אמנות מתחת לאדמה: כשהמטרו הופך למוזיאון הציבורי הגדול בעולם
- Shlomit Oren
- לפני יום 1
- זמן קריאה 4 דקות
לפני כמה חודשים העלה חבר תמונות מתחנת מטרו בנאפולי. משהו בכחול העמוק, באור הנשפך אל פיר אינסופי, גרם לי לעצור. זו לא הייתה רק תחנה “מעוצבת היטב”, אלא חלל טעון – כזה שמבקש מהנוסע להרים מבט, לשהות רגע בתוך היומיום. משם התחלתי להתעמק, וגיליתי שבנאפולי מתקיים כבר שנים פרויקט רחב־היקף בשם Stazioni dell’Arte : תחנות רכבת תחתית שבהן מוצבות עבודות של אמנים בינלאומיים מובילים כחלק בלתי נפרד מהתשתית העירונית.
הרעיון פשוט אך רדיקלי: להפוך את מערכת התחבורה הציבורית למרחב אמנותי פעיל. לא קישוט, לא עיצוב משלים – אלא אמנות site-specific בתוך זרם החיים. זה הביא אותי לחקור את הנושא יותר לעומק.
נאפולי: אמנות כמדיניות עירונית
התחנה הראשונה, תרתי משמע, היא בנאפולי: בקו 1 של המטרו בעיר שובצו עשרות אמנים. תחנת טולדו, אולי הידועה שבהן, כוללת עבודות של וויליאם קנטרידג' ושלרוברט וילסון.
קנטרידג', המזוהה עם רישום אנימטיבי ועיסוק מתמשך בזיכרון, היסטוריה ותנועה אנושית, מקבל כאן הקשר חדש: הדמויות שלו מופיעות במרחב שבו אנשים אכן נעים ללא הרף. התנועה האמנותית פוגשת תנועה פיזית. הרציף הופך לבמה, והנוסעים – לשחקנים בלתי מודעים.
וילסון, מנגד, עובד עם אור וחלל כאלמנטים תיאטרליים. אך במטרו האור שלו אינו בלעדי; הוא מתערבב באור הפונקציונלי של התשתית. דווקא המפגש הזה מייצר מתח פואטי: בין יומיומי לטקסי, בין תנועה תעשייתית למבט אינטרוספקטיבי.
בנוסף יש תחנה שכולה עוצבה בסגנון הפופי של קארים ראשיד ואחרת שמשלבת עבודות במגוון מדיומים וסגנונות של פיטר גרינווי.
נאפולי מציעה מודל מעניין: עיר עם היסטוריה רבת־שכבות שבוחרת למקם אמנות עכשווית בלב המערכת הציבורית שלה. זו אינה יוזמה פרטית – אלא החלטה אזרחית. האמנות כאן היא שירות ציבורי. אז בפעם הבאה שאתם מזדמנים לנאפולי, כדאי לבדוק גם מה קורה מתחת לאדמה.
שווה להציץ באתר שמוקדש לאמנות ברכבת התחתית בעיר כיוון שהוא מעיד על העומק והרצינות של הפרויקט. הלוואי והיה כזה גם אצלנו.
סטוקהולם: אמנות כתגובה חברתית
המטרו של סטוקהולם בירת שוודיה מכונה לא פעם “הגלריה הארוכה בעולם”, אך הכינוי מחמיץ את המורכבות. לא מדובר רק ביופי חזותי, אלא בשיח מתמשך על חברה, טבע ופוליטיקה. התחנות חצובות בתוך מערות סלעיות ופני השטח הלא מסותתים שלהן נותרו עדות לכך.
תחנת Solna Centrum, למשל, מציגה ציורי קיר דרמטיים בצבעי אדום וירוק – האדום מייצג שמי שקיעה דרמטיים בעוד הירוק מייצג את היערות, והם מהווים את הרקע לסצנות שונות. מתחת לפני השטח, תרתי משמע, מסתתרת ביקורת על כריתת יערות ועל ריקון אזורים כפריים בצפון המדינה. התחנה אינה “אסקפיסטית”; היא נוגעת בפצע סביבתי.
בקו הכחול ביקשו להנכיח את העבודה הקשה של הפועלים שחצבו ובנו את המערכת התת קרקעית הזו ועל כן צלליות דמויותיהם של כורים, נגרים, רתכים ובעלי מקצוע אחרים מכסות את הקירות.
האופי הגולמי של החללים – קירות סלע חשופים – מחזק את התחושה שהאמנות אינה תוספת, אלא תגובה ישירה למקום. היא נטמעת בגאולוגיה, אך גם מתווכחת איתה. כאן המטרו אינו רק מרחב מעבר; הוא מרחב שיחה. עוד מידע על כך כאן.
