נומה בר - גם וגם
- Shlomit Oren
- לפני 9 דקות
- זמן קריאה 4 דקות
בחיי הקודמים הייתי אנליסטית בקרן השקעות בוטיק. התפקיד שלי היה לאסוף המון פיסות מידע – דו"חות כספיים, שיחות עם הנהלות, מתחרים, לקוחות ומגמות שוק – ולחבר את כולן לסיפור אחד. בלימודי הכלכלה נהגו לומר שאין דבר כזה one-handed economist, כי לכל דבר יש לפחות שני צדדים. אני תמיד אהבתי לראות את שניהם, גם אם לפעמים היה לי קשה להכריע ביניהם.
זו אולי הסיבה שאני אוהבת כל כך את העבודות של נומה בר. הוא מראה בהן שני צדדים, מבלי למהר להכריע ביניהם. ברוב המקרים אנחנו רואים ברגע הראשון רק חלק אחד, וזקוקים לעוד רגע כדי לראות את התמונה המלאה. נומה בר מזמין אותנו להביט שוב, אבל לא כדי לגלות שהמבט הראשון היה שגוי. להפך: כדי לגלות שהוא היה נכון, רק לא שלם.
בר, שנולד בישראל בשם אבינועם ברנשטיין, הוא אמן חזותי בינלאומי שחי בעשורים האחרונים עם משפחתו בלונדון. הוא מעיד על עצמו שהוא אוהב מאוד את הכרך העירוני, ועם זאת את החשיבה היצירתית שלו הוא מעדיף לעשות דווקא ביער הייגייט שבצפון העיר. ככה הוא: איש של גם וגם.
העיקרון הזה מאפיין גם את עבודתו. בר אומר שלעולם לא יצייר סתם אובייקט, אלא רק כזה שיש בו רובד נוסף, שמוסיף עומק ומחשבה.
הוא נודע בעולם בזכות השימוש שלו במה שמכונה "חלל שלילי" – אותו שטח שאנחנו רגילים לראות כרקע, כריק שמקיף את האובייקט. אלא שאצלו הרקע מסרב להישאר ריק. במבט נוסף הוא הופך לדימוי בפני עצמו.
בתערוכה מוצגות שתי יצירות הנושאות את השם "שלום". באחת פני הזאב מסתתרים בתוך דמות הכבשה, עטופים בצמרה; בשנייה פני החתול נטמעים בפניו של הכלב. הראשונה שואבת השראה מהפסוק הידוע "וגר זאב עם כבש", ואילו השנייה נולדה כהברקה בזמן שבר המתין לבנותיו מחוץ לחוג. אחת צמחה מתוך טקסט מקראי, האחרת מתוך רגע יומיומי לגמרי. אצל בר רעיונות יכולים להגיע מכל מקום, אבל תמיד מתוך החיבור הבלתי צפוי בין שני דברים.
רוב היצירות בתערוכה מבוססות על עבודות קודמות של בר, אך היה ברור שנדרש גם מהלך חדש שיתחבר למקום. בר בחר בקיץ התל אביבי כנושא, ואתגר את עצמו לשלב את צורת המטקה בכל מקום אפשרי.
משחק המטקות הוא דו־שיח שאינו מצריך מילים. אין בו מנצחים או מפסידים, אבל הוא תלוי כולו בהדדיות: כל תנועה מתקיימת רק בזכות התגובה של הצד האחר. חוף הים שיצר בר צבעוני ושופע מטקות – הכובע, הביקיני, הבטן ההריונית, אוזניית האייפון, השחף והדגים, כולם מקבלים את הצורה האיקונית של המטקה.
בר מסתובב תמיד עם מחברת סקיצות, המשמשת עבורו גם כמעין יומן. את הסקיצות הטובות הוא מעביר למחשב ומתחיל לעבד באופן גרפי. התוצאה היא לרוב קובץ דיגיטלי של דימוי שטוח, מדויק ומצומצם, המבוסס על שניים או שלושה גוונים בלבד.
אבל דימוי שנועד לעמוד בעמוד עיתון, על כריכת ספר או על מסך מציב אתגר אוצרותי כשהוא נכנס לחלל מוזיאלי: כיצד מתרגמים אותו לחוויה פיזית מבלי לאבד את הדיוק והמינימליזם שלו?
