איך מציירים חום?
- Shlomit Oren
- לפני 3 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
סוף אוגוסט. בחוץ חם ולח באופן כמעט בלתי נסבל, ואצלי בבית המזגן החליט שזה בדיוק הזמן לשבוק חיים בדיוק בעיצומו של השיפוץ. אני מסתובבת בין החדרים, נלחמת באבק ומרגישה שהאוויר עצמו הפך לחומר — כבד, דביק, כמעט מוחשי.
זה לא רק מזג אוויר. זו תחושה שנדבקת לעור, מאטה את הגוף, מערפלת את המחשבה.
וזה גרם לי לחשוב: איך מציירים חום?
הרי חום הוא דבר שאי אפשר לראות. אי אפשר לתלות על קיר 34 מעלות ו-80 אחוזי לחות. ובכל זאת יש ציורים שמספיק להביט בהם כדי להרגיש צורך לפתוח חלון, להפעיל מאוורר, או פשוט לקפוץ למים. אמנים לא מציירים את החום עצמו — הם מציירים את מה שהוא עושה לעולם: לאור, לאדמה, לגוף, לאוויר, למבט. דרך כל אלה, אנחנו מרגישים אותו כמעט פיזית.
אצל חואן מירו ב-Summer החום אינו רק רקע, אלא כוח בוער. זה לא קיץ נעים של אור וחופשה, אלא קיץ שיש בו משהו צורב, כמעט חסר מנוחה. הצבעים, הקצב והמתח שבין הצורות יוצרים תחושה של עולם רוטט, של מציאות שמתחממת עד סף בעירה. אם יש ציורים שבהם החום מביא איתו כבדות ועצלות, אצל מירו הוא מופיע דווקא כאנרגיה חדה, לוהטת, כמעט מסוכנת. זו פתיחה נהדרת לשאלה שלנו, כי היא מזכירה שחום אינו רק נמנום; לפעמים הוא מרגיש כמו אש.
מן הבעירה הזאת אני עוברת אל חואקין סורויה, שצייר שוב ושוב את הים, החול והאור הים-תיכוני בעוצמה שכמעט מסנוורת את העין. אצל סורויה החום עובר קודם כול דרך הראייה. השמש מוחקת קווי מתאר, הלבן בוהק, השמלות הלבנות משמשות ממש כמחזירי אור, וחוסר הנוחות ניכר על פניהן של הנשים (אגב, רק אני רואה פרצוף בצל שיוצרת הדמות מימין?).
כאן לא הגוף הוא הגיבור, אלא האור עצמו. אנחנו כמעט מכווצים עיניים מול הציור, לא מפני שהנושא “חם”, אלא מפני שהצייר מצליח להעביר את האופן שבו חום משנה את הראייה. הוא הופך את העולם לבוהק יותר, חד פחות, נוזלי כמעט.
אחרי מירו וסורויה הספרדים, שהחום אצלם עדיין נמצא בעולם שסביבנו, אנחנו עוברים אל צידו השני של הים התיכון עם נחום גוטמן שמקרב אותנו אל הגוף. ב-מנוחת צהריים החום אינו דרמטי וגם לא מסנוור. הוא פשוט עוצר את היום. הדמויות השרועות, תחושת ההשתהות, הצבעוניות הארצישראלית, כל אלה מספרים על רגע מוכר מאוד: יש שעות שבהן אי אפשר באמת לעשות דבר. אין צורך לצייר להבות כדי לחוש בחום, די בכך שהפעולה נפסקת, שהגוף נכנע לקצב אחר. בעיניי יש כאן משהו מקומי מאוד: ההבנה שבצהריים כאלה לא נלחמים במזג האוויר. משלימים איתו.
אצל האנגלים החום כמובן נראה אחרת: אם אצל גוטמן החום מביא למנוחה, אצל פרדריק לייטון ב-Flaming June הוא כבר כמעט ממיס את הגוף. הדמות הישנה, מכורבלת בתוך עצמה, עטופה בכתום בוער, נראית כאילו איבדה כל רצון להתנגד. יש בציור הזה משהו חושני מאוד, אבל גם תשוש. זו אינה מנוחה של בחירה, אלא סוג של כניעה. הצבע הכתום אינו רק צבע של בד; הוא הופך למעין הילה של חום העוטפת את הגוף כולו. לייטון לא מצייר כאן שמש או נוף צחיח, ובכל זאת הכול בוער. זו אולי אחת הדוגמאות היפות לכך שאפשר לצייר חום דרך תנוחה, בד וצבע — בלי להראות אפילו קרן שמש אחת.
אם הציור נראה לכם מוכר, זה לא במקרה. Flaming June הפך עם השנים לאחד הדימויים המזוהים והאהובים של הציור הוויקטוריאני הבריטי, אף שהמקור נמצא דווקא בפוארטו ריקו. ב־2024 הוא חזר ל־Royal Academy בלונדון, המקום שבו הוצג לראשונה ב־1895, לאחר היעדרות של יותר מ־125 שנה. יש משהו יפה בכך שציור שנוצר לפני יותר ממאה שנה עדיין מצליח לעורר תגובה כל כך מיידית — ובמקרה הזה, מספיק להסתכל על הכתום הבוער ועל הגוף הרפוי כדי כמעט להרגיש את הטמפרטורה עולה.
