כשאמנות עולה לראש: על תסמונת סטנדהל
- Shlomit Oren
- לפני יומיים
- זמן קריאה 4 דקות
קרה לך פעם שעמדת מול יצירת אמנות
וחשת את הדופק עולה, חולשה בגוף או קוצר נשימה?
יש רגעים שבהם אמנות מפסיקה להיות משהו שמתבוננים בו – והופכת למשהו שמרגישים בגוף. הנשימה מתקצרת, הדופק עולה, משהו מתערער. לא בהכרח רע, אבל חזק. חזק מדי. הרגעים האלה קיבלו עם השנים שם יוצא דופן: תסמונת סטנדהל.
אני נתקלתי רק לאחרונה במושג הזה תוך קריאת ספר מרתק (שעוד אספר לכם עליו באחת הכתבות הבאות), והרגשתי שיש משהו מאוד מדוייק בלתת לתחושה הזו שם. שהרי כל אוהב אמנות יודע שאמנות פועלת לנו על כל החושים, ובמיטבה היא יכולה לגרום לנו לתחושות רגשיות ופיזיות עמוקות.
הכול מתחיל באדם אחד, רגיש במיוחד, עם עט ביד ולב פתוח.
מדובר בסופר הצרפתי מארי־אנרי בֵּייל (Marie-Henri Beyle), הידוע יותר בשם העט שאימץ לו – Stendhal. בשנת 1817 הגיע סטנדהל לפירנצה. הוא היה אז באמצע מסע הגראנד טור שלו באיטליה – מסע תרבותי, כמעט רוחני – וכמו רבים לפניו ואחריו, נשאב אל העושר הבלתי נתפס של אמנות הרנסנס. בביקורו בכנסיית סנטה קרוצ’ה, מוקף בקברים של מיכלאנג’לו, גלילאו ומקיאוולי, הוא חווה משהו שלא ידע איך להכיל. ביומניו הוא מתאר תחושת סחרחורת, דופק מואץ, בלבול, מעין התרוממות רוח מסוכנת. הוא כותב שהיופי דיבר אל לבו בעוצמה כזו שחשש ממש להתעלף.
הנה כמה ציטוטים (בתרגום חופשי) מתוך הספר "רומא, נאפולי ופירנצה" שכתב בו תיעד את המסע שלו:
“הייתי במעין אקסטזה… הגעתי לנקודה שבה פוגשים תחושות שמימיות שמעניקות האמנויות היפות.”
“הכול דיבר אל נפשי בעוצמה כזו, שהלכתי בפחד שמא אפול ארצה.”
“ליבי פעם בפראות, מה שמכנים עצבים; החיים אזלו ממני, והלכתי כשאני חושש ליפול.”
באותם ימים איש לא חשב על זה במונחים רפואיים. זה נתפס כווידוי ספרותי – עוד עדות לאדם רומנטי שנשאב לעולם הרגש. אבל התיאור הזה, שנכתב כמעט כבדרך אגב, הפך בדיעבד לאבן יסוד.
יותר ממאה שנה אחר כך, בפירנצה של סוף המאה העשרים, פסיכיאטרית איטלקייה בשם גרציאלה מאגריני (Graziella Magherini), שעבדה בבית החולים סנטה מריה נובלה בפירנצה, הבחינה בדפוס מעניין. תיירים – לעיתים קרובות אנשים אינטליגנטיים, רגישים, ללא היסטוריה פסיכיאטרית ברורה – פונו לבתי חולים אחרי ביקור במוזיאונים. הם סבלו מסחרחורת, חרדה, בכי בלתי נשלט, בלבול, ולעיתים אף תחושות של ניתוק מהמציאות. בשנות ה־70–80 של המאה ה-20 היא עקבה אחרי 106 מקרים של תיירים שאושפזו בבית החולים אחרי ביקור בגלריות ומוזיאונים בעיר (בעיקר האופיצי). המכנה המשותף היה ברור: כולם חוו עומס רגשי חריג מול אמנות.
מגריני חזרה אל הטקסט של סטנדהל, וחיברה בין התיאור הספרותי לבין המציאות הקלינית. כך נולד המונח “תסמונת סטנדהל” – לא כאבחנה רשמית, אלא כדרך לתאר מצב קצה שבו המפגש עם יופי, היסטוריה ומשמעות פשוט מציף את המערכת.
