בסקיאט כמקרה מבחן
- Shlomit Oren
- לפני 11 שעות
- זמן קריאה 6 דקות
אם תעשו חיפוש בבלוג תראו שהשם ז'אן מישל בסקיאט צץ לא מעט פעמים. זה גרם לי לחשוב למה דווקא הוא. אחרי הפוסט האחרון, שסקר את אוספי האמנות של כוכבי המוסיקה והקולנוע, בו הסתבר לי שכל כוכב שמכבד את עצמו מחזיק בסקיאט, החלטתי לחקור יותר לעומק את הסוגייה הזו.

מי היה בסקיאט?
ז׳אן־מישל בסקיאט (Jean-Michel Basquiat) נולד ב־22 בדצמבר 1960 בברוקלין, ניו יורק, לאב מהאיטי ואמא ממוצא פורטו־ריקני. ילדותו הייתה רב־תרבותית, והוא דיבר אנגלית, ספרדית וצרפתית. מגיל צעיר גילה כישרון בציור, ושני הוריו טיפחו את הכישרון הזה בצורות שונות, אולם הם נפרדו. ז'אן מישל הצעיר עזב את בית הספר בגיל 17 והחל לפעול בסצנת האמנות התוססת של מנהטן התחתית בסוף שנות השבעים.
בתחילת דרכו פעל כאמן גרפיטי תחת הכינוי SAMO (Same Old Shit), יחד עם חברו אל דיאז. הכתובות הקריפטיות והביקורתיות שלהם על קירות סוהו העלו את שמו בתקשורת. אלה לא היו סתם ראשי תיבות מעוטרים (tagging) או ציורים גרפיים, אלא שורות של שירה צעירה ובועטת שיצרה עניין בסביבה. בתחילת שנות ה־80, בסקיאט עבר מציור על קירות לציור על בד, תוך שילוב טכניקות של ציור אקספרסיבי, טקסטים, סמלים ודימויים מעולם ההיסטוריה, המוזיקה והפוליטיקה.
הפריצה הגדולה הגיעה ב־1981 עם השתתפותו בתערוכה "New York/New Wave" בגלריית PS1. שנה לאחר מכן כבר הציג בתערוכות יחיד וזכה להכרה גלובלית. יצירותיו, מלאות אנרגיה גולמית ומסרים חברתיים חדים, התייחסו לנושאים כמו גזענות, זהות שחורה, עבדות, ומאבק מעמדי. עד היום היצירות שלו מאותה שנה, 1982, נחשבות לנחשקות (והיקרות) ביותר, כיוון שהיתה בהן מידה רבה של אותנטיות וחירות הבעה.
בסקיאט פיתח קשר אישי ומקצועי עם אנדי וורהול, והשניים יצרו סדרת עבודות משותפות בין 1983 ל־1985. למרות הביקורות המעורבות, החברות עם וורהול העניקה לו מעמד ככוכב עולה בשוק האמנות. כתבתי על החברות המוזרה הזו (ששניהם הרוויחו ממנה) בפוסט שהוקדש לחברויות בין אמנים.

בסוף שנות ה־80 היה אחד האמנים הצעירים המבוקשים ביותר בעולם, כאשר ציוריו נמכרו בעשרות אלפי דולרים – סכום מרשים באותה תקופה. עם ההצלחה הגיעה גם התמודדות עם לחצים עצומים, חשיפה תקשורתית מוגברת, והתמכרות לסמים. לאחר מותו של וורהול ב־1987, בסקיאט נכנס לתקופה קשה. ב־12 באוגוסט 1988, בגיל 27 בלבד, מת ממנת יתר של הרואין. הוא הצטרף למועדון 27 המפוקפק של כוכבים פורצי דרך שהופיעו כמו כוכבי שביט בשמי התרבות, חיו באופן הרסני ומצאו את מותם בגיל הצעיר כל כך: ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, איימי וויינהאוס ועוד.
אם אתם רוצים להכיר יותר את דמותו וקורותיו של בסקיאט אני ממליצה מאוד על שני סרטים: האחד הוא דוקומנטרי The Radiant Child שכולל ריאיונות עם האמן והשני הוא עלילתי, BASQIAT, שנוצר על ידי ג'וליאן שנאבל, בעצמו צייר טוב שהיה גם חבר ומעריץ של בסקיאט. בונוס: דייויד בואי מופיע בתפקיד אנדי וורהול.
פוסט מורטום - מה קורה אחרי שהאמן מת?
זו שאלה לא פשוטה, שפעמים רבות המשפחה של האמן או מנהלי העיזבון נאלצים להתמודד איתה. הקדשתי לכך את הפוסט האמן מת, הסטודיו חי. במקרה של בסקיאט, שהיה מטאור בחייו, חלה נסיקה דרמטית עוד יותר בקריירה שלו דווקא אחרי מותו. מדוע?

