צבע הרגש
- Shlomit Oren
- 15 במרץ
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 18 במרץ
לעיתים נדמה שאנחנו מתבוננים ביצירה קודם כל דרך הסיפור שלה: הדמויות, הנוף או האירוע המתואר. אך לא פעם החוויה הרגשית הראשונית נוצרת דווקא ממקום אחר לגמרי — הצבע.
צבעים פועלים במהירות על מערכת החושים שלנו. הם יכולים לעורר תחושה של חום או קור, אינטימיות או ריחוק, איום או שלווה. אמנים מודעים לכך היטב, ולעיתים הם בונים יצירה שלמה סביב צבע דומיננטי אחד שמכתיב את האווירה.
דווקא בתקופה הזו אני מרגישה את הכח של הדברים הפשוטים בחיים – אור שמש, חיבוק, צבע – אלה הדברים ששומרים עליי בתקופה הזו.
בכתבה הזו אני מציעה מבט בכמה יצירות מוכרות שמגלה עד כמה צבע יחיד יכול לשנות את החוויה שלנו מהציור.
רוצים לנסות את זה קצת אחרת?
האזינו לפרק 'איך צבעים מחליטים מה נרגיש' בפודקאסט שמלווה את הבלוג.
כחול — בדידות, עומק ואינסוף
ב“הגיטריסט הזקן” (1903) של פבלו פיקאסו, הכחול שולט כמעט לחלוטין בציור. הדמות הכפופה של הנגן, גופו הארוך והדק, והחלל הקר שבו הוא יושב נטמעים כולם בתוך גוונים כחולים ואפורים. פיקאסו צייר את היצירה בתקופה אישית קשה, אחרי שחברו הטוב התאבד בגלל אהבה נכזבת. הפלטה המצומצמת יוצרת תחושה של בדידות וקיפאון רגשי. הכחול כאן אינו רק צבע — הוא הלך רוח, והוא ליווה את פיקאסו הצעיר במשך תקופה ארוכה.
במונוכרומים הכחולים של איב קליין, שנוצרו בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, הצבע עצמו הוא הנושא. קליין פיתח גוון מיוחד שנודע בשם International Klein Blue, ויצר קנבסים שלמים בצבע זה בלבד. ללא דימוי או סיפור, הכחול הופך למרחב כמעט רוחני, כזה שמזמין את הצופה לאבד תחושת עומק וזמן.
גם ב"הגל הגדול מול קאנאגאווה" של הוקוסאי הכחול ממלא תפקיד מרכזי. ההדפס היפני מהמאה ה-19 משתמש בכחול פרוסי עז כדי להעצים את כוחו של הים. מול הגל העצום הסירות נראות זעירות ושבריריות — והכחול מדגיש את עוצמתו של הטבע מול האדם.
אדום — דרמה, תשוקה וחיים
ב“הסטודיו האדום” (1911) של אנרי מאטיס האדום מכסה את הקירות, הרצפה ואפילו את האוויר שבחלל. הפרספקטיבה כמעט מתבטלת, והחלל כולו הופך למשטח צבע אחד. התוצאה היא תחושה אינטנסיבית ומעט חלומית, שבה האובייקטים — ציורים, פסלים ורהיטים — צפים בתוך ים של אדום.
טיציאן היה ידוע במיוחד בשימוש שלו בצבע האדום בתקופת הרנסנס הונציאני. בציור “עליית הבתולה לשמים” האדום מופיע כחוט השני (שמתם לב מה עשיתי פה?) בכל חלקי הציור: במרכז הקומפוזיציה הוא מושל בגלימותיה של מריה, בחלק העליון הוא מופיע ברמיזה בשכמייתו של האל ובחלק התחתון הוא מופיע בגלימותיהם של המאמינים. הצבע העשיר מסמל קדושה, כוח ונוכחות דרמטית, ומושך מיד את העין אל מרכז הקומפוזיציה, ויחד עם זאת מעביר את התפיסה שהשכינה מצוייה בכל.
אצל מארק רותקו האדום מקבל איכות כמעט גופנית. בציורי שדות הצבע שלו משטחי אדום גדולים מרחפים זה מעל זה ויוצרים חוויה רגשית עזה. כאשר עומדים מול הקנבסים הגדולים הללו, הצבע נדמה כמעט כמו אור או נשימה.
