פוליטיקה או כסף – מה משפיע יותר על הביאנלה בוונציה?

עודכן ב: 30 מרץ 2019

English Version - Politics and Money in the Venice Biennale


בשבוע שעבר נפתחה בוונציה הביאנלה ה-16 לאדריכלות, אחותה הקטנה של הביאנלה לאמנות המפורסמת בעולם. זה הזכיר לי את הביקור שלי בביאנלה שנה שעברה – היה נהדר!


Claudia Fortes - The Horse Problem - Pavillion of Argentina, Venice Biennial 2017

בארץ הביאנלה לאדריכלות פחות מוכרת, אולם מסתבר שהיא מושכת לא מעט מבקרים – רק 20% פחות מהמבקרים בביאנלה לאמנות. אבל לא על אדריכלות רציתי לכתוב כאן אלא על אמנות.

הביאנלה בוונציה נהנית מהילה של אירוע אמנותי טהור שפעמים רבות מכתיב את סדר היום בעולם האמנות הבינלאומי. האמת היא, שכמו בחיים, אין שחור ולבן, והביאנלה של ונציה נעה בין גוונים של אפור. אני רוצה לחשוף בפניכם מעט מאחורי הקלעים של הביאנלה וההתנהלות של הארגון על מנת שתוכלו להפעיל שיפוט ולהעביר ביקורת מושכלת בפעם הבאה שתקראו על אירוע מסוג זה או ישפר עליכם מזלכם לבקר בו.

אז כמו בהרבה מקרים, כדאי לחזור להתחלה: הביאנלה הראשונה נפתחה ב1895. היוזמה היתה של ראש עיריית ונציה במטרה להעלות את קרנה של ונציה כמוקד תרבות ואמנות ולהחזיר אליה את התיירים. אלה כמובן היוו מקור כוח כלכלי משמעותי עבור העיר שאין לה יכולת לפתח תעשייה אבל ניחנה בחן וייחודיות. האתר הנבחר היה הג'רדיני, גנים שהקים נפוליאון בתקופת שלטונו החטופה באזור, הנמצאים מחוץ לעיר והיו עזובים ומיותמים. על רקע ההתעוררות הלאומית באותה תקופה עם תערוכות ענק בפריס ולונדון והאולימפיאדה הראשונה ב1896, הוונציאנים החליטו לרכוב על הגל ויזמו תערוכה לאומית, בה לכל אומה היה ביתן משלה והיא הציגה את מיטב אמניה. היה זה רעיון מחוכם מבחינה כלכלית כיוון שכל אומה היתה גם אחראית על הבניה והתחזוקה של הביתן שלה והמארחת נהנתה מעלויות תפעול נמוכות. בראשית ימיה אלה, היתה ביאנלה תערוכה מסחרית לכל דבר, בה כל היצירות עמדו למכירה.


הביאנלה הראשונה בוונציה - 1895

כמו שאנחנו כבר יודעים, הביאנלה זכתה להצלחה מעל לכל שיעור. זרם התיירים שהביאה לעיר עזר לשקם את מקומה של העיר בזירה האירופית וההשקעה אכן היתה משתלמת, וזה כמובן שם אותה גם על המפה הפוליטית באיטליה. הביאנלה נתונה למגבלות פוליטיות מבית ומחוץ.

הפוליטיקה הבינלאומית מושרשת עמוק בביאנלה של ונציה. אך ורק מדינות המקיימות קשרים דיפלומטיים עם ממשלת איטליה יכולות להציג בביאנלה. מדינות או גופים שאינם מוכרים על ידי איטליה יכולים להציג באירועי הלוויין, אולם תצוגתם נתונה לאישור של הרשויות האיטלקיות. הביאנלה בוונציה נחשבת למוקד צבירת כח רך, soft power, חשוב מאוד ולכן בכל עשור מתקבלות פניות מגופים החפצים בהכרה בינלאומית דוגמת קטלוניה ואחרים.

הפוליטיקה הפנימית משפיעה לא פחות: יו"ר הועדה של הגוף המנהל את הביאנלה מתמנה אישית על ידי שר התרבות האיטלקי. המקום השני שמור לראש עריית ונציה והחבר השלישי ממונה על ידי ראש מחוז ונטו, שלו גם זכות למנות חברי ועדה נוספים. כלומר, הועד המנהל של הביאנלה הינו בעל צביון פוליטי מובהק וזיקתו לאמנות מוגבלת. מעבר לכך, האוצר הראשי של התערוכה ממונה על ידי יו"ר הועדה, בכפוף לאישור שאר החברים. מובן שכאן כבר לא מדובר בדמות מן הפוליטיקה אבל חייבים להבין את ההקשרים, מה גם שהאוצר הראשי הוא בעל השפעה מכרעת על הנושאים והאופי של הביאנלה כולה. חשוב לציין כי בחירת האוצר אינה נתונה למגבלות רשמיות כלשהן והבחירה היא שרירותית ואינה מחייבת נימוק.

