אמנות החסות

היה לי השבוע הכבוד והעונג להרצות במשרד החוץ על נושא החסויות בתחום האמנות בתכנית ההדרכה לנציגים דיפלומטיים שיוצאים לשליחות בזמן הקרוב. תודה יורם וענת על שהזמנתם אותי 😊

למעשה, היסטורית כמעט כלל מעשה אמנות נעשה בחסות, שהרי האמנים יצרו וציירו עבור מי שהזמין אותם ושילם להם על כך. כמעט כל עבודת אמנות שאתם יכולים לחשוב עליה עד לפני כ-200 שנה, נעשתה בחסותו של מלך, דוכס, סוחר או אפיפיור. הדוגמא שהבאתי בהרצאה היתה של 'הבריאה' של מיכלאנג'לו מתוך התקרה של הקפלה הסיסטינית עליה עמל בין השנים 1508-1512.


Creation, Michelangelo Buonarroti

ההרמוניה שהשיג מיכלאנג'לו ביצירה, ואותה אנחנו מהללים עד היום, חמש מאות אחר כך, עומדת בניגוד גמור לחוסר היציבות של האפיפיורות באותו הזמן. האפיפיור יוליוס השני כונה האפיפיור הלוחם על שום שיצא בראש צבא צפונה על מנת להילחם בצבאות צרפת שפלשו וכבשו אדמות שהיו שייכות לוותיקן. אמנם מרטין לותר יצא בקריאת התיגר על הכנסייה רק ב-1517 אך מובן שהדברים לא קרו ביום אחד ובראייה היסטורית ניתן לראות את ניצני חוסר השקט בתקופה שקודמת לכך. הניגוד הזה היה בדיוק המטרה של יוליוס השני. הוא רצה לשדר "עסקים כרגיל" באמצעות יצירות האמנות שהזמין, ובמידה רבה הצליח בכך. גם היום הוא נזכר בעיקר כאפיפיור שנתן לנו את הקפלה הסיסטינית, את ה'סטנצה רפאל' ואף יזם את הקמת קתדרלת סן פטרוס.


Julius II, Raphael

את הטריק הזה, של שימוש באמנות על מנת לשלוט בנראטיב, עושים גם היום – אם זה שליטים, כמו השייחה אל מאיאסה אל ת'אני מקטאר, עליה כתבתי לא מזמן, ואם זה חברות, בהן נעסוק היום.

כמעט כל תערוכה שתראו בארה"ב ובריטניה ממומנת ונתמכת על ידי חברות עסקיות. לרוב אלה יהיו בנקים וחברות שירותים פיננסיים, אבל לא רק. ישנם שיתופי פעולה שהם ארוכי טווח יותר דוגמת המיצב הענק שמזמינת לסירוגין יוניליוור ו- Hyundai כל שנה עבור חלל הטורבינות של הטייט מודרן ושהביא עבודות מאוד מוערכות כמו של איי ווי ווי, אולאפור אליאסון, סופרפלקס ועוד.


סופרפלקס בטייט מודרן

אולאפור אליאסון בטייט מודרן

עוד בבריטניה, יריד האמנות היוקרתי FRIEZE נתמך כבר שנים על ידי דויטשה בנק שזיהה שקהל הלקוחות שלו מאוד מתעניין באמנות עכשווית. הבנקאים מארחים את הלקוחות שלהם בלאונג' פרטי ביריד וגם מקבלים זכות ראשונים לרכוש יצירות לאוסף האמנות המהולל שלהם. עוד על דויטשה בנק ואמנות תוכלו לקרוא כאן.


FRIEZE בחסות דויטשה בנק

בניו יורק חברת יוניקלו היפנית החליפה את טארגט האמריקאית במתן חסות ליום שישי חינם במוזיאון הMoMA, מיזם שמתקיים כבר שנים רבות. יוניקלו אומרים שהם רוצים לתמוך בקהילה הניו יורקית ולהיות חלק ממנה, אבל גם אי אפשר להכחיש שזה פרסום לא רע בכלל עבור החברה, שכנראה זיהתה שקהל היעד שלה הוא מסוג האנשים שפוקדים את המוזיאון.