התערוכה "נומה בר: מצד שני", באוצרותו של יובל סער, היא הכול חוץ ממשעממת או מונוטונית. זאת בזכות האופן שבו הדימויים של בר מקבלים ביטוי במגוון רחב של חומרים ומדיומים: פסלי ענק בהדפסת תלת־ממד, חיתוך עץ בלייזר, קופסאות אור, הדפסים מסתובבים, שטיח, בובת פרווה ענקית, וידאו ועוד.
גם החסויות המסחריות אינן נשארות מחוץ לדלת המוזיאון. קוקה־קולה, שעמה עובד בר כבר יותר מעשור, מציגה בתערוכה כמה מהעבודות שיצר עבורה, ובמקביל תציע דרך האתר שלה כרטיסי כניסה למוזיאון בעשרה שקלים בלבד. יבואנית מרצדס־סמארט הקצתה לבר מכונית שהפכה לחלק מיצירה חדשה, וחברת טמבור העניקה חסות למיצב המטקות.
כאן חוזרת לתמונה גם הכלכלנית שבי. חסות מסחרית לעולם אינה פעולה חד־צדדית: המוזיאון מקבל משאבים המאפשרים לו להפיק תערוכה שאפתנית ולהרחיב את מעגל המבקרים, ואילו החברות זוכות בחשיפה, בתוכן ובחיבור לערכים של יצירתיות וחדשנות. שני הצדדים נותנים ושני הצדדים מקבלים.
כבר כתבתי בעבר, במאמר אמנות החסות, שכמעט כל שיתוף פעולה בין מוסד אמנות לגוף עסקי מעורר חשד בשיקולים זרים. בעיניי, הדרך להתמודד עם החשד אינה להסתיר את המסחריות, אלא דווקא לחשוף אותה: להבהיר מי מממן, מה הוא מאפשר ומה כל אחד מהצדדים מקבל בתמורה.
בתערוכה של נומה בר הדברים מוצגים בגלוי. החברות אינן רק לוגואים קטנים על הקיר, אלא נעשות חלק מהתוכן, מההפקה ולעיתים גם מהיצירה עצמה. במקרה שלו החיבור מרגיש אורגני במיוחד, משום שבעבודה השוטפת שלו ממילא אין הפרדה חדה בין האמנותי למסחרי. אלה אותן חברות שעבורן הוא יוצר גם מחוץ למוזיאון.
מה שמשתנה הוא ההקשר: אותו דימוי שהיה אתמול מודעת פרסום, עטיפת ספר או איור בעיתון, הופך היום למוצג מוזיאלי. האם אנחנו מסתכלים עליו אחרת? האם המשמעות שלו משתנה? או שרק המסגרת השתנתה?
זוהי תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של נומה בר. בעבר הציג בגלריות ובתערוכות קבוצתיות, אך הכניסה למוזיאון תל אביב עדיין מסמנת שינוי של הקשר ושל מעמד. לכאורה, לא מובן מאליו שמוזיאון מרכזי יקדיש תערוכה רחבת היקף למאייר; אך למעשה, נדמה שזהו צעד טבעי למוזיאון שמבקש לבחון מחדש את הגבולות בין אמנות, איור, עיצוב, פרסום ותרבות חזותית. אין ספק שיובל סער, שפועל כבר שנים בדיוק באזורי החפיפה האלה שבין איור, עיצוב ואמנות, הוא האדם המתאים להוביל מהלך כזה.
השפה של נומה בר אינה רק סגנון גרפי, אלא תפיסת עולם של "גם וגם". התערוכה ממחישה אותה בכל רמה: היא מינימליסטית ורבת־משמעות, פשוטה ומתוחכמת, אמנותית ומסחרית, מוזיאלית ויומיומית.
אולי זו הסיבה שאני מרגישה בבית מול העבודות שלו. גם אחרי שעזבתי את עולם ההשקעות, לא הפסקתי לחפש את שני הצדדים של כל סיפור. המציאות כמעט אף פעם אינה דבר אחד בלבד. היא עשויה מסתירות, שכבות ונקודות מבט, והחוכמה אינה תמיד להכריע ביניהן, אלא ללמוד לראות כיצד הן יוצרות יחד תמונה שלמה.
תגובות