ון-גוך: פוסט מורטום
- Shlomit Oren
- 3 באוק׳
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 30 באוק׳
האם יתכן שמוזיאון ון-גוך, אחד מאתרי התיירות המרכזיים באמסטרדם עומד בפני סכנת סגירה?
ובכן, כן. וודאי לא תופתעו לשמוע שהכל מתחיל ונגמר בכסף. מסתבר שהמוזיאון, שפתח את שעריו ב-1973 אז צפו שימשוך כ-100,000 מבקרים בשנה והיום מארח יותר ממיליון מבקרים בשנה, נזקק לשיפוץ מאסיבי. לא מדובר בבניית עוד אגף חדש או מעשה רהבתני אחר, אלא בהתאמת המבנה בן היותר ממחצית המאה לצרכים העדכניים של המבקרים וכן שימור האוסף הייחודי שלו. ממשלת הולנד היא הבעלים של מבנה המוזיאון והתחייבה לשימור והתחזוקה שלו כנגד התרומה הנדיבה של קרן ון-גוך שכללה מאות ציורים, רישומים וכתבים של וינסנט ון-גוך.
הממשלה אכן דאגה למבנה לאורך השנים, אולם כעת כאשר נדרשת השקעה משמעותית נתקלת הנהלת המוזיאון בסירוב מצד הממשלה ועל כן הכריזה ההנהלה כי בלא פתרון בעתיד הקרוב המוזיאון ייאלץ לסגור את שעריו על מנת להגן על יצירות האמנות.
זוהי חדשה מאוד דרמטית עבור עולם האמנות, אולם היא מעלה סיפור לא פחות מעניין בעיניי – איך הפך וינסנט ון-גוך, אמן הולנדי עני וטרוד נפש שלא הצליח מעולם להתפרנס מיצירתו, לוינסנט ון-גוך, האמן בעל השם הבינלאומי שכל אדם מכיר את שמו ומזהה את יצירותיו המפורסמות ביותר?
סיפור שמתחיל בסוף
לא ייאמן, אבל הסיפור הזה מתחיל דווקא עם מותו של וינסנט ביולי 1890, כשהוא 37 בלבד, מותיר אחריו רק את אחיו האוהב תאו, שהאמין בו ובכישרון שלו לאורך כל הזמן וזאת למרות שבני התקופה מצאו את יצירותיו מוזרות, גסות ומנותקות מהטעם השולט. היה זה אך סביר שתאו, שהיה סוחר אמנות במקצועו ומעורה בחוגי האמנים והמבקרים, יהיה האיש המתאים לעשות צדק עם המורשת שהותיר אחיו. אלא שבריאותו של תאו היתה רעועה והוא מת שנה בלבד אחרי אחיו, מותיר אחריו אלמנה צעירה, תינוק בן שנה ואוסף עצום של ציורים ורישומים שלא מצאו לעצמם בית.
יוהנה בונגר, יו בפי מכריה, אלמנתו של תאו ון-גוך, הייתה רק בת 28 כאשר מצאה את עצמה לבדה עם אחריות עצומה: תינוק קטן, ומאות יצירות של גיסה שנחשב כמעט לאנונימי. היא היתה נשואה לתאו רק שנתיים ואת וינסנט לא הכירה לעומק, אולם הבינה בחושיה החדים שהירושה המשמעותית היחידה שהותיר לה תאו הוא עזבונו של אחיו – מעל 400 ציורים שתאו ניסה אך לא הצליח להציג או למכור, אבל האמין בכל ליבו בחשיבותם. היא החליטה לעשות הכל על מנת לטפח את המורשת של וינסנט ולממש את משאלתו של תאו להכיר לעולם את גדולתו של אחיו.
למעשה יו לקחה על עצמה משימה שאפילו בעלה, שהיה מעורה בעולם האמנות וסוחר אמנות מוערך, לא הצליח בה, ותוך כדי גם לפרנס את עצמה ואת בנה התינוק, שנקרא וינסנט על שם דודו. מזל שהיא היתה אישה פרקטית ובעלת תושייה – היא עזבה את פאריס וחזרה להולנד, שם פתחה בית הארחה. ביתה הפך להיות מעוז של אנשי רוח וספר, אמנים, אוצרים ושוחרי אמנות. כך לאט לאט היא למדה את רזי עולם האמנות. למרות שכבר הכירה אנשי מפתח בתחום, היא התקשתה לגרום להם להתבונן ביצירתו של וינסנט, שהיתה מאוחסנת בצפיפות באחד החדרים בביתה. לרוב פטרו אותה מבקרי האמנות בזלזול ביצירתו של וינסנט, שלא עמדה באמות המידה הטכניות המקובלות באותה עת.