אבל חום לא נשאר תמיד בחוץ. לפעמים הוא חודר פנימה, אל הבית, ואז הוא נעשה מעיק עוד יותר. כאן נכנס אדוארד הופר. בציורים שלו, ובייחוד באלה שבהם דמות יושבת או שוכבת בחדר שטוף שמש, החום אינו מתפרץ — הוא עומד. האור חודר פנימה, האוויר אינו זז, והתחושה היא שאין מפלט. זה אולי הרגע הכי קרוב לחוויית המזגן המקולקל: גם בתוך הבית אין נחמה אמיתית. אם סורויה מראה איך אור מסנוור את העיניים, הופר מראה איך הוא יכול גם לכלוא. החום שלו אינו חיצוני אלא קיומי כמעט, והבדידות שרבים מצאו בעבודותיו מתערבבת כאן בתחושת מחנק קיצית מאוד.
ואז, אחרי כל אלה, מגיעה סוף סוף ההקלה. דייוויד הוקני, ב-A Bigger Splash, לא מצייר את החום ישירות אלא את הפתרון האולטימטיבי שלו. הבריכה הכחולה, הניקיון הגרפי של הסצנה, ורגע ההתזה שבו הגוף כבר איננו נראה — כל אלה יוצרים את אחת הפנטזיות הגדולות של הקיץ. מעניין שהאדם בציור כמעט נעדר; אנחנו רואים רק את העדות לקפיצה. אולי משום שזה מספיק. אחרי כל הציורים שהעבירו לנו חום דרך תשישות, סנוור, מנוחה או מחנק, די בהתזה אחת כדי שנרגיש הקלה כמעט פיזית.
הוקני אינו מצייר חום; הוא מצייר את התשוקה להימלט ממנו.
ואולי זה הדבר היפה ביותר בכל הסיפור הזה: אין דרך אחת לצייר חום. מירו מצייר אותו כבעירה, סורויה כסנוור, גוטמן כהאטה, לייטון ככניעה, הופר כמחנק, והוקני כהבטחה של הצלה. כל אחד מהם בוחר סימנים אחרים, ובכל זאת הגוף שלנו מזהה מיד את התחושה. כנראה משום שחום הוא אף פעם לא רק נתון מטאורולוגי. הוא חוויה שלמה: של אור, של זמן, של עור, של נשימה, של תשוקה להקלה.
אולי זו אחת הסיבות שאמנות מצליחה לגעת בנו כל כך. היא לא חייבת לצייר את הדבר עצמו כדי שנרגיש אותו. אין בציורים האלה מדחום, אין דיווח חדשותי על עומס חום, ואין כמובן מזגן מקולקל. ובכל זאת, די במבט אחד כדי שנדע בדיוק במה מדובר.
כי כדי לצייר חום, לא צריך לצייר חום. צריך לצייר עולם שבוער, אור שמסנוור, גוף שנכנע, חדר שהאוויר עומד בו, או מים שכל מה שמתחשק הוא לקפוץ לתוכם.
ובסוף אוגוסט, לפעמים זה כמעט אותו הדבר.
תאחלו לי שבזמן שאתם קוראים את הפוסט הזה המזגן אצלי כבר מתוקן.
לסיכום:
איך אפשר לצייר חום, אם אי אפשר לראות אותו?
לא מציירים את הטמפרטורה עצמה אלא את ההשפעה שלה: אור מסנוור, גוף שנכנע, תנועה שנעצרת, אוויר שעומד בחדר או מים שמעוררים תחושת הקלה.
באילו אמצעים אמנים גורמים לנו כמעט להרגיש חום דרך ציור?
באמצעות צבע, אור, קומפוזיציה ותנוחות גוף. כתומים ואדומים יכולים ליצור תחושת בעירה, אור לבן יכול לסנוור, ודמות שרועה או חסרת תנועה יכולה להעביר כבדות ותשישות.
איך חום מופיע בצורה שונה אצל מירו, סורויה, גוטמן, לייטון, הופר והוקני?
אצל מירו הוא בוער, אצל סורויה הוא מסנוור, אצל גוטמן הוא עוצר את היום, אצל לייטון הוא ממיס את הגוף, אצל הופר הוא עומד באוויר וסוגר על החדר, ואצל הוקני הוא מתחלף בכמיהה למים ובהקלה.
למה Flaming June של פרדריק לייטון מתאים כל כך לנושא של חום?
הצבע הכתום הלוהט, התנוחה הרפויה והגוף המכונס יוצרים תחושה כמעט פיזית של חום ותשישות. הציור הפך עם השנים לאחד הדימויים המזוהים והאהובים של הציור הוויקטוריאני הבריטי.
מה אמנות יכולה ללמד אותנו על תחושה כמו חום?
שלא תמיד צריך להראות דבר באופן ישיר כדי לגרום לנו להרגיש אותו. אמנות יכולה לתרגם תחושה פיזית למראה, צבע, אור וקצב — ולעורר בגוף תגובה כמעט מיידית.
תגובות