מוסקבה: אידיאולוגיה בפסיפס
אם נאפולי מציעה מודל פלורליסטי עכשווי, הרי שתחנות המטרו של מוסקווה הן ביטוי היסטורי חד וברור לאופן שבו אמנות יכולה לשרת אידיאולוגיה.
הפסיפסים, התבליטים והציורים משנות ה־30 מציגים פועלים, חיילים, חקלאים וטייסים – דימויים מובהקים של ריאליזם סוציאליסטי. התחנה הופכת למקדש אזרחי. לא עוד מרחב אנונימי, אלא אתר המייצר תודעה קולקטיבית.
האם זו אמנות חופשית? ודאי שלא. אך היא מדגימה באופן מובהק כיצד המרחב הציבורי הוא זירה שבה אסתטיקה וכוח כרוכים זה בזה. המטרו במוסקבה הוא אולי הארכיון החי הגדול ביותר של האסתטיקה הסובייטית – נגיש לכל אזרח, מדי יום.
לונדון: התערבות עכשווית עדינה
תכנית Art on the Underground בעיר London מזמינה אמנים עכשוויים ליצור עבודות ייעודיות למערכת הרכבת התחתית. בין המשתתפים הייתה גם מיכל רובנר הישראלית.
רובנר, שעוסקת בדמויות אנושיות זעירות ובתנועה קולקטיבית, מציבה עבודה וידאו מונומנטלית שמקבלת משמעות מיוחדת במרחב של זרימה בלתי פוסקת. הדמויות הקטנות שלה כמעט נבלעות בקהל – אך גם מהדהדות אותו.
בניגוד למוסקבה או נאפולי, כאן האמנות אינה משתלטת על החלל. היא חודרת אליו בשקט, מבקשת מהנוסע להיות שותף פעיל בקריאה. זהו מודל של אמנות ציבורית עכשווית שמכירה בשבריריות תשומת הלב העירונית.
ניו יורק: דיוקן במרחב דמוקרטי
במערכת ה־Subway של העיר ניו יורק פועלת תכנית MTA Arts & Design, המשלבת אמנות בתחנות חדשות ומשופצות.
בקו Second Avenue יצר צ'אק קלוז 10 דיוקנאות ענק של אנשי תרבות מוכרים בפסיפס. קלוז, שעסק כל חייו בפירוק והרכבה של הפנים האנושיות, זוכה כאן להקשר ציבורי מובהק: הדיוקן הופך לנחלת הכלל. אין מסגרת מוזיאלית, אין תווית קיר – רק מבט ישיר בין דימוי לצופה חפוז.
גם ויק מוניז הברזילאי מתרגם צילום לפסיפס, ובכך מכניס למרחב התחבורתי שיח על מדיה, שכפול וחומריות. הדמויות שלו מצטרפות למשתמשי הרכבת כשהם ממתינים או נמצאים במעבר, במבט ראשון אפשר אפילו להתבלבל ביניהם.
הדיוקן, ז’אנר היסטורי המזוהה עם אליטה וכוח, מקבל כאן הקשר דמוקרטי לחלוטין.
מה קורה לאמנות כשהיא יורדת מתחת לפני הקרקע?
המטרו הוא מרחב זמני, דחוס, לעיתים אנונימי. אין בו את טקסיות המוזיאון, את ההכנה המנטלית, את “הרשות להתבונן”. ודווקא משום כך הוא זירה מרתקת לאמנות ציבורית. לרוב אנשים נמצאים בתחנות רכבת בשני מצבים: כשהם ממהרים ועל כן אינם פנויים פיזית או מנטלית, או כשהם ממתינים, ואז יש הזדמנות להשתהות ולהתבונן, אפילו מתוך שיעמום. בעיניי אלה הזדמנויות מצויינות למפגש עם אמנות.
האם היצירה מאבדת את הילתה כשהיא יוצאת מהמוזיאון? אולי. אך היא מרוויחה דבר אחר: חיכוך. מפגש לא מתוכנן. קהל שלא בחר בה מראש.
אמנות בתחנות המטרו השונות בנאפולי
האמנות בתחנות הרכבת התחתית אינה מבקשת שנגיע אליה במיוחד. היא ממתינה לנו בדרך לעבודה, בדרך הביתה, בין שגרה לעייפות. בתוך המרחב התת־קרקעי – בין שכבות אדמה, בטון וברזל – מתגלה שכבה נוספת: שכבה של דימוי, של זיכרון, של מחשבה.
ואולי זהו המוזיאון הציבורי האמיתי של המאה ה־21.
לא זה שאליו נוסעים במיוחד – אלא זה שנמצא בדרך.
תגובות