מהפרה־רפאליטים לטיילור סוויפט: הרומנטיקה האפלה חוזרת
- Shlomit Oren
- 21 באפר׳
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 11 במאי
לונדון, 1848
שלושה גברים צעירים, בני 19, 20 ו-21, נפגשים בבית הוריו של אחד מהם בערב קיצי וכורתים ביניהם ברית סודית השוללת מיסודה את הדרך של עולם האמנות על ברכיו התחנכו. כאלטרנטיבה הם מציעים יצירה רדיקלית בתוכן ובצורה. הם מבקשים לדחות את הציור הבריטי הדלוח בגווני החום (שנציגו המובהק עבורם היה סר ג'ושוע ריינולדס, האיש שהקים את הרויאל אקדמי), בו הם רואים נגזרת של המנייריזם האירופי, ולהציג ציור רווי צבע ופאטרנים, המתחקה אחר הטבע ונשען על אסתטיקה ימי-ביניימית (ומכאן נגזר שמה). זוהי הברית הפרה-רפאליטית – Pre-Raphaelite Brotherhood. הברית הזו תחזיק מעמד רק כחמש שנים, אולם השפעתה על האמנות הבריטית והאירופאית תתמשך לאורך עשרות שנים.
כ-180 שנים מאוחר יותר העולם משתגע כשהזמרת המפורסמת ביותר בעולם מוציאה את השיר The Fate of Ophelia המלווה בוידאו קליפ שכולו ציטוטים ויזואליים של ציורים פרה-רפאליטים מפורסמים; ציור פרה-רפאליטי עלום של הלליל והילדברנד (אגדה דנית טראגית עתיקה) הופך להיות תופעת רשת שמגיעה גם לדפיו של עיתון 'הארץ'; הסרט המפורסם ביותר הוא עיבוד קולנועי חדש של הספר 'אנקת גבהים' של אמילי ברונטה, שראה אור ב-1847 (שנה לפני הקמת האחווה) ובקרוב ייצא לאקרנים גם עיבוד חדש של 'ג'יין אייר', שכתבה אחותה שרלוט ברונטה, וראה אור באותה שנה.
נראה שהרומנטיקה הויקטוריאנית האפלה מרתקת את הדור הזה והוא מוצא בה עניין רב, עושר ונחמה. האם זה קורה בעקבות התחזקות השמרנות על כל גווניה בעולם (ממפלגות ימין ועד תפיסות דתיות קיצוניות) כשמנגד התנועות הליברליות הופכות אטומות, מטפחות את תרבות ה"ביטול" והופכות לבלתי ליברליות בעליל? האם בעולם כאוטי בו קצב האירועים בלתי נתפס ואין וודאות כמעט בשום דבר, עולה כמיהה לסדר וחוקים ברורים, אותם ניתן גם לשבור? או אולי זה האיום שעולה מהתרחבות השפעתה של הבינה המלאכותית שדוחף להערכת המלאכה, המוסר והרגש, תחומים שבינתיים שמורים לבני אדם?
תהיה התשובה ככל שתהיה, נראה שזו הזדמנות טובה עבורי לכתוב על האחווה הפרה-רפאליטית, שקורותיה יכולים לפרנס סדרה רומנטית רבת תהפוכות (כפי שאכן עשתה, בסדרה נהדרת Desperate Romantics של ה-BBC. מתחילים כאן) והיצירות שלה הפכו לאבן דרך בתולדות האמנות.
האבות המייסדים של האחווה, שהיו למעשה שלושה ציירים צעירים ושאפתנים ששאפו להותיר את חותמם בעולם, הם דנטה גבריאל רוזטי, וויליאם הולמן האנט וג'ון אוורט מיליי. מטרת הברית היתה להציג ציור בצבעים בהירים ונקיים (על פני החום העכור ששלט באותו זמן באקדמיה), פירוט קיצוני שמקורו בהתבוננות ישירה בטבע ותיאורו ללא היררכיה (להבדיל מהסגנון המטשטש שנקטו בו באקדמיה, שנתן פוקוס מיוחד לנושא, על פני הרקע), והשראה נושאית שהגיעה משירת ימי הביניים ומספרות (במקום ציורים היסטוריים וכאלה המתארים סצנות מהמיתולוגיה היוונית והרומית). בנוסף, השתמשו חברי האחווה בסימבוליזם ושילבו רמזים קטנים בתוך הציורים שעזרו לצופים לפענח אותם.
