בימים אלה נפתח המחזור השלישי של הגראנד טור שלי, משהו שמרגש אותי תמיד, כל פעם מחדש. זה גרם לי להרהר בגראנד טור המקורי, שעל שמו קראתי את סדרת סיורי האמנות השנתית שלי.
הגראנד טור היה רווח מאמצע המאה ה-17 ועד תחילת המאה ה-19 והיווה את ההשלמה האולטימטיבית לחינוכו והשכלתו של ג'נטלמן צעיר. המסורת החלה בקרב הבריטים, אולם הטרנד התפשט בכל אירופה, כולל נורווגיה, גרמניה, פולין ומקומות אחרים.
באותה תקופה האירופאים הוקסמו מהתרבות הקלאסית וההומניזם היה מוקד ההשכלה. כיוון שהתקשורת והעברת המידע לא היו מה שהם היום, על מנת ללמוד, להתרשם ולחוות את הדברים, היה עליהם לצאת למסעות ארוכים במוקדי התרבות. מסע כזה של גראנד טור ארך בין מספר חודשים למספר שנים, בממוצע כשנתיים. אל הג'נטלמן הצעיר התלווה מדריך, שהיה בקיא בהיסטוריה, באמנות, השפות וגם בפרקטיקה של המסעות עצמם. זה כמובן לא היה זול, ועל כן הגראנד טור היה תענוג השמור רק למעמד העליון, העידית שבחברה.
המסע החל לרוב בקאלה, אחרי שחצו את התעלה המפרידה בין האי הבריטי ליבשת האירופית. משם נסעו לפאריס, שנחשבה לבירת הנימוסים וההליכות, שם השתלמו בשפה הצרפתית, שהיתה אז השפה הבינלאומית המקובלת, ואף התעדכנו באופנה האחרונה. משם המשיכו לאיטליה, תוך חציית הרי האלפים, שהיתה קשה למדי באותם זמנים. באיטליה היו כמה תחנות חובה – רומא, ונציה ופירנצה. יש מי שגם הדרים לנאפולי, לראות את פומפיי והרקולנום שאך נחשפו. מעטים המשיכו גם ליוון.
פירנצה היתה המרכז הרנסנסי האולטימטיבי. בה שהו המטיילים במשך שעות רבות באופיצי, בו נשתמרו מיטב היצירות מתקופת הרנסנס. הם טיילו בין העיירות הסמוכות לבקר בקתדרלות והמנזרים, בהן היו (ועדיין) מיטב היצירות של התקופה, רובן בעלות אופי דתי.
ברומא הושם דגש על העתיקות הרומיות, אלה של הקולוסיאום, הפנתיאון והפורום רומאנום, וגם אחרות הפזורות ברחבי העיר. ההשכלה והידע שלהם ביוונית ולטינית עזרו להם מאוד כאן. גם ביקור בוותיקן היה חובה, והקפלה הסיסטינית היתה גולת הכותרת, ממש כמו היום.
בונציה יכלו הטיילים לפוש ולנוח קצת. היא נחשבה לעיר תענוגות שהציעה חיים טובים ונשפים, וכמובן אמנות.
באותה תקופה עוד לא היו מוזיאונים ורבים מאוצרות התרבות ושכיות החמדה היו שמורים באוספים פרטיים. על מנת לחזות בהם היה צורך לתאם ביקורים באוספים פרטיים אלו, שלא היו פתוחים לציבור.
במהלך הגראנד טור הג'נטלמנים לא רק ספגו תרבות ואמנות, אלא גם אספו מזכרות מסוגים שונים. לרוב, שבו הטיילים לארצם עם מטען עמוס בפסלים, ציורים, שידות ורהיטים, אוספי טבע, עתיקות ועוד. כל אלה נועדו למלא את ביתם העתידי, שיעיד על היותם אנשי העולם הגדול, על רוחב השכלתם ועל עושרם.
הדבר השפיע באופן בלתי נמנע על השוק של אוצרות התרבות. יש מי שטוענים שריבוי הפסלים ההלניסטים והרומים שאנו מוצאים היום מחוסרי ראש או גפיים, הוא תוצאה של אותה תקופה. ראשית, הניוד של פסלים עתיקים היה לא קל ולעיתים גרם לשבר. יותר מכך, היו סוחרים ממולחים שמצאו שמפסל אחד אפשר להוציא יותר כשמוכרים אותו בחלקים, מה גם שהרבה יותר קל לשאת ראש של אדוניס מאת כל גופו.
