבין ש'שערי צדק' הינו אירוע אמנותי יוצא דופן.
כשיורדים מטה ונעמדים במרכז החלל העבודה מקיפה אותך מכל עבר.
הלב עולה על גדותיו, מוצף ברגשות.
לאט לאט מתבהרים הרגשות ונפרטים לכאב, משיכה, הומור, דחייה.
בעבודה הזו מתקיימים כולם, ועוד הרבה יותר.
'שערי צדק' היא אולי העבודה האחרונה של האמן סשה אוקון, והיא מהווה שיא מונומנטלי ליצירתו. אוקון עבד עליה במהלך 2023-2024 כרקוויאם לאישתו ורה, אותה סעד בחולי ודמנציה, אולם במידה רבה אפשר לראות בה גם רקוויאם לו עצמו, כמי שנלחם באותו זמן בסרטן הלבלב, שבסופו של דבר הכריע אותו.
העבודה נמתחת לאורך של 14 מטרים ומתנשאת לגובה של 4 מטרים, מורכבת מעשרות לוחות עץ מצויירים בצבעי שמן. ביצירה 13 דמויות, ממש כמו בסעודה האחרונה, אלא שכאן הסיטואציה דומה בעיניי יותר ליום הדין. הדמויות ביצירה של אוקון מבוססות על תמהיל של חברים וקרובים, אותם הוא מציב באופן המושפע מהסיטואציות שנחשף אליהן בבית החולים, כאשר אנשים מאבדים את המודעות העצמית וחלה בהתנהגותם רגרסיה לתקופת הילדות. אוקון מעמת אותנו בכישרון רב עם החיבור הכביכול בלתי מתקבל על הדעת של זיקנה וינקות: הגוף בלה ותלאות השנים ניכרות בו בעוד הבעות הפנים והגוף משוחררות מכבלי המוסכמות החברתיות.
סשה אוקון הוא מעין מחזאי ודמויותיו החנוך לויניות מעוצבות בגרוטסקה עטופת חמלה, גורמות לנו לבכות ולצחוק יחד. אוקון, הידוע בהיכרותו העמוקה עם התרבות על שלל גווניה, משלב בעבודתו לא מעט רפרנסים לאמנים ויצירות מתוך תולדות האמנות. הדמויות המצויירות שלו הן למעשה מעין פסלי שיש אדירים, כמו שיצרו מיכלאנג'לו וממשיכיו. פסלים אלו נועדו להיראות מלמטה ועל כן יש עיוות מסויים בפרופורציות הגוף, כאשר הרגליים קצרות יותר והטורסו מתארך. גם צבע הגופים מזכיר שיש, אלא שהם אינם חלקים ואידאליים כמו שפוסלו על ידי מיכלאנג'לו, ברניני או קאנובה. קפלי העור והקמטים נראים כמו נוף מדבר יהודה, בו הירבה אוקון לטייל, על גבעותיו וגאיותיו. אוקון דיבר רבות בשבחו של הגוף שאינו יפה. הוא מצטט את רודן שאמר ש"באמנות יופי הוא אופי" ובשנים האחרונות הקדיש את ציוריו לתיאור הגוף האנושי המתבלה ללא כחל ושרק: הכרס המשתפכת, השדיים הנפולים, העור הנמתח והמקומט, ובכל זאת מתעקש להראות את היופי שבו.
חובבי תולדות האמנות יבחינו בשימוש בכחול של ורמיר שרקח אוקון עבור הגלימות של חלק מהדמויות, אחרות עטויות בצבעים כמו לקוחים מציוריו של רפאל. הביגוד מוסיף לציור צבע וחיות אולם לא משמש לכיסוי. סגנון הביגוד אינו מובחן, אינו מקושר לאופנה או תקופה מסויימת ובכך הם הופכים לעל-זמניים. הבחירה ברקע השחור גם היא משרתת מטרה זו – מדובר בסצנה שמנותקת מכל זמן או מקום המוכרים לנו.
אחד הזקנים הישוב על כיסא גלגלים שולח את רגלו קדימה, מציג כף רגל מלוכלכת. זהו רפרנס ברור לציור של אנדראה מנטנייה שהיה הראשון לצייר גוף בהקצרה כה דרמטית, והגדיל לעשות בתיאור של ישו בעל כפות רגליים מלוכלכות, דבר שזיעזע את בני זמנו.
חלק גדול מהדמויות משתמשות באצבע המורה שלהן על מנת להצביע על מקור החולי – עיניים, בטן, שד ועוד. הדמות מימין למרכז מצביעה על הראש במנח שמאזכר את היד של אלוהים המפיח חיים באדם בציור של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית. כל הידיים בציור הן לא פרופורציונליות, גדולות יותר מהמציאות, מדגישות את חשיבותן.
במרכז היצירה ניצבות שתי דמויות יוצאות דופן. הן לבושות בבגדים מודרניים, מזוהות עם הכאן והעכשיו. העוגן המרכזי היא דמותו של הרופא, לבוש במדי מנתחים ירוקים וסניקרס אדומות. כפות ידיו פתוחות, פשוטות כלפינו ואומרות חוסר אונים. התנוחה מזכירה את זו של ישו בסעודה האחרונה של ליאונרדו דה וינצ'י ובגרסאות אחרות בהן ידיו של ישו פצועות והוא מציג את הסטיגמטה. כאן ההיפך הוא הנכון, הרופא מציג את ידיו שלא נגע בהן האלוהים. עיניו של הרופא עצומות, הוא אינו מביט אלינו הצופים. אין לו כלל אוזניים כיוון שאין הוא יכול עוד לשמוע את תחינותיהם של החולים. בגרסה קודמת של העבודה ידיו של הרופא היו מונפות אל על ועיניו פקוחות, אולם בגרסה הסופית של אוקון לרופא כבר אין מה לעשות, הוא אובד עצות ונכנע למחלות והמוות. הרופא הוא הדמות המזוהה היחידה ביצירה – זהו הרופא האישי של אוקון.