בין תמונות למילים
יו, שהתגעגעה מאוד לבעלה המנוח, מצאה את מצבור המכתבים שלו: הוא שמר את חליפות המכתבים השונות שלו, אולם האינטנסיבית והאישית ביותר היתה זו עם אחיו וינסנט. יו שקעה לקריאה ב-651 המכתבים ששלח וינסנט לאחיו, קוראת בשקיקה את מחשבותיו, את האופן בו ראה את העולם, על הרעיונות שביקש להעביר בציוריו, התלבטויות טכניות לצד לבטים פילוסופיים, שגרמו לה להכיר את וינסנט כמו שלא הכירה אותו בחייו, וחשוב מכך – להבין ולאהוב יותר את ציוריו.
יו הבינה כי המכתבים הם המפתח להכרת דמותו ויצירתו של וינסנט ון-גוך לעולם. היא פנתה לידידה, מבקר האמנות ון-ות', אשר סירב שוב ושוב לבוא ולהביט בציוריו של וינסנט. הפעם היא הביאה לו את המכתבים. למותר לציין שהוא לא כל כך התלהב לצלול לתוך ערימת המכתבים של אדם זר, אבל כנראה שיו היתה משכנעת במיוחד. אחרי שקרא הוא הבין. אחרי שהבין הוא כתב. המאסה הזו שהוא כתב על יצירתו של ון-גוך היתה זו שפתחה את הסכר. אחריו עוד ועוד ביקשו להכיר ולהעריך את יצירתו של וינסנט.
מאנונימיות לתהילת עולם
פרק חדש נפתח בחייה של יו בונגר, בו היא החלה בחריצות ליזום תערוכות, להציג את יצירתו של וינסנט לצד אמנים חשובים אחרים. היא למד כמה שיעורים בדרך והקפידה לנהוג על פיהם: השיעור החשוב ביותר הוא האיזון העדין בין שימור לבין הפצה: למכור מספיק יצירות כדי להכניס את שמו של וינסנט למוזיאונים החשובים, אך לא לאבד את הליבה של האוסף. היא ניהלה את המכירות באסטרטגיה מחושבת: העדיפה אוספים ציבוריים על פני פרטיים, חיפשה נראות ולא רק רווח, וחשבה תמיד על המורשת ארוכת הטווח. היא השתמשה בטקטיקות שונות על מנת להגביר את הביקוש, כמו למשל לשלוח לתערוכות מכירה יצירות אולם להציגן כ"לא למכירה", כך שהקונים הפוטנציאליים יחמדו ויעריכו יותר את יצירותיו של ון-גוך.
ב-1905 היא חשה שבשלה השעה לתערוכה רטרוספקטיבית גדולה ומכובדת במלוא 15 שנים למותו של וינסנט. היא שכרה את מוזיאון הסטדליק, המוזיאון החשוב ביותר לאמנות עכשווית באמסטרדם (עד היום) והציגה בו תערוכה עצומה שכללה יותר מ־480 עבודות של וינסנט — ציורים, רישומים וסקיצות — וחשפה את הקהל ההולנדי לראשונה להיקף ולעוצמה של יצירתו. הביקורת הייתה נלהבת, והשם ון-גוך החל לחלחל לתודעת הציבור.
אך יו בונגר לא הסתפקה בהפצת הציורים. היא הבינה שכדי שהעולם יוכל לאהוב את וינסנט באמת, עליו גם להבין את האדם שהיה. היא החלה לערוך ולפרסם את המכתבים הרבים שכתב לאחיו תאו, ובהם תיאר את מחשבותיו, רגשותיו, רגעי הייאוש לצד פרצי היצירתיות. המכתבים הללו חשפו לעולם דמות של אמן רגיש, מחויב, ולעיתים מיוסר — והעניקו ממד אנושי ועמוק ליצירות עצמן.
הפרסום זכה לתהודה רבה; המכתבים תורגמו לשפות שונות, והפכו לחלק בלתי נפרד מהמיתוס של ון-גוך. הקהל לא ראה עוד רק צבעים עזים וקווים סוערים על הבד, אלא שמע את קולו של האמן מתוך הדפים. במידה רבה, המכתבים הפכו ל"גשר רגשי" בין ון-גוך לבין הדורות הבאים.
כמו שציינתי, יו הבינה שזהותו של רוכש העבודה חשובה עוד יותר מעצם הרכישה ולכן עשתה מכירות אסטרטגיות. למשל בתחילת שנות ה-20' של המאה הקודמת היא הסכימה למכור אחד מציורי ה"חמניות" המפורסמים לגלריה הלאומית בלונדון. זה היה מהלך כואב, שכן החמניות היו מהעבודות היקרות לה ביותר, אך היא האמינה שחשיפת היצירה בפני קהל בריטי רחב תשפיע יותר מכל שימור בארון משפחתי.
במותה בשנת 1925 כבר היה ברור שהשליחות שלה צלחה. שמו של וינסנט היה מוכר ברחבי אירופה, יצירותיו הוצגו במוזיאונים מובילים, והביקוש להן הלך וגבר. אך הסיפור המשפחתי לא הסתיים שם — מי שעתיד היה להמשיך את דרכה היה לא אחר מאשר בנה, האחיין וינסנט ון-גוך.
המנהדס והמוזיאון
וינסנט ון-גוך השני, שכונה "המְהַנְדֵס" כדי לא לבלבל בינו לבין דודו, ירש מאמו לא רק אוסף עצום אלא גם תחושת שליחות. הוא סירב למכור יצירות נוספות, והבין שהאחריות שלו היא לשמר את האוסף כיחידה אחת. למרות ההכרה הזו הוא בחר לא להקדיש את חייו למורשת של דודו אלא להתרכז במקצוע שבחר. רק אחרי שהתבסס מקצועית וכלכלית התפנה לשוב ולדאוג לאוסף המשפחתי ולקדם את מעמדו בעולם האמנות.
במהלך מלחמת העולם השנייה דאג להסתיר את האוסף בבונקר סודי, מחשש שייפול לידי הנאצים. לאחר המלחמה החזיר אותו לתודעה הציבורית באמצעות השאלות למוזיאונים ותערוכות זמניות. אך המהלך החשוב ביותר שלו היה הקמת קרן ון-גוך בשנת 1949. הקרן נועדה להבטיח שהאוסף לא יתפזר בין יורשים, שייאלצו כנראה למכור חלק ממנו כדי לממן את מס הירושה הנהוג בהולנד, אלא יישמר בשלמותו למען הדורות הבאים.
בהמשך, ב־1962, הגיע להסכם היסטורי עם ממשלת הולנד: הקרן תעביר את האוסף, שמנה מעל 200 ציורי שמן, כ-500 רישומים ו-800 מכתבים, למדינה, בתמורה להתחייבות להקים מוזיאון ייעודי. ההסכם הבטיח שהמדינה תישא באחריות לשימור, לניהול ולנגישות של היצירות. כך הונח היסוד למוזיאון ון-גוך באמסטרדם.
המוזיאון נפתח ב־1973, באמסטרדם, והציג לציבור הרחב את רוב האוסף המשפחתי — מאות ציורים, מאות רישומים, מאות מכתבים, וגם חפצים אישיים. מאז ועד היום הפך המוזיאון לאחד המבוקרים בעולם: מיליוני מבקרים מגיעים מדי שנה לחוות מקרוב את ה"עולם של וינסנט".
אחרית דבר
בלי פועלה של יו בונגר — אישה צעירה, אלמנה, לא אמנית ולא סוחרת אמנות — ייתכן שוינסנט ון-גוך היה נותר צייר שולי, שזכרו שמור רק בכמה קטלוגים נידחים. ובלי חזונו של האחיין וינסנט המהנדס, ייתכן שהאוסף היה מתפזר או נמכר למרבה במחיר. שניהם, כל אחד בדרכו, הפכו את סיפורו של האמן המיוסר מהכפר נונן שבהולנד לאגדה עולמית.
המסקנה היא שלא מספיק שהאמן יהיה גאון והיצירות שלו יהיו נפלאות, צריך שיהיה גם מי שיידע לתווך אותו לעולם, לספר את הסיפור שלו, להציג אותו על הבמות הראויות ולהכניס אותו לאוספים החשובים. זהו חלק בלתי נפרד מקריירה של אמן, במקרה של ון-גוך הכל קרה אחרי מותו.
עבור הולנד ון-גוך הפך לאוצר לאומי, כזה המשפיע על תדמיתה וכלכלתה של המדינה בזירה הבינלאומית. אני מאוד מקווה שהמחלוקת הכספית תיפתר במהרה כך שהמוזיאון הנעים הזה, שמחזיק את האוסף הגדול ביותר של יצירות של וינסנט ון-גוך, לא ייאלץ לסגור את שעריו.
תגובות