היו גם לא מעט אמנים שעשו קריירה מיצירת מזכרות מסוגים שונים עבור אותם אצילים ובעלי ממון:
פומפאו באטוני (1708-1787) היה מהאמנים המוערכים ביותר של זמנו. כל מי שהוא מישהו או משהו רצה שבאטוני יצייר את דיוקנו. הוא צייר אותם במיטב מחלצותיהם, מציגים את האוצרות שרכשו או מדגמנים את למדנותם, פעמים רבות על רקע העתיקות הרומיות. לעיתים גם התנוחות שלהם היו כאלה של פסלים קלאסיים חשובים, כמו סר גרגורי פייג'-טרנר שצוייר בתנוחה של אפולו בלוודרה, אחד מהפסלים המפורסמים באותה תקופה, כשהוא מוקף בעמוד יווני, פסל חזה רומי וברקע עתיקות העיר.
היו מי שהעדיפו שבני ארצם יציירו אותם, כמו המשורר והפילוסוף גתה בפורטרט צנוע יחסית, נח ומהרהר על רקע עתיקות רומיות, כפי שצוייר על ידי יוהאן טישביין.
אחרים, כמו ג'ובאני פאולו פאניני, התמחו בציור העתיקות הרומיות. לעיתים, על מנת להגביר את הרושם, קיבצו יחד בציור מונומנטים שהיו רחוקים זה מזה. ציורים אלה היו פופולריים מאוד, והיוו מזכרת מרשימה לטיילים. למי שלא רצה להשקיע בציורי שמן גדולים, היתה גם תעשיית תחריטים עשירה ומגוונת, ביניהם בולט ג'ובאני בטיסטה פיראנזי.
בונציה היה זה ג'ובאני אנטוניו קנאל, הידוע בכינויו קנאלטו (1697-1768), שחלש על שוק ציורי המזכרות לתיירים. הוא נהג לצייר את נופי העיר הצפה, שהיו כל כך אקזוטיים ומעניינים עבור הבריטים ואירופאים אחרים. בציוריו מככבות הפריגטות במפגן צבעוני, על הגראנד קנאל משייטות הגונדולות כשברקע גשר הריאלטו, או נופה של פיאצה סן מרקו הומה אדם. ב-1734 הזמין ממנו לורד ג'ון ראסל, הדוכס הרביעי של בדפורד, 24 ציורי נוף גדולים של ונציה, אחרי ביקורו בעיר. בשיאו החזיק קנאלטו סדנא גדולה, בה התמחה גם אחיינו, בלוטו, שהפך לאמן מוכשר בפני עצמו. מדהים עד כמה אפשר להרגיש את העיר דרך ציוריו של קנאלטו (אין פלא שהוא היה כזה להיט) ומדהים עוד יותר עד כמה נופיה של העיר לא השתנו מאז.
ג'ובאני בטיסטה טייפולו (1696-1770) היה מגדולי הציירים של ונציה באותה תקופה. הוא תיאר בציוריו סיפורי אגדות, מיתולוגיה ודת באופן גרנדיוזי ופנטסטי ששבה את ליבם של בני תקופתו. רבים נחשפו ליצירתו במסגרת הגראנד טור ורכשו מעבודותיו, שהגיעו באופן זה לכל רחבי אירופה.
בסוף הרבע הראשון של המאה ה-19, עם המצאת מנוע הקיטור ופריסת פסי הרכבת ברחבי אירופה, שינה הגראנד טור את אופיו. המסע הפך לנגיש יותר עבור רבים, נכתבו מדריכי תיירות ויומני מסע. מעתה הגראנד טור הפך להיות נחלתו של המעמד הבינוני-גבוה, לא רק לאצולה והשמנא והסלתא של החברה. המנהג התפשט גם אל מעבר לים וניתן היה למצוא באירופה אמריקאים רבים שהגיעו להשתלם וללמוד ביבשת הישנה. בסוף המאה ה-19 הצטרפו גם הנשים למסורת הגראנד טור, שהיתה שמורה עד אז רק לגברים. נערות ונשים צעירות, מלוות בדודה מבוגרת או רווקה ידידת המשפחה, היו נוסעות בעיקר לאיטליה וצרפת, ללמוד את רזי הקלאסיקה ולנוע בחוגי המעמד הגבוה שעשו את המסע במקביל אליהן. המסורת הזו המשיכה עד תחילת המאה ה-20, ונקטעה בפתאומיות על ידי מלחמת העולם הראשונה. דוגמא מהנה לכך ניתן למצוא בספר A Room With A View של M.E Forster מ-1908 שעובד לסרט ב-1985, שמתרחש באיטליה של תחילת המאה ועוקב אחר אישה בריטית צעירה במסעה בה. דוגמא מאוחרת יותר היא 'הכישרון של מר ריפלי', ספרה של פטרישיה הייסמית' מ-1955, שעובד לסרט עטור כוכבים ב-1999 ונע בין כל תחנות החובה של הגראנד טור באיטליה, בדגש על החיים הטובים.
מורשת הגראנד טור ממשיכה לפעם בנו. יותר מתמיד בני אדם נוסעים למקומות רחוקים, מבקשים להנות מאמנות ייחודית ולפגוש את ערכי ההומניזם, גם אם אלה לעיתים לובשים צורה שונה.