אהבה גנובה: סיפורו של גנב האמנות הגדול ביותר

בנסיעה משפחתית לפני שנה וחצי איבדנו את עצמנו לכמה שעות בחנות ספרים יפהפיה. בין היתר רכשתי את הספר The Art Thief של Michael Finkel. גניבת אמנות היא תמיד נושא מרתק וכבר כתבתי בעבר על השוד במוזיאון איזבלה סטיוארט גארדנר. לא העליתי על דעתי שהיתה גניבה גדולה יותר מזו.

מטיבם של דברים הספר שכב ליד המיטה שלי וחיכה לתורו. שוד התכשיטים המתוקשר ממוזיאון הלובר, שנדמה כשחזור עלילה של הספר/סדרה Lupin, הקפיץ אותו לראש הרשימה שלי.

הקריאה בספר מערערת כמעט כל הנחה מוקדמת שיש לנו על שוד אמנות. זהו אינו סיפור על כסף, יוקרה או שוק שחור, אלא על אהבה — אהבה עזה, אובססיבית, כזו שמסרבת להכיר בגבולות. על רקע השוד מהלובר הקריאה בספר מקבלת הדהוד אקטואלי: מה באמת מניע גנב אמנות? ומה קורה כשהתשוקה ליופי הופכת לכוח הרסני?

סטפן ברייטוויזר, גיבור הספר, אינו דומה לדמות הגנב ה“קלאסי”. הוא לא פעל מתוך מצוקה כלכלית, לא פעל בלילות, לא פרץ למוזיאונים חמושים בטכנולוגיה מתוחכמת, ולא חיפש רווח. במשך שנים הוא נדד בין מוזיאונים אזוריים, כנסיות ואוספים קטנים ברחבי אירופה, וגנב מאות יצירות — אך מעולם לא מכר אותן. להיפך: הוא בנה אוסף. אוסף פרטי, אינטימי, שנועד למבט יומיומי, לא לסחר.

אחד ההיבטים המרתקים בספר הוא האופן שבו פינקל בוחר להקשיב לברייטוויזר. בראיונות עמו הוא מספר כיצד ניסה להבין את ההיגיון הפנימי שהנחה אותו, גם כשזה נשמע מקומם. ההיגיון הזה נשען על תפיסה אחת מרכזית: מוזיאון, כמוסד ציבורי, אינו מספק את התנאים המיטביים לחוויה מלאה של יצירת אמנות. בעיני ברייטוויזר, יצירה מאחורי זכוכית, מוארת בתאורה אחידה, מוקפת קהל מתחלף ושומרים — מאבדת מנוכחותה. היא נעשית מרוחקת, מנוכרת.

סטפן ברייטוויזר (מימין) ופרקליטו בעת המשפט

מתוך תפיסה זו הוא פיתח אמונה עמוקה, כמעט משיחית: הוא אהב את היצירות יותר מכל אדם אחר. יותר מהמוסדות, יותר מהקהל האלמוני. ואם כך — כך טען בפני עצמו — הגיוני שהן יהיו תחת חסותו. לא מתוך זלזול, אלא מתוך תחושת אחריות. פינקל מתאר כיצד ברייטוויזר הקפיד בביתו על תנאים שנתפסו בעיניו כאידיאליים: הגנה מאור ישיר, מודעות ללחות ולאבק, ניקיון וטיפול. לא מחסן של שלל, אלא מרחב שהוא תפס כבית ראוי לאמנות.

גם הבחירה ביצירות עצמן אינה אקראית. ברייטוויזר לא חיפש “שמות גדולים” או יצירות איקוניות. הוא נמשך לעבודות פיגורטיביות, לעיתים קטנות ושוליות לכאורה — פסלי עץ דתיים, דיוקנאות אלמוניים, חפצי קודש נשכחים. יצירות שיש בהן מגע יד אדם, רוך, שבריריות. במובן זה, פעולתו דמתה לא פעם למעשה אוצרותי: בחירה עקבית, רגשית, כמעט אינטואיטיבית, של עבודות שהיה רוצה לחיות איתן.

איור של עליית הגג בה התגורר ברייטוויזר מוקף בכל שכיות החמדה ויצירות האמנות שגנב (כריסטין אלינגסן)

עבור ברייטוויזר, אמנות לא הייתה אובייקט להשקעה אלא נוכחות. הוא חי עם היצירות, סידר אותן בביתו, החליף ביניהן, התבונן בהן שעות. לא “שלל” שמוחבא, אלא עולם אסתטי שלם שנבנה סביבו. במובן מסוים, הוא פעל כמו אספנים רבים לאורך ההיסטוריה — אלא ללא הלגיטימציה, וללא ההבנה שמדובר ביצירות שאינן שלו.

אחד הדברים המדהימים הוא הפשטות בה ברייטוויזר גנב: כל מעשיו התרחשו לאור יום, בשעות הפתיחה של המוזיאונים. הוא הקפיד להיראות כמו מבקר תרבותי “נכון”: לבוש מוקפד, נינוח, כזה שאינו מעורר חשד. הוא השתמש אך ורק באולר שוויצרי, בעזרתו הוא הבריג החוצה ברגים, החליק דלתות הזזה, חתך חיבורי סיליקון ועוד, הכל על מנת לחלץ חפצי אמנות שחשק בהם מתוך ארונות התצוגה, לפעמים בעת שתיירים או אפילו שומרים נוכחים בחדר. אחד הטריקים המדהימים בפשטותם היה כשסידר מחדש את המוצגים והניח פתקים של המוזיאון (שגם אותם גנב באותו אופן) המעידים על כך שהיצירה נלקחה לרסטורציה, ובכך דוחה משמעותית את גילוי הגניבה. פינקל מתאר כיצד ברייטוויזר הבין לעומק את שפת המוזיאון — הסדר, השגרה, והאמון הבסיסי שהמוסד נותן במבקריו. המרחב המוזיאלי, כך מתברר, בנוי על הנחה של כוונות טובות.

ברייטוויזר מביט בפסלון שנהב של אדם וחווה בבית רובנס באטוורפן, היצירה הראשונה שגנב

הספר אינו מייפה את המעשה, אך הוא כן מבקש להבין. הוא מציע קריאה כמעט רומנטית — ואז שובר אותה באכזריות. בעיני ברייטוויזר, הוא לא “עקף” את המוזיאון — הוא האמין שהוא מתקן אותו. מעניק ליצירות חיים טובים יותר. אך לצד האהבה, יש כאן גם אובססיה, נרקיסיזם, ועיוורון מוחלט לאחר. ברייטוויזר לא שאל את עצמו מה יקרה ליצירות אם ייתפס; הוא לא דמיין את האפשרות של אובדן. וכאן מתגלה עומק הטרגדיה: אהבה לאמנות שהובילה, בסופו של דבר, להשמדתה.

נקודת השבר הרגשית בספר — ואחת החזקות שבו — היא פרידתו מבת זוגו, אן־קת’רין קליינקלאוס. בתחילת הדרך היא שותפה: נוכחת, מגבה, עוזרת להסיח דעת. אך בהדרגה, כפי שפינקל מתאר ברגישות, היא מתפכחת. האהבה מתחלפת בפחד, ההתמסרות בתחושת אשמה. כשהיא מפנה לו עורף, לא רק מערכת יחסים מתפרקת — אלא גם המעטפת הרגשית שאפשרה לו לפעול. הבדידות שמגיעה אחר כך מחריפה את קריסתו.

מפת הגניבות של ברייטוויזר

ברייטוויזר נתפס (בגלל שטות כמובן) אחרי מאות גניבות מוצלחות ממוזיאונים רבים ברחבי אירופה. הוא נחקר על ידי כוחות משטרה ובילוש של מספר מדינות אירופאיות. הללו מעריכים כי ברייטוויזר גנב חפצי אמנות בערך כולל של בין מיליארד לשני מיליארד דולר!!! זה הופך אותו לגנב האמנות הגדול ביותר בהיסטוריה.

ואז מגיע הרגע הבלתי נתפס: אמו של ברייטוויזר, בניסיון “להגן” עליו, משמידה חלק עצום מהאוסף. כאן הספר מאבד כל בדל של רומנטיזציה. האמנות, שהייתה מושא האהבה, נזרקת, נשרפת, טובעת. זהו רגע שמזקק את הפרדוקס כולו: מי שגנב מתוך אהבה — גרם, בעקיפין, לאובדן בלתי הפיך. לא רק פשע נגד מוזיאונים, אלא פשע נגד הזיכרון התרבותי.

מבחר מהיצירות שגנב ברייטוויזר

בהקשר הרחב יותר, The Art Thief הוא ספר על היחסים שלנו עם אמנות. על אספנות כצורך רגשי, על מוזיאונים כמוסדות שבריריים יותר משנדמה לנו. פינקל מכריח אותנו לשאול: למי שייכת האמנות? האם קרבה רגשית מצדיקה בעלות? והאם מוזיאון הוא אכן המקום הטוב ביותר ליצירה — או פשוט המקום הפחות גרוע מבין האלטרנטיבות?

פינקל אינו מציע תשובות חד-משמעיות. אבל הוא כן מצליח להאיר באור חד את הסכנה שבטשטוש הגבול בין אהבה לאמנות לבין השתלטות עליה. זהו סיפור שמכריח אותנו להכיר בכך שגם תשוקה טהורה לכאורה, כשהיא נטולת גבולות, עלולה להפוך לכוח הרסני.