הביאנלה הפוליטית
- Shlomit Oren
- לפני 27 דקות
- זמן קריאה 5 דקות
מי מייצג את מי? הביתן הלאומי בעידן של משברים
השבוע נפתחת בונציה הביאנלה ה-61 לאמנות, אחד מהשיאים של עולם האמנות, אולם נדמה שעל הפתיחה מוטל צל כבד של התערבויות פוליטיות, ללא קשר לאמנות.
כמובן, לא מפתיע שישראל נמצאת בלב הסערה, והדבר בא לידי ביטוי מכיוונים שונים: תחילה ממשלת דרום אפריקה פסלה את האמנית הנבחרת שלה כיוון שבחרה להציג יצירה המוחה על המצב בעזה ומוקיעה את ישראל. אח"כ פורסמה עצומה של מעל 200 אמנים מציגים שדורשים את אי השתתפותה של ישראל בביאנלה. ועדת השופטים של הביאנלה המעניקה את פסלי אריה הזהב הנחשקים הודיעה כי ישראל ורוסיה לא ייכללו בשיפוט כיוון שמנהיגיהן עומדים למשפט בינלאומי בהאג. ממשלת איטליה הודיעה שלא תרשה החרגה של אף מדינה וכוננה פרס חדש שיינתן לאמנים שזכו באהדת הקהל, שצפוי לראשונה להצביע בנושא. בתגובה ומית בביאועדת השיפוט התפטרה. ממש לפני הפתיחה התברר כי איראן לא שלחה נציגות ולכן לא תשתתף השנה בביאנלה.
כל זה נכון למועד כתיבת שורות אלה, ועשויות להתקבל חדשות נוספות עם הפתיחה, שצפויה להיות מלווה בהפגנות סוערות כנגד הביתן הישראלי.
זה רק מזכיר לנו שלמרות שהביאנלה היא אירוע אמנות בעיקרו, היא אינה חפה מאלמנטים פוליטיים וכלכליים. החלטתי הפעם להביא לכם סקירה קצרה של ההשפעות הפוליטיות המרכזיות שניכרו לאורך ההיסטוריה של הביאנלה. במבט הזה נוכל להבין שאמנם נראה שאנחנו נמצאים בנקודת קיצון מסוימת, אבל היא ממש לא מבודדת.
יש משהו כמעט נאיבי ברעיון של הביתן הלאומי בביאנלה בוונציה. כמו יריד עולמי מהמאה ה־19: כל מדינה מציגה את מיטב תוצרתה, אמנות ככרטיס ביקור, תרבות כגאווה לאומית. אבל ככל שמתקרבים למציאות – ההיסטורית והעכשווית – מתברר שהמבנה הזה לא רק שאינו ניטרלי, הוא טעון עד להתפקע. ומה שמעניין באמת הוא הרגע שבו הביתן מפסיק להיות כלי ייצוג — והופך לכלי ביקורת.
כבר בשנות ה־50 וה־60, בתוך המלחמה הקרה, האמנים עצמם עומדים במרכז המהלך הזה. עבודות של מארק רותקו, ג'קסון פולוק ווילם דה קונינג הוצגו באירופה לא רק כאמנות, אלא כהצהרה על חופש. בדיעבד אנחנו יודעים שגורמים אמריקאיים, כולל ה־CIA, תמכו בעקיפין בקידום האקספרסיוניזם המופשט דרך מוסדות תרבות ותערוכות בינלאומיות. האמנות הזו, שנראית מנותקת מפוליטיקה, שימשה למעשה ככלי רך במאבק אידיאולוגי.
הרגע שבו המתח הזה מתפרץ בגלוי מגיע ב־1964, כשרוברט ראושנברג זוכה בפרס אריה הזהב בביאנלה. ראושנברג, עם עבודות ה־Combines שלו — אותן שכבות של דימויים, אובייקטים ושאריות של מציאות — מייצג אמריקה חיה, רועשת, צרכנית. אבל מאחורי הזכייה עומדת גם מערכת של קשרים ושוק אמנות עוצמתי, בהובלת סוחר האמנות המשפיע לאו קסטלי. באירופה נשמעת ביקורת: האם זו בחירה אמנותית, או ניצחון של כוח תרבותי־כלכלי? הועלו גם שאלות גם לגבי חוקיות הבחירה בגלל נושאים טכניים. בקיצור, הביתן האמריקאי כבר אינו רק תצוגה — הוא הופך לעמדה.
גם בהמשך, על רקע מלחמת וייטנאם, הביתן האמריקאי אינו יכול להישאר “נקי”. אמנים פועלים בתוך הסתירה הזו — בין ייצוג מדינתי לבין ביקורת על אותה מדינה. גם כשהעבודות אינן ישירות, הן נטענות במשמעות. עצם השאלה מי מדבר בשם מי הופכת למרכזית.
אבל יש מצבים שבהם הביתן הלאומי פשוט לא מצליח להחזיק את הסתירה הזו. צ׳ילה של שנות ה־70, תחת אוגוסטו פינושה, היא דוגמה לכך. הייצוג הרשמי נשלט מלמעלה, והאמנות הביקורתית נדחקת החוצה — לגלות, למסגרות אלטרנטיביות. הביתן קיים, אבל אינו מייצג את הקול החי של האמנות המקומית. הביקורת מתקיימת — פשוט לא בפנים.
תופעה דומה, אך מורכבת יותר, מתרחשת במדינות שעוברות מהפכות ומלחמות אזרחים. איראן לאחר 1979 מציגה לעיתים ייצוג רשמי שמדגיש זהות תרבותית מסוימת, בעוד אמנים ביקורתיים פועלים מחוץ למסגרת. סוריה בעשור האחרון כמעט ואינה מיוצגת כביתן יציב, והאמנות הסורית מופיעה דרך פלטפורמות אחרות, לעיתים כאמנות של גלות, עדות, או שבר.