הם הביאו רוח חדשנית, כמעט אוונגרדית, לשדה, וכמובן זכו לביקורת קשה מצד הממסד ורוב הציבור. למזלם הרב, דווקא ג'ון רסקין, מבקר האמנות הידוע והנחשב ביותר באותם זמנים, זיהה את הפוטנציאל הגלום בהם, במיוחד כשחלק מעקרונותיהם התלכדו עם הדרך לה הטיף קודם לכן. כך או כך, הביקורת החיובית של רסקין ונכונותו לחתום את שמו ואף לרכוש מיצירותיהם, הם אלה שסללו את דרכם להצלחה.
דנטה גבריאל רוזטי (1828-1882)
רוזטי היה הכוח הרעיוני והפואטי של האחווה. בן למהגרים איטלקים, משורר וצייר כאחד, הוא הביא לפרה־רפאליטים לא רק סגנון אלא אידיאולוגיה: חזרה לאמנות שלפני רפאל, שנתפסה בעיניו ככנה, רוחנית וישירה יותר.
ביצירותיו המוקדמות, כמו The Girlhood of Mary Virgin (1849) ו־Ecce Ancilla Domini (1850), רוזטי מציג עולם דתי־אינטימי, כמעט קלסטרופובי: דמויות שטוחות יחסית, חללים סגורים, צבעים בהירים וסמליות דחוסה. הוא בוחר לעסוק בסצנות מוכרות מתוך הברית החדשה, אולם נותן להן אינטרפרטציה חדשנית, כזו ששמה את הרגש האנושי במרכז, כמו הצגתה של מריה כנערה צעירה ותמימה העובדת בבית הוריה ונרתעת מבואו של המלאך, כואבת בעת קבלת 'הבשורה'. בניגוד לאקדמיה, הוא לא מחפש הירואיות אלא רגעים טעונים ושבריריים.
רוזטי היה קודם כל משורר ופנה לציור בשלב מאוחר יותר ועל כן היתה ביקורת על היכולות הטכניות שהפגין בתחילת הדרך וניכר היה שהתקשה להשלים יצירות. העובדה שהיה ידוע כרודף נשים כנראה לא סייעה לו בכך.
לקראת 1853 הוא החל להתרחק מהקבוצה כשהוא נוטה למעגלים ספרותיים, ומפתח שפה אישית יותר שמובילה בהמשך לסימבוליזם ולאסתטיקה חושנית. בהמשך הוא מתמקד בציורי דיוקנאות נשיים, שקל מאוד לזהות אותם בזכות שיער הנחושת השופע, הלסת הרבועה והכבדה, האף הישר והשפתיים הבשרניות והקטנות (היו לו לפחות שלוש מוזות מרכזיות שצייר, אולם קשה להבחין ביניהן בציוריו). למרבה הצער ציוריו המאוחרים תרמו במידה רבה לנפילת קרנם של הפרה-רפאליטים ותוארו כקיטש סנטימנטלי. למרות זאת, תרומתו לתנועה הייתה מכרעת – הוא זה שהעניק לאחווה את המימד המיתי והפואטי שלה.
וויליאם הולמן האנט (1827-1910)
האנט היה אולי החבר המחויב ביותר לעקרונות הפרה־רפאליטיים. עבורו, המרד לא היה רק אסתטי אלא גם מוסרי: ציור חייב להתבסס על אמת – הן בהתבוננות בטבע והן במשמעות. כבר מראשית האחווה ב־1848, האנט מדגיש עבודה ישירה מהמציאות, צבעים עזים ושימוש בסמליות מדויקת.