לצד הרופא ניצבת אחות. היא פונה אליו וסופקת כפיים. היא היחידה שיש בה עוד תקווה לגאולה. למעשה התקווה טמונה בבטנה – היא בהריון, עתידה להביא את הדור הבא, ועל כן מהווה ניגוד לכל הדמויות האחרות.
אוקון היה חובב מוזיקה קלאסית והיה נוהג להאזין ליצירות קלאסיות בעת שצייר. היה לו גם חשוב שבעבודותיו יהיה ריתמוס מוזיקלי, מקצב שינחה את עיניהם של הצופים. בהתבוננות ביצירה השלמה הדבר עולה מתוך הקומפוזיציה: בשני הקצוות גברים עטויים גלימות תכלת האוחזים בעמודי אינפוזיה, כמו מציינים את הכניסה בשערי הצדק והדמויות הניצבות בינם לבין הרופא והאחות הן בגבהים שונים, חלקן ישובות או כפופות, על מנת להימנע מ'שורת מקהלה' אחידה ומשעממת.
בראיונות איתו לאורך השנים מעיד סשה אוקון שביצירתו הוא לא מחפש את החדש, מה שמוביל לא מעט אמנים עכשוויים, אלא מחפש את האמת. האמת בציור היא לאו דווקא תיאור נאמן של המציאות. הוא ממשיל את מלאכת הציור למלאכת התרגום: תרגום מילולי הרבה פעמים חוטא לעיקר ולא מעביר את כוונת הכותב. למשל, בעברית אומרים 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו', אבל אם נתרגם זאת מילולית לאנגלית יוצא משהו מוזר שאינו מעביר היטב את הכוונה, ולכן לרוב יתורגם כ'Don’t judge a book by its cover'. כך גם הצייר לוקח לעצמו חירות אמנותית על מנת להעביר את האמת שהוא רוצה לעסוק בה דרך הציור. עבור אוקון, דווקא את האמיתות החשובות ביותר, הדברים הרציניים ביותר, אסור לקחת ברצינות יתר. על כן הוא מזריק ביצירותיו מימד הומוריסטי. לדבריו הז'אנר שהוא עוסק בו הוא הטרגי-קומדיה.
גם אם נתבונן ב'שערי צדק' שעות ארוכות לא נוכל לפתור את החידה עד הסוף. בכל יצירותיו של אוקון היה מימד מסויים של מיסתורין, משהו שלא ניתן לפענח אבל מהווה חלק יסודי בעבודה. כי בזכות המיסתורין העבודה מפעילה אותנו שוב ושוב בכל מפגש.
סשה אוקון עלה לישראל מברית המועצות בסוף שנות ה-70'. הסגנון שלו לא התאים לסגנון הרווח בארץ ועל כן הוא פעל בשוליים, היה אאוטסיידר רוב חייו, גם אם העמיד דורות של תלמידים ומעריצים בבצלאל (לא במחלקת האמנות). דווקא בחודשים האחרונים לחייו, ואולי לא במקרה, זכה אוקון לעדנה עם תערוכה במוזיאון פתח תקווה ותערוכה נוספת במוזיאון תל אביב. אבל יצירת המופת הגדולה שלו הוצגה דווקא בחו"ל – בספטמבר 2024 נפתחה התצוגה של 'שערי צדק' במוזיאון האלברטינה בוינה, הודות לפטרון הגדול של אוקון, מייקל מרקס. כשראיתי את הפרסומים על אותה תערוכה הצטערתי על כך שכישרון גדול כל כך שהתפתח בישראל לא זוכה כאן לתצוגה. כמה שמחתי לראות שחגי שגב, אוצר קרן דינה רקנאטי שליווה את אוקון בשני העשורים האחרונים, פעל במאמץ רב להביא את היצירה המונומנטלית הזו לישראל, גם אם לחודשים ספורים. בחלל הזה היצירה מוצבת בחצי הגורן בגלל אילוצי מקום, אולם בעיניי הצבה זו עוצמתית ומייצרת חוויה רגשית חזקה. לא בכל יום אני ניצבת פנים אל פנים עם יצירת מופת. 'שערי צדק' היא ללא ספק כזו.
סשה אוקון זכה להנות מפתיחת התערוכה ועשרה ימים בלבד אחר כך הוא נפטר.
לצערי לא זכיתי להכיר אישית את סשה אוקון, וככל שאני קוראת ראיונות איתו וצופה בסרטונים שלו אני מצטערת על כך יותר. היתה בו איכות אנושית מלאת אינטלקט וקסם. נדהמתי לגלות שאת הרצאת האורח המופתית בנושא רישום בבצלאל נשא אוקון כ-24 שעות בלבד לפני מותו. בלתי נתפס.
אוקון אהב את החיים וחגג אותם. זה ניכר ביצירותיו, כולל ב'שערי צדק'. זה ניכר גם במסר האחרון שביקש מבתו לשלוח לכל חבריו מהסלולרי שלו עם מותו: "יצאתי למסע האחרון שלי, כלומר, במילים אחרות מתתי. אתם מוזמנים להלוויה ולשבעה, בואו בהמוניכם!"
אם הגעת עד לכאן, אני ממליצה לצפות בהרצאה שנתן אוקון יומיים לפני מותו:
