חדשנות באמנות - כשהקשת חוזרת לענן

ראש השנה הוא החג האהוב עליי ביותר – מבחינתי זוהי הזדמנות להתחדשות, פתיחת דף חדש מלא בהבטחה לקראת העומד לבוא. בשנתיים האחרונות לא חשתי כך. המלחמה המאיימת בחזיתות רבות, החיילים הרבים שאיבדנו והחטופים המוחזקים בשבי חמאס גרמו לתחושות קשות, ולמרות שהצלחנו לסגל לעצמנו חיים בצד המלחמה, הצל הכבד המשיך לרחף. זו אמנם התחושה האישית שלי אבל אני בטוחה שרבים מכם שותפים לה.

קצת לפני החג הוזמנתי להרצות בכנס של חברת פיננסים יוקרתית. הכנס הוקדש להתחדשות, בהתייחס לראש השנה המתקרב, והתבקשתי לדבר על חדשנות בתחום האמנות. למרות שהכנס היה מוצלח מאוד, לא יכולתי להביא את עצמי לכתוב על הנושא עד עכשיו.

כעת, עם שובם של כל החטופים החיים ועם הכרזתו החגיגית של הנשיא טראמפ על סיום המלחמה, אני מרגישה שאפשר באמת להתבונן עם הפנים קדימה בחדשנות בעולם האמנות. אפילו הקשת חזרה אלינו כשהגשם שטף את הכל לקראת שובם של החטופים.

יש לנו כמובן עוד דרך ארוכה לשלום (שלרגע פתאום כבר לא נשמעת כמילה גסה), הסכמים מדיניים, שובם של כל הנרצחים שמוחזקים על ידי חמאס, ולא פחות חשוב – אחווה וערבות הדדית בינינו פנימה. אבל בנקודת הזמן הזו הנשימה קלה יותר, העיניים מתרחבות, והתקווה שהחזקנו בה בקושי רב במהלך השנתיים האחרונות, מתעצמת.

אני מרצה בכנס. צילום: סיון למפרט

חדשנות באמנות: כשהעתיד נולד מתוך הדמיון

חדשנות באמנות איננה המצאה של המאה ה־21. למעשה, היא הבסיס שעליו נבנתה האמנות מאז ומעולם. בכל תקופה, אמנים ואמניות היו אלה שהעזו לחשוב אחרת — לשבור מוסכמות, לערער על צורות קיימות ולשאול שאלות שלא נוח לשאול.

אם חדשנות בעולם הטכנולוגיה נמדדת במהירות וביעילות, הרי שבאמנות היא נמדדת בעומק – ביכולת לגעת בתודעה, לשנות תפיסה, ולגרום לנו לראות את העולם אחרת.

 

האומץ ליצור כאקט של חדשנות

לאורך ההיסטוריה החדשנות היתה חלק מפריצת הגבולות וההתפתחות האמנותית. אם נתבונן ב-150 השנים האחרונות נראה זאת פעם אחר פעם:

האימפרסיוניסטים במאה ה־19 נחשבו תחילה ל"מורדים חסרי כישרון". הם דחו את מוסכמות האקדמיה הצרפתית וציירו באור טבעי, בתנועת מכחול מהירה, את הרגע החולף. מונה, דגה ורנואר לא ביקשו לתעד את המציאות אלא את התחושה שהיא מעוררת – והם עשו זאת באמצעות שפה אמנותית חדשה לגמרי.

כעבור כמה עשורים, פיקאסו ובראק יצרו מהפכה אחרת עם הקוביזם: פירוק המציאות לצורות גאומטריות שהציגו כמה נקודות מבט בו-זמנית. הם לימדו אותנו שהעין האנושית אינה רואה דבר אחד בלבד, אלא מארג של זוויות ותפיסות.

במקביל הציג מרסל דושאן את "המזרקה", משתנה שהניח הפוך בחלל תערוכה, ובכך ייסד את הבסיס לאמנות המושגית (קונספטואלית) שמעודדת שאלות כמו מה הופך חפץ ליצירת אמנות? מי קובע את הערך שלה?

באמצע המאה ה־20, ג’קסון פולוק הפך את הציור למופע אנרגטי. הוא לא צייר את העולם – הוא היה העולם. כל טפטוף צבע היה ביטוי פיזי של רגש ותנועה. האמנות הפסיקה להיות חלון למציאות – והפכה למציאות בפני עצמה.

אישה מתבוננת בציורים של ג'קסון פולוק, פבלו פיקאסו וקלוד מונה במוזיאון. דימוי ממחולל תמונות

 

כשהטכנולוגיה עצמה הופכת למברשת

הטכנולוגיה היתה לאורך השנים קטליזטור גם עבור תחום האמנות: צבע שמן בשפורפרות איפשר לציירים לצאת אל מחוץ לסטודיו ולצייר, המצלמה שחררה את האמנים מהצורך לתאר במדויק את המציאות, סרט הוידאו הפך בעצמו לסוגה של אמנות המאפשרת להרחיב את מנעד ההבעה.

בשנים האחרונות ההתפתחות הטכנולוגית המואצת, המתקיימת בתחומים שונים, משפיעה עמוקות גם על שדה האמנות.

עד לפני שנתיים NFT היתה המילה הכי חמה בתחום. ההמצאה הזו עוררה את השאלה האם 'מקור' חייב להיות פיזי על מנת להיות בעל ערך? היא הפנתה זרקור ליצירות דיגיטליות, חלקן, כמו זו של האמן Beeple נמכרו בעשרות מיליוני דולרים. למעשה היתה זו בועה, שגרמה לאנשים לחשוב כי יש כאן אפשרות ליצור ערך יש מאין. בפועל, ה-NFT שינה את מושג הבעלות על יצירה והצליח לפתור בעיה רבת שנים בתחום והיא זיהוי חד-חד-ערכי של יצירת אמנות. כלומר, מדובר באמצעי ולא במהות ועל כן התחום הצטמצם למימדיו הטבעיים.

אחד התחומים שהתעצמו מאוד בשנים האחרונות, ואני סבורה שעוד לא הגענו לשיאו, הוא האמנות האימרסיבית. אמנות מסוג זה יוצרת חוויה הוליסטית, ובכך כוחה עולה על זה של ציור או פסל בודדים. למעשה, הצופה נכנס אל תוך היצירה, חווה אותה במימדים שונים ובחושים שונים. זה יכול להיות מיצב מרשים ודומיננטי, אבל השילוב של הטכנולוגיה עשוי להעצים את החוויה עוד יותר. קבוצת  TeamLab  היפנית, לדוגמה, בונה סביבות של אור, קול ותנועה שהצופה נטמע בהן לחלוטין. עבודותיו של רפאל לוזנו-המר, שמשתמש בחיישנים ותנועה אנושית כדי “לצייר” באור, מדגימות איך טכנולוגיה יכולה להפוך את הקהל לשותף פעיל.

אנשים במיצג אימרסיבי של ון-גוך. דימוי ממחולל תמונות.

וכמובן שאי אפשר לדבר על טכנולוגיה היום בלי לדבר על הבינה המלאכותית, שמשפיעה עמוקות על כל תחומי החיים שלנו היום. לראייה, את הדימויים המלווים את הכתבה הזו יצרתי באמצעות מנועי בינה מלאכותית. את הקפיצה המשמעותית הראשונה עשו כלים כמו DALL·E או Midjourney המאפשרים לאמנים ולמעצבים לייצר דימויים חדשים בלחיצת כפתור, בסגנונות שונים וברמת אמינות הולכת וגוברת. למעשה, סביר להניח שאם תקראו את הכתבה הזו בעוד שנה או אפילו עוד כמה חודשים, הכלים האלה יישמעו לכם מיושנים, וזאת כי התחום מתקדם בקצב אקספוננציאלי כמעט. אנחנו נחשפים לעוד ועוד יוצרים, כמו רועי עדין ואלה אוזן, שהכלי המרכזי שלהם הוא הבינה, ממש כמו שהמכחול והצבע הם הכלים של הצייר.

כצפוי התחום הזה מעלה שאלות רבות בתחום האתי, כמו למשל בתחום הזכויות יוצרים, שהרי מנועי הבינה מתאמנים על יצירות קיימות. עולים חששות לגבי האפשרות שהמכונות יחליפו את המעצבים והיוצרים. במידה רבה הם מכוונים אותנו לשאלת השאלות: מהו מותר האדם על המכונה?

למרות שרבים מנבאים את היעלמותה של האמנות המסורתית, אני לא מודאגת. כמו בעולם האופנה, שבו בגדים בייצור המוני אינם מחליפים את אופנת העילית, גם באמנות יש ערך רב לנגיעה האנושית, ליד הייחודית, לסיפור האישי.

דיוויד הוקני ניסח זאת יפה: "העין האנושית רואה באופן שהמצלמה לא תראה לעולם – והיד מציירת את מה שהעין מרגישה, לא רק את מה שהיא רואה."

אמנית יוצרת באמצעות בינה מלאכותית. דימוי ממחולל תמונות.

אמנות חברתית: אחריות, התנגדות ותקווה

חדשנות באמנות מתבטאת גם באומץ של אמנים לעסוק באחריות חברתית – להשתמש באמנות ככלי למודעות, ביקורת ותקווה.

אחת התנועות הבולטות ביותר בשנים האחרונות בשדה האמנות היא תנועה שמטרתה לעשות תיקון במוסדות האמנות, שלאורך הזמן הדירו מהקאנון את מי שהשתייך לשוליים החברתיים – שחורים, בני מיעוטים, ילידים, נשים. אם תתבוננו בלוח התערוכות של המוזיאונים המובילים בעולם כעת תמצאו בהם נוכחות של אמנים המשתייכים לאוכלוסיות אלה, כמו שלא נראתה מעולם. יש האומרים אפילו שמדובר בתיקון אגרסיבי מידי המביא לאפלייה לרעה של אמנים גברים לבנים, בעיקר אם מדובר בכאלה העושים את צעדיהם הראשונים בשדה. גם אצלנו אפשר לראות כי במוזיאון תל אביב למשל, יש כרגע רוב של תערוכות יחיד של אמניות עכשוויות, כשחלק לא מבוטל מהן ערביות.

אין ספק שמדובר בתיקון שהיה צריך להיעשות כבר מזמן. תנועות ה-ME TOO ו-BLACK LIVES MATTER האיצו את את התופעה. אני מאמינה שעם הזמן תנועת המטוטלת תתאזן ותייצג פחות או יותר ייצוג שוויוני.

ישנם גם אמנים הפועלים דרך היצירה שלהם להבעת דעה פוליטית. אחד מהם הוא בנקסי, האמן האנונימי המפורסם בעולם מבריטניה, שהפך לסמל של אמנות רחוב חתרנית. יצירותיו מופיעות לפתע על קירות בלונדון, פריז או רמאללה, ומציגות ביקורת נוקבת על שליטה, אי-שוויון ומלחמה. השימוש במרחב הציבורי כדרך לכלול את הציבור ולהגיע גם לליבם של מי שאינו שוחר אמנות, מסמל הלך רוח עכשווי.

אמנות כזו שוברת את ההיררכיה שבין “אסתטי” ל“פוליטי”. היא מזכירה שהחדשנות האמיתית נולדת לא רק מהמצאת צורה, אלא מהמצאת שיח.

אמנות השתתפותית – כשקהילה הופכת ליצירה

חדר מלא במדבקות צבעוניות שהדביקו מבקרים בתערוכה, בהשראת יאיוי קוסאמה. דימוי ממחולל תמונות.

תחום מרתק נוסף הוא אמנות השתתפותית (Participatory Art), שבה הצופה אינו רק מתבונן – אלא שותף פעיל.

האמנית יאיוי קוסאמה יצרה את “The Obliteration Room” – חדר לבן שהמבקרים מכסים בנקודות צבעוניות עד שהחלל כולו נעלם בתוך דפוס מתמשך. כל אדם הופך לחלק מהיצירה, והחדר משקף את כוחו של ריבוי אנושי ליצור אחדות חזותית.

דוגמא נוספת היא עבודתו של האמן הצרפתי JR שמתעד צילומי פורטרטים של אנשים מהשוליים, כמו שכונות עוני ואסירים, ומדביק אותם ברחובות הערים כדי ליצור קול ציבורי גלובלי.

חדשנות כאן נמדדת לא בטכנולוגיה אלא בקשר האנושי – ביכולת של האמנות לייצר קהילה, אמפתיה והזדהות.

BioArt – כשהמדע פוגש את האסתטיקה

החיבור בין אמנות ומדע הוא מרתק ואחת הזירות החדשניות ביותר כיום היא אמנות ביולוגית (BioArt). אמנים כמו אדוארדו קאק או התר דווי יוצרים בעזרת תאים חיים, DNA ומיקרואורגניזמים. זו אמנות שנויה במחלוקת שנעה בין מדע, אתיקה ופילוסופיה: היא שואלת מהם “חיים”, ומה קורה כשהאמן הופך ליוצר ביולוגי ממש.

תחום ה-BioArt אינו רק פרובוקציה מדעית – הוא מבקש לגרום לנו לחשוב מחדש על היחסים בין אדם, טבע וטכנולוגי.

מדענית מתבוננת בצלחת פטרי בה נוצר דימוי באמצעות מושבות חיידקים. דימוי ממחולל דימויים.

מבט לעתיד – בין אנושי לטכנולוגי

אנחנו חיים בעידן מרתק, בו השינויים מתחוללים בקצב הולך וגובר ובעלי השלכות רדיקליות בתחומים רבים. זה כמובן לא אומר שהכל טוב וחיובי, ישנם הרבה איומים, והם עלולים להשפיע גם בזירת האמנות. מה שבטוח הוא שלא ניתן לעצור את הקידמה.

אם תשאלו אותי, העתיד של האמנות יהיה היברידי. יצירות יתקיימו במקביל במרחבים פיזיים ודיגיטליים, חלקן ייווצרו על ידי אדם ואלגוריתם יחד. היצירה תתפרס על פני מדיומים רבים ומגוונים יותר, ההגדרה של אמנות ככל הנראה תתרחב עוד יותר ויחולו שינויים שבנקודת הזמן הזו אין לנו אפשרות לדמיין אותם. מה שלא ישתנה הוא הצורך האנושי – לשאול, להרגיש, ליצור.

כפי שאמר פבלו פיקאסו:

"כל מה שאתה יכול לדמיין – הוא אמיתי."

וזוהי אולי תמצית החדשנות באמנות: לא היכולת להמציא טכנולוגיה חדשה, אלא להמשיך ולדמיין עולם אחר — ולהאמין שאפשר להפוך אותו למציאות.

אמנית צעירה יוצרת באמצעות בינה מלאכותית. דימוי ממחולל דימויים.