בשנות ה־90, עם התפרקות יוגוסלביה, הביתן הלאומי עצמו הופך לשאלה פתוחה. מי מייצג מדינה שמתפרקת? הביתן היוגוסלבי ממשיך להתקיים לרגע, אך מאבד אחיזה במציאות. מדינות חדשות צצות, והאמנות נעה יחד עם הגבולות המשתנים. גם כאן, הביתן אינו מייצב זהות — אלא חושף את פירוקה.
החרם על דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד מוסיף שכבה נוספת: הביאנלה אינה רק משקפת פוליטיקה, אלא משתתפת בה. מדינה מודרת, ואז חוזרת — והייצוג הופך למדד ללגיטימיות.
אבל כל אלה עדיין שייכים, במידה רבה, לרמה המדינתית. הרגע שבו הביתן באמת מתהפך מבפנים הוא הרגע שבו האמנים עצמם משתמשים בו כדי לערער על עצם רעיון הייצוג.
ב־1993 האנס האקה מציג בביתן הגרמני את “Germania” — רצפה שבורה, הריסות, חלל שנראה כאילו עבר פיצוץ. השם טעון היסטורית, והעבודה כולה מתייחסת לעבר הנאצי ולשאלות של זהות וזיכרון. זה לא ביתן שמפאר את גרמניה — זה ביתן שמפרק אותה.
ב־2003 סנטיאגו סיירה עושה מהלך אחר, כמעט בירוקרטי: הוא סוגר את הביתן הספרדי בפני מי שאינם אזרחי ספרד. כדי להיכנס, צריך להציג דרכון. פעולה פשוטה, שממחישה באכזריות את מנגנוני ההדרה שעליהם מבוססת מדינה מודרנית. המדינה מממנת את הביתן — והאמן משתמש בו כדי לחשוף את הגבולות שהיא מציבה.
גם מחוץ לאירופה, אמנים פועלים בתוך המתח הזה. לא פעם הם משתמשים בביאנלה כדי לדבר על הגירה, פליטות, זהות כפולה — כלומר, על כל מה שחורג מהגדרה לאומית פשוטה. הביתן, שאמור לייצג זהות, הופך למקום שבו הזהות מתערערת.
ולפעמים, הביקורת אינה מתבטאת ביצירה אלא בהחלטה. ב־2022, הביתן הרוסי נותר ריק לאחר שהאמן והאוצרים פרשו בעקבות הפלישה לאוקראינה. החלל הריק הזה טעון לא פחות מכל עבודה — הוא מסמן סירוב לייצג.
וב־2024, בביתן הישראלי, האמנית רות פתיר בוחרת במהלך מורכב במיוחד: להשהות את פתיחת התערוכה עד להשגת הפסקת אש והחזרת החטופים. זו אינה סגירה מוחלטת, אלא השהיה מותנית — פעולה שממקמת את הביתן בדיוק בין ייצוג לביקורת. מצד אחד, השתתפות במסגרת הלאומית; מצד שני, סירוב לפעול כרגיל בתוך מציאות בלתי אפשרית. זו עמדה שמדגישה עד כמה האמן אינו רק נציג, אלא גם אזרח, עד, ולעיתים מתנגד. פתיר זכתה לביקורת נוקבת מכל הכיוונים על הצעד הזה.
כשמסתכלים על הרצף הזה, מתברר שהביתן הלאומי עבר טרנספורמציה עמוקה. הוא התחיל ככלי שמציג זהות יציבה — “כך נראית האמנות שלנו”. אבל שוב ושוב, האמנים עצמם משתמשים בו כדי לשאול: מי זה “אנחנו”? מי נשאר בחוץ? ומה קורה כשהמדינה עצמה אינה יכולה או אינה ראויה לייצוג פשוט.
אולי זו הסיבה שהביאנלה ממשיכה לרתק. לא כי היא מציגה את האמנות הטובה ביותר, אלא כי היא חושפת את הרגע שבו האמנות מפסיקה לייצג — ומתחילה לדבר. נקווה שבביאנלה הקרובה הפוליטיקה לא תאפיל על האמנות ותהפוך לחזות הכל.
לסיכום:
מהו הביתן הלאומי בביאנלה בוונציה?
הביתן הלאומי הוא מסגרת שבה מדינות מציגות אמנות מטעמן, כדרך לייצג זהות תרבותית ולאומית בזירה בינלאומית.
למה הביאנלה נחשבת גם לאירוע פוליטי?
כי היא בנויה סביב מדינות, ולכן קונפליקטים, מלחמות ומשטרים משפיעים ישירות על ההשתתפות, הייצוג והפרשנות של האמנות.
איך השפיעה המלחמה הקרה על האמנות בביאנלה?
ארה״ב ובריה״מ השתמשו באמנות ככלי אידיאולוגי. האמנות המופשטת קודמה כסמל לחופש, בין היתר בתמיכה עקיפה של גופים כמו ה־CIA.
מה קורה כשמדינה לא יכולה לייצג את עצמה?
הביתן עשוי להיעלם, להישאר ריק, או להציג ייצוג חלקי בלבד, בעוד אמנים פועלים מחוץ למסגרת הרשמית ולעיתים בגלות.
איך אמנים משתמשים בביתן ככלי ביקורת?
אמנים רבים מערערים על המדינה מתוך הביתן עצמו — דרך יצירות ביקורתיות, הגבלות גישה, או אפילו סגירה והשהיה של הביתן, כפי שקרה ברוסיה ב־2022 ובישראל ב־2024.
תגובות