בציורים כמו The Hireling Shepherd (1851) ו־The Awakening Conscience (1853), הוא משלב ריאליזם קיצוני עם אלגוריה מוסרית מורכבת: הרועה העוגב על הנערה בשדה בזמן שהוא מפקיר את צאן מרעיתו; הפילגש שחיה בחטא והיא מתעוררת להבין שהיא כלואה כמו ציפור בכלוב והמוניטין שלה הוכתם ללא תקווה לשיקום. כל פרט – מפרח ועד רהיט – נושא משמעות. בניגוד לרוזטי, האנט פועל בתוך העולם המודרני ולא בורח ממנו: הוא מתמודד עם סוגיות של מיניות, צביעות חברתית ואחריות אישית.
האנט נשאר נאמן לאידיאלים המקוריים של האחווה יותר מכל חבר אחר. גם לאחר התפרקות האחווה הוא ממשיך לפתח את השפה הפרה־רפאליטית, כולל מסעות למזרח התיכון לציור סצנות מקראיות מתוך התבוננות ישירה. הוא מייצג את הקו הרציני, כמעט דתי, של התנועה.
ג'ון אוורט מיליי (1829-1896)
מיליי היה ילד פלא של האקדמיה המלכותית לאמנויות, והצעיר מבין השלושה. דווקא מתוך הממסד הוא יוצא למרד, ומביא לאחווה יכולת טכנית יוצאת דופן. בין 1849 ל־1852 הוא יוצר כמה מהציורים האיקוניים ביותר של התנועה.
ב־Christ in the House of His Parents (1850) הוא מזעזע את הקהל כשהוא מתאר את ישו הצעיר בנגרייה של בית הוריו, נער עדין מלוכלך ופצוע שאימו נושקת לו לנחמו. כשהציור הוצג ברויאל אקדמי ביקר אותו בחומרה הסופר צ'ארלס דיקנס כשאמר שמיליי חילל קודש בכך שתיאר את ישו כ"ילד מכוער, בעל צוואר עקום, אדמוני ומייבב… כה מחריד בכיעורו עד שהיה נראה כמו מפלצת בין בני אדם" ואת מריה הקדושה כמכוערת שנדמה שנלקחה מבית מרזח או פאב עלוב. נראה שהוא לא היה בשל לריאליזם שמיליי הציע.
אחר כך, ב־Mariana (1851), המבוסס על דמות מתוך מחזה של שייקספיר שטניסון מקדיש לה שיר, מיליי יוצר תמונה עשירה בצבע וטקסטורה המתארת את האישה הצעירה הממתינה להיגאל מגורלה, בעודה יושבת לרקום עד כי גווה כואב והיא נאלצת לקום ולהתמתח. הציור מלא ברמזים קטנים: העלים הירוקים ההופכים לחומים מרמזים על אובדן העלומים שלה, על ויטראז' החלון מתוארת סצנת הבשורה המסמלת את אירוסיה ובניצב מתואר סמל אצולה כביכול הכולל כלים של אביר ושושן צחור שנקטף, ממש כמוה.
ב־Ophelia (1851–52) מיליי מגיע לשיא ועד היום זה נחשב לאחד ההישגים הגדולים של הפרה-רפאליטים. שוב הוא פונה לשייקספיר, הפעם זוהי דמותה של אהובתו של המלט, שהוא רוצח את אביה וזונח אותה ועל כן היא משתגעת ומוצאת את מותה בנהר. לצורך הציור הזה בילה מיליי ארבעה חודשים באזור הכפר דרומית ללונדון על מנת לתאר את גדת הנהר ואת הפרחים השונים פירוט בוטני מדויק, כאשר כל אחד מהם נושא משמעות ספציפית, שהיתה ידועה לקהל הויקטוריאני. את דמותה של אופליה גילמה אליזבת סידאל, מי שהחלה כמוזה של האחווה ובהמשך הפכה לבת זוגו ואישתו של רוזטי ואף היתה אמנית בפני עצמה. על פי הסיפור היא היתה כל כך מחוייבת לתפקידה כמודל, עד כי כאשר הנרות שחיממו את האמבט בו שכבה כבו, היא לא הפריעה למיליי במלאכת הציור ובעקבות כך נפלה למשכב.