ניתן לייחס זאת למספר סיבות:
המעמד התרבותי עוד בחייו
פריצה מהירה – בתוך שנים מועטות הוא הפך מאמן גרפיטי אנונימי ברחובות ניו יורק לכוכב של סצנת האמנות העכשווית שגלריסטים מחזרים אחריו ואספנים משחרים לפתחו, עד כדי כך שהיתה רשימת המתנה לעבודות שלו ויש סיפורים שהגלריסטית שלו נעלה אותו במרתף על מנת שיצייר ולא יוסח על ידי דברים אחרים.
קשר עם שמות גדולים – אחרי ש"התחיל" עם אנדי וורהול בארוחת צהריים במסעדה שהתפרץ אליה, בסקיאט החל לשתף פעולה איתו ועם אמנים נוספים בסביבה כמו קית' הרינג, ואף יצא עם מדונה בתחילת דרכה, כל אלה הקנו לו נראות והשפעה.
שפה אמנותית ייחודית – כל זה טוב ויפה אבל לא שווה הרבה אם לא עומדת מאחוריו אמנות טובה. במקרה של בסקיאט הוא הציע רוח חדשה ורעננה: שילוב בין גרפיטי, דימויים אפרו-קריביים, היסטוריה, טקסטים ורישום נאיבי–אינטואיטיבי. היצירות שלו בועטות, אנרגטיות ומיידיות, אך גם עמוסות רפרנסים אינטלקטואליים — שילוב שמדבר גם לקהל רחב וגם לאספנים מלומדים. השוק אהב את ה"אמתיות" והכוח החזותי.
מותו המוקדם
מיתוס האמן הצעיר – המוות המוקדם וטראגי, על רקע התמכרות ומאבקים אישיים, ככל הנראה כיוון שלא הצליח להתמודד היטב עם השינויים הדרמטיים והציפיות שהביאה איתה ההצלחה, יצר תחושה של "כוכב שנכבה מוקדם מדי", תחושת החמצה שהגבירה את העניין ביצירתו.
היצע מוגבל – מן הסתם מותו של בסקיאט סגר את הברז היצירתי. מספר היצירות מוגבל לנצח, מה שיוצר מחסור טבעי (supply scarcity) בשוק האמנות. ובאותה נשימה אפשר גם לומר שהוא יצר מספיק עבודות בחייו על מנת שייווצר להן שוק אמיתי. כלומר יש כאן איזון עדין.

שינויים בשוק האמנות אחרי מותו
עלייה בביקוש לאמנות עכשווית אמריקאית משנות ה־80 – מסיבות גיאופוליטיות וכלכליות חלה עלייה משמעותית בביקוש לאמנות אמריקאית עכשווית החל משנות ה־90 והדבר בא לידי ביטוי במחירים.
כניסת אספנים גלובליים – הפריסה הרחבה של העושר החל מסוף המאה ה-20, במיוחד באסיה, המזרח התיכון ורוסיה, והדומיננטיות של התרבות המערבית-אמריקאית, הביאו לכך שהאספנים החדשים חיפשו "סמלי סטטוס" של אמנות מודרנית. בסקיאט הוא אחד מהם.
מיצוב מחדש של האמנות השחורה – בעשור האחרון אנחנו עדים ל"תיקון" משמעותי בשדה האמנות, כאשר מושם דגש רב יותר על ייצוג של אמנים שחורים. בסקיאט הפך לדמות אייקונית של ייצוג אפרו-אמריקאי בעולם האמנות, עם משמעות פוליטית ותרבותית.
מכירות שיא במכירות פומביות אם בשנות ה-90 מחירי היצירות של בסקיאט נעו בטווח 100-300 אלף דולר, הרי שבתחילת שנות ה-2000 כבר נמכרה יצירה שלו במיליון דולר במכירה פומבית. ב-2012 היצירה Untitled נמכרת תמורת 26.4 מיליון דולר ומסמנת רף חדש. השיא נקבע במכירה של יצירה אחרת בעלת אותו שם ב-2017 שנמכרה ב־110.5 מיליון דולר ב־Sotheby’s למיליארדר יפני בשם יאסוקי מאיזאווה - שיא לאמן אמריקאי בכל הזמנים. כל שיא חדש דחף את הערך למעלה, יצר כותרות והגביר את הביקוש. כיוון שכמעט לא נראו ירידות במחירים של בסקיאט, הוא נחשב היום בין אספנים סוג של "מניה בטוחה", ולכן נראה שכמעט כל האספנים הגדולים מחזיקים יצירה שלו. כמובן שנכנס פה גם אפקט העדר שגורם לכולם לרכוש את מה שיש לכולם. היום יצירות גדולות שלו מתחילות ב-50 מיליון דולר ויצירות קטנות, כולל רישומים על נייר, נמכרות סביב מיליון דולר.
המיתולוגיה סביב האישיות והסיפור
אייקון - בסקיאט הפך לאייקון תרבותי מוכר גם מחוץ לעולם האמנות (הכתר, הפנים המופשטות, הטקסטים החדים). עבור האספנים, החזקה בבסקיאט היא הצהרה: "אני לא רק אוסף – אני חלק מהשיחה התרבותית". כמו שוורהול מסמל את הפופ-ארט ופיקאסו את המודרניזם, בסקיאט מסמל את המפץ של האמנות האורבנית-עכשווית, ולכן הפך כל כך פופולרי. בסקיאט נהפך לאייקון תרבותי, לא רק אמן — מופיע על בגדים, מוזכר בשירים, ומוצג כדמות חתרנית אך גאונית.
דמות לחיקוי - הדימוי שלו כצעיר שחור שהצליח לחדור לעולם האמנות הלבן־אליטיסטי הפך אותו לדמות השראה, מה שמרחיב את קהלי העניין.
הכרה רטרוספקטיבית – תערוכות גדולות במוזיאונים אחרי מותו (MoMA, Tate, Fondation Louis Vuitton) חיזקו את ההכרה בערכו ההיסטורי. אלה בתורן גם חיזקו את הערך הנתפס בקרב אספנים ותדלקו את מחירי השוק של בסקיאט.

איך עשו את זה?
הניהול של עיזבון ז׳אן מישל בסקיאט אחרי מותו ב־1988 היה מרכיב קריטי בהפיכת שמו למותג בינלאומי, ובשימור והרחבת הנראות שלו בשוק האמנות ובמוזיאונים. ז׳ראר וידאלינה בסקיאט (Gerard Basquiat), אביו של בסקיאט, היה המוציא לפועל הרשמי של העיזבון. הוא ניהל בקפידה את ההשאלות למוזיאונים ואת ההסכמים עם גלריות, שמר על שליטה הדוקה באותנטיות היצירות והסכים להשאלות רק לתערוכות עם רמה אוצרותית גבוהה ושיתף פעולה עם בתי מכירות גדולים כדי להציב רף גבוה למחירים. אחרי מותו ב־2013, ניהול העיזבון עבר לשתי אחיותיו של בסקיאט ג'נין וליאזן. מעניין לציין שהיחסים בין ז'אן מישל לאביו ואחיותיו היו מאוד מורכבים במהלך חייו הקצרים. יחד עם זאת, הם עשו את כל הצעדים הנכונים על מנת לשמר את המורשת שלו ולהשיא את התשואה של יצירותיו (כמובן שהם היו נהנים עיקריים מכך):
קידום מוזיאוני
כבר בשנות ה־90, העיזבון עבד עם מוסדות כמו Whitney Museum ו־Brooklyn Museum להפקת רטרוספקטיבות.
האחיות הפיקו את התערוכה האימרסיבית Jean-Michel Basquiat: King Pleasure (2022–2023), שהוצגה בניו יורק ובלוס אנג'לס, וכללה מאות יצירות ומזכרות שלא נראו קודם.
שיתופי פעולה עם Fondation Louis Vuitton, Barbican בלונדון, ו־Guggenheim Bilbao חיזקו את המעמד המוזיאלי הגלובלי שלו.
קידום מסחרי ושיווקי
העיזבון אישר שיתופי פעולה עם מותגים כמו Uniqlo, Coach, Supreme, ו־Louis Vuitton, מה שהפך את דימויי הכתר והדמויות של בסקיאט לאיקוניים מחוץ לעולם האמנות.
שימוש בהדפסים במהדורות מוגבלות חיזק את ההכרה הציבורית והוסיף לביקוש לאוריגינלים.
פיקוח על שוק האמנות
העיזבון שמר על רישום קפדני של כל היצירות הידועות (Catalogue Raisonné חלקי), כדי למנוע זיופים ולחזק את הביטחון של קונים ואוספים.
קביעת מדיניות השאלות קפדנית – רק מוזיאונים מובילים או גלריות בעלות מוניטין קיבלו גישה ליצירות.
שיתופי פעולה עם בתי מכירות כמו Sotheby’s ו־Christie’s להצבת שיאי מחירים.

כל הכוכבים הסתדרו יחד
השילוב בין יצירה חזקה וייחודית, סיפור חיים דרמטי, מוות מוקדם, שוק אמנות רעב לאייקונים חדשים, ותהליכים תרבותיים רחבים – הפך את בסקיאט מ"אמן מצליח" ל"איקון נצחי" שמחיריו רק עולים. המשפחה, בהובלת האב ואז האחיות, פעלה בחוכמה בשני צירים במקביל – בקרת איכות קפדנית בשוק האמנות והרחבת הנראות המוזיאלית והמסחרית – מה שגרם לבסקיאט להפוך מאמן נישה בשנות ה־80 לאחד השמות היקרים והאייקוניים ביותר בעולם האמנות.
בעיניי זהו מקרה מבחן Case Study שראוי ללמוד אותו גם בבתי הספר לעסקים.
Comments