לרותקו יש דוגמאות רבות של שימוש בצבע על מנת להעביר רגש או תחושה, אבל אולי יותר מכל התחושה עוברת בציורים שצייר בהזמנה עבור המסעדה של מלון 'ארבע העונות' בניו יורק. זו היתה הזמנה יוקרתית ומשתלמת של כתריסר קנווסים שיעטרו את קירות המסעדה בסוף שנות ה-50. רותקו יצא למשימה עם הצבע האדום, אלא שזה העמיק עוד ועוד, תוך שהוא מושפע מהקבר של מיכלאנג'לו, ויצר סדרת ציורים שנועדה להיות מוצגת יחד ולתת לצופה תחושה של חלל ללא מוצא, של כבדות ועומס. לעניות דעתי זה הצליח בגדול, אבל זה כמובן לא התאים למסעדה וההזמנה בוטלה. הסיפור הזה הוא ליבה של ההצגה RED, שאם יש לכם הזדמנות, אני ממליצה מאוד לראות.
בזירה המקומית אי אפשר שלא לחשוב על זיוה ילין וציורי המונוכרום האדומים שלה שתיארו במשך שנים את שבילי ונופי קיבוץ בארי, אלא שב-7.10 ציורים אלה נוקבו על ידי יריות מחבלי החמאס.
צהוב — אור, חום והתרגשות
הצהוב בציורי החמניות של וינסנט ון גוך הוא כמעט חומר בפני עצמו. שכבות הצבע העבות והבהירות יוצרות תחושת אור מסנוור וחום דרומי. עבור ואן גוך, שחי בארל שבדרום צרפת, הצהוב היה צבע של חיים, שמש ויצירה. יחד עם זאת, אנחנו רואים שהוא השתמש באותו הצבע הצהוב גם בציורים אחרים, כמו למשל בציור בית הקפה בארל, בו גווני הצהוב נוטים לירוק ויוצרים דווקא תחושת חרדה.
ב“הנשיקה” של גוסטב קלימט הזהב-צהוב יוצר אווירה של קדושה וזוהר. קלימט הושפע מאיקונות ביזנטיות ומאמנות פסיפס, והשתמש בעלי זהב כדי ליצור תחושה של עולם על־זמני.
ורוד — אינטימיות, גוף ופגיעות
בציור הרוקוקו “הנדנדה” של פראגונאר השמלה הוורודה של האישה הצעירה יוצרת אווירה קלילה ופלרטטנית. הוורוד כאן הוא צבע של משחק, עונג וארוטיקה מרומזת — מאפיינים מרכזיים של האסתטיקה הרוקוקואית.
אצל ג'ני סאוויל, לעומת זאת, הוורוד והאדמדם של העור מקבלים משמעות אחרת לגמרי. ציורי הגוף הגדולים שלה משתמשים בגוונים ורדרדים כדי להדגיש את הפיזיות, הפגיעות והחומריות של הגוף האנושי.
אם נחזור לפיקאסו, אז גם ב“התקופה הוורודה” שלו מופיעים גוונים רכים של ורוד וכתום, היוצרים אווירה פיוטית יותר מזו של התקופה הכחולה. הגוונים הורודים בציורים אלה יוצרים הרמוניה ורוגע.
סגול — מסתורין ורוחניות
קלוד מונה כנראה מאוד אהב את הצבע הסגול. בציורי חבצלות המים המאוחרים שלו מופיעים לעיתים קרובות גוונים סגולים עמוקים המשתקפים במים. הסגול מעניק לנוף איכות חלומית כמעט, כאילו האור עצמו מתפוגג בתוך המים.
אצל ג'ורג'יה או'קיף הסגול של פרחים מוגדלים יוצר תחושה כמעט מופשטת. הצבע העמוק מדגיש את המבנה והחושניות של הצמח.
לבן — שקט, אור והיעדר
קזימיר מלביץ' אמנם מאוד מפורסם בציורי הריבוע השחור שלו, אבל ב“לבן על לבן” שלו הציור כמעט מתמוסס בתוך עצמו. שני ריבועים לבנים יוצרים הבדל עדין בלבד. זהו ניסיון להגיע לציור טהור, נטול דימוי.