כשטיילור סוויפט שרה על גורלה של אופליה היא מציגה בתמונת הפתיחה ציור מאוחר יותר של פרידריך הייזר, שהושפע מאוד מהפרה-רפאליטים, אבל בתמונת הסיום של הקליפ היא שוכבת באמבט ממש כמו סידאל בציורו של מיליי.
אין ספק שמיליי היה הצייר הגדול מבין שלושתם, והוא גם זה שזכה לתמיכתו של רסקין, וכשהוא מתקבל כחבר מלא באקדמיה הוא מתרחק בהדרגה מהקיצוניות הפרה־רפאליטית. המעבר שלו לממסד נתפס כסימן ברור לסיום הפרק הקבוצתי. הוא מייצג את המתח שבין חדשנות להצלחה – ואת האפשרות של האוונגרד להפוך למקובל.
זה לא נגמר, זה רק הסוף
פירוק האחווה היה ככל הנראה בלתי נמנע עקב עניינים של אגו, כלכלה, נטיית לב ואידאולוגיה: בעוד רוזטי השקיע בעיקר בספרות ונטה לדימויים חושניים, האנט דווקא התחזק באמונתו הדתית ואילו מיליי בחר להתיישב (הוא התחתן עם אישתו של רסקין אחרי שאלו ביטלו את נישואיהם בטענה שלא מומשו) ולהצטרף לממסד. מה גם, שבסופו של דבר האחווה שירתה את מטרתה: היא קידמה את הקריירה של שלושתם והשאירה חותם משמעותי בתרבות הויקטוריאנית.
לצד השלושה פעלו אמנים נוספים, חלקם חברים מוקדמים וחלקם “דור שני”, בהם פורד מדוקס בראון, אדוארד ברן-ג'ונס ו־ויליאם מוריס. יחד הם הרחיבו את ההשפעה של הפרה־רפאליטים מעבר לקבוצה המקורית – אל תוך אמנות, עיצוב ותרבות שלמה במחצית השנייה של המאה ה־19.
ניכר שהפרה-רפאליטים בחרו להעביר ביקורת על הממסד והחברה הויקטוריאנים דרך סיפורי אגדות מימי הביניים ומחזות קלאסיים. אולי כמוהם, בני הדור הנוכחי מחפשים את האמת דרך ייצוגים מהתקופה הזו.
לסיכום:
מהי האחווה הפרה־רפאליטית?
האחווה הפרה־רפאליטית הייתה קבוצת אמנים צעירים שפעלה בלונדון מ־1848 וביקשה למרוד בציור האקדמי הבריטי באמצעות צבעים בהירים, פירוט קיצוני, נאמנות לטבע והשראה ימי־ביניימית.
מי היו מייסדי האחווה הפרה־רפאליטית?
שלושת המייסדים המרכזיים היו דנטה גבריאל רוזטי, וויליאם הולמן האנט וג׳ון אוורט מיליי.
מה אפיין את הסגנון הפרה־רפאליטי?
הסגנון התאפיין בצבעוניות עזה, ריבוי פרטים, סימבוליזם, דימויים ספרותיים ומוסריים, והתנגדות לטשטוש ולחום הכהה של הציור האקדמי.
כיצד הפרה־רפאליטים קשורים לתרבות העכשווית?
הכתבה מצביעה על חזרה עכשווית לרומנטיקה ויקטוריאנית אפלה דרך מוזיקה, קולנוע, ספרות ודימויים ויזואליים שמצטטים את האסתטיקה הפרה־רפאליטית.
למה זה רלוונטי היום?
הרומנטיקה האפלה והחיפוש אחר אמת רגשית חוזרים ומהדהדים בתרבות העכשווית.
מדוע התפרקה האחווה הפרה־רפאליטית?
האחווה התפרקה לאחר כמה שנים בשל פערים אישיים, אידיאולוגיים וכלכליים, אך השפעתה המשיכה דרך אמנים כמו פורד מדוקס בראון, אדוארד ברן־ג׳ונס וויליאם מוריס.
תגובות