בהקשר המסחרי הביאנלה עברה כמה גלגולים. כפי שנאמר, היא החלה דרכה כתערוכה מסחרית, אולם ב1968, בעקבות מחאה חריפה ומתוקשרת של אמנים שראו בכך הכתמה של האמנות, היצירות בביאנלה אינן מוצעות למכירה עוד. ובכל זאת, בגלל היוקרה הרבה הנלווית להצגה בביאנלה, אמנים וגלריות עושים מאמצים כבירים להציג בה, גם אם הדבר כרוך במאמצים ועלויות רבים. ברור כי כאשר אמן נחשף בביאנלה ומתקבל על ידי המבקרים, מחירי עבודותיו עולים פלאים. אולי תתפלאו לדעת שתקציב התערוכה המרכזית של הביאנלה עומד רק על 3-4 מיליון יורו, בזמן שעלות ההפקה עולה עליו בכמה מונים. כלומר, הגלריות והדילרים מתנדבים או תורמים על מנת לאפשר את התצוגה. מכאן ועד מתן בולטות לאמנים בעלי גב פיננסי חזק, הדרך קצרה ביותר.

עוד גוף מממן משמעותי הוא חברת השעונים השוויצרית swatch שכבר כמה שנים תופסת את המקום של הספונסר הראשי של הביאנלה. בתמורה לתמיכה הכספית, סווטץ' מקבלת ביתן משלה, כאחת המדינות, בה היא מציגה יצירות שהזמינה מאמנים ו/או אמנים שעשו בחברה residency. חלק מהיצירות הללו עוברות אדפטציה לשעונים אותם מוכרת החברה לצד שעונים רשמיים של הביאנלה של ונציה. בשנת 2017 היה זה איאן דבנפורט שהציג קיר מרכזי בג'רדיני שתורגם לשעון יד מעוצב. נשמע לכם מוזר? בוטה? גם לי.



לוח השנה של עולם האמנות הוא גדוש וצפוף, ועדיין הסמיכות בין פתיחת הביאנלה בונציה (בשבוע שעבר) ויריד ארט באזל (בשבוע הבא) נתפסת אצל רבים כמכוונת. למעשה, רבים טוענים כי הביאנלה מהווה את חלון הראווה של באזל, מעין פרומו. האימרה השגורה בעולם האמנות "See it in Venice, buy it in Basel" אומרת הכל.

נדל"ן הוא גם אמצעי ביטוי פוליטי ופיננסי – בשנות התשעים, עם התרחבותה של הביאנלה, לא נותר עוד מקום לביתנים חדשים בגנים המקוריים והביאנלה התפרסה לאזור ה-Arsenale. זהו אזור המספנות העתיק של ונציה, עוד מימי היותה אימפריה ימית השולטת באגן הים התיכון. עם השנים המספנות ננטשו והחלו מתפוררות. על מנת לספק את הביקוש, עיריית ונציה הסכימה להקצות מבנים אלה לטובת המדינות המציגות בביאנלה. מדינות אלה נדרשו לממן את השיפוץ המקיף של המבנים, כ-30 מיליון יורו, אולם להבדיל מהביתנים בג'רדיני שנמצאים בבעלות המדינות (כמעין שטח שגרירות), הארסנלה נותר בבעלות העיר והמדינות רק שוכרות אותו לטובת התערוכה. ונציה מרוויחה כאן שימור מבני המורשת שלה ללא עלות וכמובן שרק מדינות שיכולות להקצות תקציב מתאים יכולות להציג בארסנלה.

אם כך, קשה לקבוע מה משפיע על הביאנלה של ונציה יותר – פוליטיקה או ממון. מה שברור הוא שהאמנות בה אינה טהורה כל כך וחפה משיקולים זרים, כפי שרוצים שנחשוב. הביאנלה של ונציה אינה היחידה שהכסף והפוליטיקה משחקים בה תפקיד, אבל היא בהחלט דוגמא מרתקת.

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren