איך נוצר ערך בעולם האמנות? מקרה המבחן של הפופ־ארט
- Shlomit Oren
- לפני 10 דקות
- זמן קריאה 5 דקות
כשנכנסתי לאולמות התערוכה 'טום וסלמן: בגדול' מיד קפצו לעיניי דימויים מאוד מוכרים שישר זיהיתי עם זרם הפופ-ארט, אבל אני מודה ששמו של האמן היה לי הרבה פחות מוכר. למעשה, אפילו לא ידעתי קודם שכל היצירות האלה הן של אותו האמן. זה גרם לי לחשוב על וסלמן בקונטקסט של שני ענקי הפופ-ארט – אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין.
הפער שהיה לי בראש בינם לבין וסלמן ניכר גם במספרים:
195 מיליון דולר. 95.4 מיליון דולר. 10.7 מיליון דולר.
אלה שיאי המכירה הפומבית של שלושה מהאמנים המזוהים ביותר עם הפופ־ארט האמריקאי: אנדי וורהול, רוי ליכטנשטיין וטום וסלמן. Shot Sage Blue Marilyn של וורהול נמכר ב־2022 ב־195 מיליון דולר; Nurse של ליכטנשטיין נמכר ב־2015 ב־95.4 מיליון; ואילו שיאו של וסלמן, שנקבע כבר ב־2008, עומד על כ־10.7 מיליון דולר.
גם עשרה מיליון דולר הם, כמובן, סכום לא מבוטל, רחוק מהדימוי של "האמן הנשכח", אבל הפער מסקרן במיוחד כשחוזרים לשנות ה־60.
כי אז וסלמן ממש לא נתפס כאח הקטן והפחות חשוב במשפחת הפופ. במסמך של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק מ־1970 נמנים וורהול, ליכטנשטיין, וסלמן, קלאס אולדנבורג וג'יימס רוזנקוויסט יחד כ"אמני הפופ המרכזיים". גם ה־Met מונה את וסלמן בין הדמויות הבולטות של התנועה.
אז איך קרה שכעבור שישים שנה וורהול וליכטנשטיין הפכו לאייקונים של המאה ה־20, בעוד וסלמן, לפחות עד לאחרונה, נשאר כמה צעדים מאחור?
והשאלה המעניינת יותר היא: מה בעצם קובע כמה אמן שווה?
לא רק מה מציירים, אלא איזה סיפור אפשר לספר
אולי ההבדל הראשון נמצא דווקא במקום שאי אפשר להצמיד לו תג מחיר: בסיפור.
וורהול הוא כנראה הדוגמה האולטימטיבית לאמן שהצליח להפוך לא רק את האמנות שלו, אלא גם את עצמו, למותג תרבותי. מרילין מונרו, פחיות המרק, אלביס, מאו — אבל גם הפאה הכסופה, ה־Factory, המסיבות והסלבריטאים שסבבו אותו. האיש והאמנות התמזגו לסיפור אחד.
אצל ליכטנשטיין הסיפור פשוט כמעט באותה מידה: קומיקס, נקודות Ben-Day, בועות דיבור ודימויים שנראים כאילו נשלפו מדפוס מסחרי והוגדלו לממדי ציור מוזיאלי. שפה חזותית שאפשר לזהות בשבריר שנייה.
וסלמן מזוהה גם הוא — הגוף, הפה, הסיגריה, חדר השינה, דגל ארצות הברית, המזון ומוצרי הצריכה — אבל קשה יותר לצמצם אותו לרעיון אחד. הוא עצמו הסתייג מהגדרתו כאמן פופ, והעניין שלו היה לא רק בתרבות הצריכה אלא גם במסורת הציור, במאטיס, בצבע, בחלל וביחסים בין ציור לאובייקט.
ואולי דווקא המורכבות הזאת, שטובה לאמנות, קצת פחות טובה לבניית מותג.
היצירה בעיני התקופה
הדימויים המזוהים ביותר עם וסלמן הם סדרת Great American Nude: גופים נשיים שטוחים, צבעוניים ומקוטעים, לעיתים נטולי פנים, המשולבים בתוך חדרים אמריקאיים מלאים במוצרי צריכה.
בשנות ה־60 הם היו פרובוקטיביים. בהמשך הם הפכו למסובכים גם מכיוון אחר. הקריאה הפמיניסטית של גוף האישה כאובייקט למבט הפכה את וסלמן לאמן שלא תמיד היה קל למוסדות ולמבקרים לאמץ ללא הסתייגות. Le Monde, למשל, הצביע על המיניות הגלויה של עבודתו ועל הביקורת הפמיניסטית כאחד ההסברים האפשריים לכך שמעמדו ומחיריו נותרו מאחור ביחס לעמיתיו.
אפשר כמובן לקרוא את אותן עבודות אחרת — לא רק כהחפצה, אלא גם כתמונת מצב של תרבות שבה גוף, תשוקה, פרסום וצריכה נכרכים זה בזה. ומה שמעניין הוא שזו בדיוק אחת הסיבות לכך שהעבודות הללו מרגישות היום שוב רלוונטיות.
הקאנון, מתברר, אינו דבר קבוע.
גם גלריה היא חלק מהסיפור
אנחנו אוהבים לדמיין את תולדות האמנות כסדרה של גאונים שהתגלו משום שהעבודה שלהם הייתה פשוט טובה מכדי להתעלם ממנה. בפועל, אמן אינו פועל בוואקום, וזה אחד הדברים שהכי מרתקים אותי בעולם האמנות, אולי בגלל הרקע שלי בכלכלה.
ליכטנשטיין היה מאמני הדגל של ליאו קסטלי, אחד הגלריסטים המשפיעים ביותר באמנות האמריקאית של התקופה; גם וורהול הציג אצלו בשנות ה־60. וסלמן, לעומתם, היה מזוהה לאורך שנים עם Sidney Janis Gallery, גם היא גלריה חשובה מאוד. אין כאן כמובן משוואה פשוטה של גלריה נכונה או לא נכונה, אבל הקריירות השונות מזכירות עד כמה הרשת שנבנית סביב אמן — גלריסטים, אוצרים, אספנים, מבקרים ומוזיאונים — היא חלק מהאופן שבו מעמדו מתקבע.
ואז מגיע השוק
כאן העניינים מסתבכים עוד יותר.
מחיר של יצירת אמנות אינו נקבע לפי מחירון שבו מוסיפים נקודות על חדשנות, איכות או חשיבות היסטורית. הוא נוצר במפגש בין ביקוש והיצע, נדירות, provenance, איכות היצירה המסוימת, מצב השוק — ובעיקר מה שמישהו מוכן לשלם ברגע מסוים.
אבל שיאי מכירה צריכים להיקרא בזהירות. במקרה של וסלמן, דווקא אחת הסיבות לפער עשויה להיות העובדה שפחות יצירות מרכזיות שלו מגיעות לשוק. אנשי שוק שרואיינו ב־2024 הצביעו על כך שווסלמן יצר הרבה פחות עבודות מוורהול וליכטנשטיין ושבעלי עבודות חשובות נוטים שלא למכור אותן. התוצאה היא שוק קטן ופחות סדיר, שבו קשה לייצר שוב ושוב מחירי שיא.
מעניין לציין שמחיר אינו רק תוצאה של מעמד. לפעמים הוא גם עוזר ליצור אותו - מכירה של עבודה ב־100 מיליון דולר הופכת בעצמה לחדשות, מעלה את תשומת הלב לאמן, משפיעה על הערכות שווי של יצירות אחרות ומחזקת את התחושה שמדובר באחד מ"הגדולים".
כך נוצר מעגל שמזין את עצמו.
והמוזיאונים?
גם להם יש כמובן תפקיד מרכזי. תערוכה רטרוספקטיבית גדולה, רכישה לאוסף חשוב או הצבת אמן לצד שמות שכבר התקבעו בקאנון אינם רק הכרה במה שכבר ידוע. הם גם מייצרים משמעות.
וזה בדיוק מה שמעניין במה שקורה עכשיו לווסלמן.
ב־2024 הקדישה Fondation Louis Vuitton בפריז תערוכה גדולה בשם Pop Forever, Tom Wesselmann &…. היא לא הציגה אותו כאמן שולי שיש לגלות מחדש, אלא ממש הציבה אותו במרכז סיפורו של הפופ, לצד עבודות של עשרות אמנים אחרים. הקרן עצמה הגדירה אותו כאחת הדמויות המובילות של התנועה.
ועכשיו, בתערוכה 'טום וסלמן: בגדול' במוזיאון תל אביב, שוב מקבל וסלמן במה מוזיאלית מרכזית. התערוכה מתמקדת בשנים 1960–1975 ומציבה את עבודתו בדיאלוג עם אמנים בני דורו ובהם וורהול, לצד אמנים עכשוויים.
אולי אנחנו נמצאים בתוך רגע שבו ההיסטוריה עושה קצת סדר מחדש.
אז מי קובע כמה אמנות שווה?
התשובה, כנראה, היא כולם.
האמן והעבודה שיצר, כמובן. אבל גם הגלריסט שבחר לייצג אותו, המבקר שכתב עליו, האוצר שהכניס אותו לתערוכה, המוזיאון שרכש ומציג את עבודתו, האספן שהתחרה עליה במכירה פומבית, בית המכירות שקבע את ההערכה — ואפילו הציבור שלמד לזהות דימוי מסוים ולשייך לו חשיבות.
שוק האמנות אולי אוהב מספרים, אבל מתחת למספרים נמצאים סיפורים.
וורהול, ליכטנשטיין ווסלמן התחילו את דרכם מאותה סצנה ובתקופה מסוימת אפילו הופיעו באותה רשימה של "אמני הפופ המרכזיים". שישים שנה אחר כך הפער ביניהם בשוק הוא עצום.
האם זה אומר שוורהול טוב או חשוב פי עשרים מווסלמן? ברור שלא.
זה אומר משהו הרבה יותר מעניין: ערך אמנותי וערך כספי אינם אותו הדבר — אבל הם גם לא מתקיימים בנפרד. הם משפיעים זה על זה, בתוך מערכת שלמה שמחליטה, שוב ושוב, מי ייכנס לקאנון, מי יישאר בשוליו וכמה נהיה מוכנים לשלם כדי לקחת חתיכה ממנו הביתה.
ועכשיו נשאר לראות האם העניין המחודש בווסלמן — שכבר מתחיל לתת את אותותיו גם באולמות המכירות — יהפוך למגמה ארוכת טווח ויצמצם את הפער בינו לבין שני ענקי הפופ האחרים. מה שבטוח הוא שאני למדתי פה שיעור מעניין על האופן שבו ערך נוצר, מתקבע — ולפעמים גם משתנה.
לסיכום:
איך נוצר ערך בעולם האמנות?
ערך באמנות נוצר משילוב של איכות וחשיבות היצירה עם מערכת שלמה של גלריות, אוצרים, מוזיאונים, מבקרים, אספנים ובתי מכירות. גם הסיפור שנבנה סביב האמן והאופן שבו הציבור תופס אותו משפיעים על מעמדו ועל מחיריו.
מדוע טום וסלמן פחות מוכר מוורהול וליכטנשטיין, אף שנחשב לאמן פופ מרכזי?
בשנות ה־60 וסלמן נחשב לאחד מאמני הפופ המרכזיים, לצד וורהול וליכטנשטיין. עם השנים, השפה והמִיתולוגיה של השניים האחרים התקבעו בצורה ברורה יותר בקאנון ובתודעה הציבורית, בעוד יצירתו של וסלמן הייתה מורכבת יותר למיתוג וגם עוררה ביקורת סביב ייצוג הגוף הנשי.
עד כמה גדולים פערי המחירים בין וורהול, ליכטנשטיין ווסלמן?
שיא המכירה הפומבית של וורהול עומד על 195 מיליון דולר, של ליכטנשטיין על 95.4 מיליון דולר ושל וסלמן על כ־10.7 מיליון דולר. הפערים הגדולים ממחישים שמחירי אמנות אינם מדד פשוט לאיכות או לחשיבות האמנותית.
האם מחירי יצירות אמנות רק משקפים את מעמדו של האמן?
לא. מחיר גבוה יכול גם לחזק את המעמד עצמו. מכירת שיא זוכה לחשיפה תקשורתית, משפיעה על הערכות השווי של עבודות נוספות ומחזקת את התפיסה שהאמן שייך לליגה של "הגדולים", וכך נוצר מעגל שמזין את עצמו.
האם מעמדו של טום וסלמן משתנה כיום?
נראה שיש בשנים האחרונות הערכה מחודשת לעבודתו. תערוכות מרכזיות בפונדסיון לואי ויטון ובמוזיאון תל אביב מציבות אותו מחדש במרכז סיפור הפופ־ארט, וגם בשוק ניכרים סימנים לעניין מחודש. השאלה היא האם מדובר בשינוי ארוך טווח בקאנון ובמחירים.
תגובות