אצל רוברט ריימן הלבן אינו ריק — הוא חומר. משיחות המכחול והמרקם של הצבע יוצרים הבדלים עדינים של אור וצל והטקסטורה היא זו שעושה את כל ההבדל.
שחור — עומק וכובד
אולי הכי מוכרים הם "הציורים השחורים" של פרנסיסקו גויה. גויה צייר את הסדרה הזו בתקופה בה הסתגר עקב מחלה מסתורית שגרמה לו גם לחירשות. הוא צייר כ-14 ציורים בהם שולט הצבע השחור והם מתארים את הצדדים המזוויעים ביותר של החיים. הוא מעולם לא התכוון להציג אותם.
בציורים השחורים של אד ריינהארדט משנות השישים נדמה בתחילה שהבד כולו שחור לחלוטין. אך מבט ממושך מגלה מבנים עדינים של ריבועים וצלבים כמעט בלתי נראים. הצופה נדרש להתעכב — ורק אז הציור “נפתח”.
אצל פייר סולאנג' השחור דווקא מחזיר אור. משטחי הצבע המחוספסים מגיבים לתאורה בחלל, כך שהציור משתנה בהתאם לזווית המבט. האמן כינה זאת Outrenoir — “מעבר לשחור”.
ואולי האיש שהפך היכ מזוהה עם הצבע השחור בשנים האחרונות - אניש קאפור, אשר רכש את הזכויות לפיגמנט Vanta Black אשר קולט 99.98% מקרני האור ועל כן יוצר אשליות אופטיות כיוון שקשה למוח שלנו לפענח את המבנה התלת מימדי שלו. זה הכי קרוב כנראה לחור שחור שניתן לדמות, וקאפור אוסר על כל אמן אחר להשתמש בפיגמנט.
חום — אדמה וזיכרון
החום, צבע האדמה, קשור לעיתים קרובות למציאות חומרית ולחיי היומיום.
ב“אוספות השיבולים” של ז'אן פרנסואה מייה, ובציורים רבים נוספים שלו המתארים את חיי האיכרים בצרפת, הגוונים החומים והזהובים יוצרים קשר עמוק בין הדמויות לבין האדמה שהן עובדות בה.
אצל אנסלם קיפר הנוף החורפי הקודר, החרוש והשרוף למחצה, מתכתב עם שאלות של זיכרון גרמני, אדמה, הרס והתחדשות – נושאים מרכזיים ביצירתו של קיפר. הקש המוטבע בציור יוצר גם מרקם פיזי מאוד וגם צבעוניות חומה-זהובה שמדגישה את הקשר הישיר בין הציור לבין הקרקע עצמה. במובן זה, החום והאוקר בציור אינם רק צבעים; הם כמעט חומרי אדמה ממשיים, שמחברים בין הנוף המצויר לבין ההיסטוריה והזיכרון הטמונים בו.
כתום — אנרגיה וחום
הכתום משלב את האנרגיה של האדום עם האור של הצהוב.
בציורי השקיעה של טרנר גוונים כתומים עזים ממלאים את השמים ויוצרים תחושה של אור בוער. בציור The Fighting Temeraire מ-1838 מתאר טרנר את ספינת המלחמה המפורסמת שנגררת לנמל לפירוק, עם תום עידן סירות המפרש. טרנר משתמש בצבע הכתום על מנת לייצר דרמה ובה בעת מדגיש את הסמליות של תום העידן עם שקיעת השמש.
אצל קנדינסקי הכתום מופיע לעיתים ככוח דינמי בתוך קומפוזיציות מופשטות — צבע שמניע את הציור קדימה.
לעומת זאת, בציור “הצעקה” של אדוארד מונק השמים הצהובים-כתומים יוצרים תחושת חרדה כמעט פיזית. הצבע אינו טבעי — הוא מבטא סערה נפשית.
לראות צבע אחרת
כאשר אנו מתבוננים ביצירת אמנות, הצבע פועל עלינו עוד לפני שאנחנו מבינים מה אנחנו רואים. הוא יכול להרגיע, להסעיר או להעמיק את החוויה.
אולי זו הסיבה לכך שגם בתקופות של חוסר ודאות אנחנו ממשיכים לפנות לאמנות: לפעמים צבע אחד מצליח לומר יותר ממילים רבות.
הכתבה הזו דיברה אליכם? למדתם משהו חדש? סמנו לב
תגובות