עם השנים התברר שהתופעה נדירה, חולפת ברוב המקרים, ושנויה במחלוקת. חוקרים רבים טוענים שאין כאן “מחלה” אלא תגובה פסיכוסומטית: שילוב של רגישות אישית, עייפות, ציפייה תרבותית גבוהה, והקשר טעון. אחרים מציעים לראות בה וריאציה של התקף חרדה או דיסוציאציה. ועדיין – העובדה שתסמינים דומים חזרו שוב ושוב, דווקא מול אמנות, לא נותנת לתופעה להיעלם.
מחקרים עדכניים, בעיקר בתחום הנוירואסתטיקה, מציעים שכאשר אדם נחשף בעוצמה גבוהה ליצירות שמעוררות אותו רגשית, מופעלים אזורים במוח הקשורים לרגש, זיכרון וזהות. אצל רובנו זה מתבטא בהתרגשות, בצמרמורת קלה. אצל מיעוט קטן – המערכת פשוט מוצפת. כמו מוזיקה חזקה מדי, כמו אור מסנוור.
מעניין להשוות את תסמונת סטנדהל לתסמונת ירושלים, שבה מבקרים מפתחים מחשבות או התנהגויות דתיות־משיחיות קיצוניות בזמן שהותם בעיר. בשני המקרים, העיר אינה רק תפאורה. היא נטענת במשמעות עוד הרבה לפני ההגעה, והמפגש איתה מפעיל משהו עמוק, לפעמים לא צפוי. ההבדל הוא שבעוד שתסמונת ירושלים נוטה להתבטא בפסיכוזה דתית ממש, תסמונת סטנדהל נשארת לרוב בגבול שבין רגש, גוף ותודעה.
ב-1996 יצא סרט עלילתי בשם 'תסמונת סטנדהל' בבימויות של דריו ארג'נטו, שהעלה במידה רבה את המודעות לתופעה.
מוזמנים לצפות בסרטון הסבר מעניין של פסיכיאטר שמספר על מקרים מפורסמים של התסמונת כמו דוסטוייבסקי או פרויד:
אין “רשימת יצירות רשמית” שגורמות לתסמונת סטנדהאל, אף יצירה לא “אובחנה” רפואית 😉אבל לאורך השנים חזרו שוב ושוב אותן יצירות, אותם אמנים ואותם חללים, בדיווחים, ביומנים ובספרות המחקרית והתרבותית.
ציורי הולדת ונוס ו־אביב (Primavera) – של סנדרו בוטיצ’לי הן אולי היצירות המזוהות ביותר עם תסמונת סטנדהל. לא רק בגלל היופי, אלא בגלל המעמד המיתי שלהן: ונוס כאלת היופי, האביב כהתחדשות, אידיאל הרמוניה כמעט בלתי אנושי.
פסל דוד של מיכלאנג’לו וקברו של מיכלאנג’לו בכנסיית סנטה קרוצ’ה נודעים גם הם בקשר עם התופעה. מיכלאנג’לו עומד בלב החוויה של סטנדהל עצמו. בסנטה קרוצ’ה הוא לא התעלף מול יצירה אחת, אלא מול ריכוז של גאונות, מוות, היסטוריה ויופי.
גם מול יצירות של קראווג'ו כמו מדוזה או יהודית עורפת את ראש הולופרנס המבקרים לא נותרים אדישים. כאן מדובר בחוויה אחרת: לא רוך והרמוניה, אלא עימות ישיר עם אלימות, אור וצל, מבט ומוות.
כל אלו יצירות שמצטלבות עם כל מה שמאפיין את התסמונת: יופי עילאי, עומס חזותי ורגשי, מיתוס תרבותי, וציפייה מוקדמת.
אז האם מדובר במיתוס רומנטי? אולי. אבל זהו מיתוס שמצביע על אמת חשובה: אמנות אינה חוויה ניטרלית. היא אינה רק ידע, סגנון או הקשר היסטורי. היא נוגעת במקומות שבהם זהות, זיכרון ורגש נפגשים – ולפעמים, במפגש הזה, משהו זז ממקומו.
ואולי זה הדבר המעניין באמת בתסמונת סטנדהל. לא העובדה שאנשים מתעלפים במוזיאונים, אלא התזכורת שאמנות עדיין מסוגלת לערער, לבלבל, לעורר. בעולם שבו התרגלנו לצרוך דימויים בלי סוף, יש משהו כמעט חתרני ברעיון שיצירת אמנות אחת יכולה להיות “יותר מדי”.
תגובות