שיתוף פעולה לא פחות ממדהים, שדווקא לא מתחום האמנות הפלסטית, הוא החסות שנותנת חברת רואי החשבון PWC לתיאטרון הOld Vic בלונדון, במסגרתה היא מסבסדת כרטיסי כניסה לתיאטרון על מנת לאפשר לקהלים רחבים יותר להיחשף אליו. בתמורה ניתנת להם הזכות לארח לקוחות מאחורי הקלעים, להפגיש אותם עם השחקנים ולייצר סביבת נטוורקינג ייחודית. לא פחות חשוב, התיאטרון מספק למנהלי החברה סדנאות משחק שמאפשרות לחזק יכולות שנדרשות גם בתחום העסקי. בקיצור, אין ספק שהחברה מקבלת תמורה מלאה לכספה.



אולם, לא הכל ורוד. מסתבר שמוסדות האמנות צריכים לברור בקפידה עם מי הם רוצים לעבוד על מנת שהדבר לא יפגע בהם. הסוגייה שנמצאת היום בכותרות היא התמיכה של משפחת סאקלר. האחים סאקלר השכילו להמציא משכך כאבים מאוד חזק ופוטנטי ובמשך עשרות שנים הוא היה חביב על רופאים והם רשמו אותו לכל מי שסבל מכאבים או החלים מניתוח. הבעיה היא שמשככי הכאבים היו ממכרים (לא מפתיע כשמדובר באופיאטים) ואנשים המשיכו לצרוך אותם גם אחרי שהכאבים חלפו. שימוש היתר הביא גם לתמותה של אנשים רבים, אולם הסאקלרים ניסו להסתיר זאת על מנת שיוכלו להמשיך למכור. לאורך כל השנים משפחת סאקלר היתה מהתורמים הנדיבים ביותר בתחומי הרפואה והאמנות ושמם מתנוסס על מבנים רבים (גם באוניברסיטת תל אביב הם תרמו את בית הספר לרפואה). כיום רבים מוקיעים את המוזיאונים שמקבלים תמיכה ממשפחת סאקלר ומוקיעים אותם כ"כספי סמים". בתחילת החודש האמנית נאן גולדין, שסבלה בעצמה מהתמכרות, הובילה מחאה במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק וגם במטרופוליטן. כעת היא מתנה רטרוספקטיבה בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון בכך שלא יקבלו תרומה של מיליון דולר מהמשפחה.


סקנדל אחר שעשה הרבה כותרות לפני כמה שנים כאשר חברת הדלק והגז הבריטית BP, שהיתה נותנת החסות הראשית של הטייט מודרן והיתה אחראית על העבודות שהוצגו בחלל הטורבינות (לפני היונדאי הנזכרת למעלה), גרמה לדליפת דלק ענקית במפרץ מקסיקו לחופי ארצות הברית. טייט, שמאוד חרדו לתדמית שלהם חיפשו את ההזדמנות הראשונה להשתחרר מהחוזה ולמצוא תורם אחר. BP עדיין תומכת גדולה באמנות ונותנת חסות להרבה מאוד פעילויות ויחד עם זאת חשופה לביקורת שהיא ממרקת את מצפונה ומצפון משקיעיה בכך וממסכת את הצדדים השליליים בתרומה חיובית – art-wash.



אם חוזרים אל מחוזותינו, השבוע התחוללה שערוריה בתחום נושק לחסויות: הזמר עומר אדם צילם קליפ לאחד השירים שלו במוזיאון תל אביב, במה שהצטייר כמחווה למה שביונסה וג'יי זי עשו בלובר. בדיעבד מסתבר כי זהו לא קליפ תמים אלא פרסומת למשקפי שמש שאדם מקדם בימינו. רבים מהאמנים נסערו על כך שהמוזיאון מוזיל עצמו ואת יצירתם בחיבור עם התרבות הפופולרית, אולם השערוריה האמיתית בעיניי היא שאנשיו של אדם לא מצאו לנכון לחשוף בפני המוזיאון את נושא הפרסומת. חוסר תום לב חורה לי, וזה נכון בכל מישור שהוא. במקרה הזה נראה שמדובר בתחבולה שנבעה מההנחה הראשונית כי המוזיאון לא ישתף פעולה עם פרסומת. כנראה שההנחה מוצדקת אך כמובן לא מכשירה את המעשה. להיפך.


זה מביא אותי לשורה התחתונה – כמעט תמיד שיתוף פעולה בין ממסד האמנות לסקטור העסקי ייחשד בשיקולים זרים. על כן, הדרך הנכונה בעיניי, היא להוציא את העוקץ בכך ששומרים על שקיפות ויושרה. כאשר התמורות שמקבל כל צד חשופות לכל, יוכל הציבור לבחור האם לשתף פעולה או לא. בסוף חכמת ההמונים עובדת.


מה דעתך בנושא?

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren