בימים אלה עלתה בנטפליקס מיני סדרה בשם This Is A Robbery המספרת את סיפורו של שוד האמנות הגדול ביותר בהיסטוריה, שהתרחש ב-18 במרץ 1990 במוזיאון איזבלה סטיוארט גארדנר בבוסטון. שני השודדים שהתחזו לשוטרים נכנסו למוזיאון בלי הרבה בעיה, שהו בו 81 דקות ולקחו 13 יצירות אמנות, חלקן מהמשובחות ביותר בעולם, של אמנים כמו רמברנדט וורמיר. השווי המוערך של היצירות שנגנבו הוא מעל חצי מיליארד דולר. ספוילר: היצירות מעולם לא הושבו והשוד טרם פוענח, אך בסדרה מעלים השערות בכיוונים שונים ומצביעים על כשלים במהלך החקירה.
סיפור השוד הוא אמנם דרמטי וסקסי אבל אותי מעניינת במיוחד דמותה של איזבלה סטיוארט גארדנר, האספנית שהקימה את המוזיאון והאוסף שלה מוצג בו. מדובר באישה יוצאת דופן בחושיה, בכריזמה שלה ובתשוקתה לאמנויות. אישית, אני מרותקת לסיפורים של נשים אספניות והאופן בו השפיעו על שדה האמנות כפי שאנחנו מכירים אותו היום.
איזבלה נולדה ב-1840 בניו יורק למשפחת סטיוארט שעשתה את הונה ממסחר בכותנה. היא זכתה לחינוך הטוב ביותר בניו יורק וכשהיתה בת 16 עברה המשפחה לפריס, שם למדה בבית ספר לנערות אמריקאיות והרחיבה את השכלתה בתחומי האמנות, המוסיקה והספרות. עם חברתה לכיתה, ג'וליה גארדנר, שמרה על קשר, וכששבו השתיים לארצות הברית, הזמינה אותה ג'וליה לבקר אותה בבוסטון. בביקור זה איזבלה הכירה את אחיה של ג'וליה, ג'ק, שהיה אחד הרווקים המבוקשים ביותר בבוסטון. השניים התאהבו ונישאו די מהר – היא בת 20 והוא בן 23. הם התיישבו בבוסטון, בה משפחת גארדנר, שעשתה את הונה ממסחר, ספנות ורכבות, היתה מהמכובדות ביותר.
לאיזבלה וג'ק נולד בן, אבל למרבה הצער הוא מת בגיל שנתיים מדלקת ריאות. הטרגדיה הזו היתה הרסנית עבור איזבלה. הדיכאון שלה העמיק אחרי שעברה הפלה בעקבותיה התבשרה שלא תוכל להביא עוד ילדים לעולם. על מנת לעודד אותה תכנן ג'ק טיול ארוך באירופה. איזבלה, שהיתה חולה וחלשה, נישאה אל האוניה באלונקה. הם טיילו בסקנדינביה, רוסיה ופריס. ג'ק כנראה ידע מה הוא עושה, כי אכן רוחה של איזבלה התעודדה מאוד וכששבה לבוסטון היא כבשה את הסלונים בסערה, חמושה באופנה עדכנית ומתוחכמת מפריס.
היא הפכה לאשת חברה מרכזית בבוסטון של אותם ימים ואירחה בביתה אנשי רוח וספר כמו הסופר הנרי ג'יימס שהיה ידיד קרוב שלה, שהכיר לה את הציירים ג'ון סינגר סרג'נט וג'יימס מק'ניל וויסלר. האמן הסקנדינבי אנדרס זורן היה גם הוא בין המקורבים. היא החלה לאסוף ספרים עתיקים, במיוחד מהדורות שונות של ספריו של דנטה אליגיירי. בביתה אירחה קונצרטים רבים ונתנה חסות למוזיקאים מוכשרים.
אחיו של ג'ק, שהיה אלמן, נפטר בפתאומיות ב-1875 והותיר אחריו שלושה בנים. איזבלה וג'ק אימצו את הבנים וגידלו אותם כאילו היו שלהם. עבורם זו היתה הזדמנות שנייה להיות הורים.
חיידק המסעות לא עזב את הזוג, והחל מהמחצית השנייה של שנות ה-70' הם נסעו לטייל ברחבי אמריקה, אירופה, המזרח התיכון ואפילו אסיה. במהלך המסעות החלה לרכוש לאט לאט שכיות חמדה.
ב-1888 צייר סרג'נט דיוקן באורך מלא של איזבלה, כשברקע טפט המדמה הילה זהובה סביב ראשה. הדיוקן זכה לביקורת שהתייחסה לעומק המחשוף ולשמלה ההדוקה מדי. ג'ק לא אהב את הציור וביקש מאיזבלה שלא תציג אותו יותר בפומבי. הוא אמר "It looks like you, but it looks like hell" ("זה נראה כמוך, אבל זה נראה נורא"). אחרי מותו היא תלתה את הדיוקן בחדר הגותי במוזיאון.
ב-1891 ירשה איזבלה 2.75 מיליון דולר אחרי מותו של אביה. זה איפשר לה להתחיל לאסוף אמנות יותר ברצינות. הרכישה הראשונה שלה היתה במכירה פומבית בפריס. היא התאהבה בציור "הקונצרט" של יוהנס ורמיר, שלא היה אמן ידוע ופופולרי במיוחד באותה התקופה. בדיעבד, זו היתה אחת הרכישות המוצלחות ביותר שלה – ורמיר הפך להיות אחד האמנים המוערכים והנחשקים ביותר וישנן רק 35 יצירות מזוהות שלו בעולם. הציור מחבר בין שתי אהבותיה הגדולות ביותר – אמנות ומוסיקה. ורמיר, שהיה גאון ביצירת קומפוזיציות שמפעילות את הצופה, השתמש באור השוטף מהחלון (שאנחנו לא רואים בציור) ובוהק על עגיל הפנינה של הנערה הישובה אל הצ'מבלו, גב הכיסא האדמדמם וחזית שמלתה של הנערה העומדת לשיר, כל זאת על מנת להעביר לנו את הסיטואציה. הקונצרט עומד להתחיל.
איזבלה, שאהבה להרחיב את ידיעותיה, שמעה באופן קבוע הרצאות על תולדות האמנות באוניברסיטת הרווארד. הפרופסור הכיר לה את אחד מתלמידיו המבטיחים שבא מרקע עני – ברנארד ברנסון. הזוג גארדנר וחבריהם התרשמו מאוד מברנסון הצעיר והחליטו לממן עבורו השתלמות באיטליה. בגיל 25 פרסם ברנסון ספר על המאסטרים של הרנסנס בוונציה ובגיל 30 ספר על הרנסנס הפלורנטיני. עד היום אלה ספרים יסודיים בלימודי תולדות האמנות. ברנסון הפך להיות היועץ הצמוד של איזבלה ברכישת אמנות, ואף על פי שלא תמיד שמעה לעצתו, תמיד כיבדה את דעתו.
לברנסון היתה דרך מיוחדת להתבטא על אמנות, באופן שלא השאיר אף אחד אדיש. על בוטיצ'לי הוא אמר "היחס בין בוטיצ'לי לאמנות דומה ליחס שבין מוסיקה ודיבור". ב-1889 נודע לאיזבלה שהנסיך קיג'י ברומא מעוניין למכור את הבוטיצ'לי שלו – מדונה וילד עם מלאך מ-1470 – תמורת 30 אלף דולר. היא שאלה את ברנסון לדעתו וזה אמר שלדעתו הוא איכותי אך לא שווה את הסכום. איזבלה בכל זאת אהבה את הציור ובהתמחרות המחיר עלה ל-70 אלף דולר. על כך אמר ברנסון שיצירות המאסטרים של הרנסנס הפכו לכל כך נדירות בשוק שאלה שרוצים בהן ישלמו כל מחיר. איזבלה רכשה את הציור, וזה היה אחד הסכומים הגבוהים ששילמה.
ב-1893 ביקרה איזבלה ביריד גדול בשיקאגו ונתקלה בציור "אומניבוס" של האמן הנורווגי אנדרס זורן. היא מאוד התרשמה מהתיאור של זורן את האנשים מכל המעמדות ותחומי החיים בפריס, כולם חולקים את אותו קרון תחבורה ציבורית – גברת לבושה היטב אוחזת קופסת כובעים עגולה והאור הנופל מהחלון מצייר משולש חיוור על הלחי שלה; ליד חברתה ישוב מכורבל פועל עם קסקט, צמוד לג'נטלמן עם כובע צילינדר האוחז במקל. כולם יושבים צמודים זה לזה באינטימיות כפויה, כל אחד נתון למחשבותיו הוא. איזבלה עצמה אהבה להשתמש בתחבורה הציבורית בבוסטון וכנראה זו הסיבה שהציור דיבר כל כך אל ליבה.
היא כל כך התלהבה מזורן שהיא הזמינה אותו ואת אישתו לבלות איתה ועם ג'ק בונציה ולצייר דיוקן שלה. הם שהו בפלאצו בארברו, ארמון ונציאני על התעלה שהגארדנרים שכרו כל שנתיים לכמה חודשים. באחד הערבים יצאה איזבלה למרפסת כששמעה את זיקוקין שנורו מעל הגראנד קנאל. כשפנתה חזרה פנימה, פורסת את ידיה כדי לפתוח את הדלתות ופניה זוהרות בהתלהבות, עצר אותה זורן וביקש להנציח אותה בדיוק ברגע הזה. הוא החשיב את הדיוקן לאחד משיאי הקריירה שלו ונתן לאיזבלה הרבה מהקרדיט. בציור אפשר לראות את התפוצצות הזיקוקים בשמיים הכהים, את השתקפות ידיה של איזבלה על דלתות הזכוכית, והכל במשיחות מכחול המרמזות על תנועה ומבהירות לנו שמדובר ברגע קצר שנלכד על ידי הצייר.
"האונס של אירופה", ציור של טיציאן מ-1560, היה אחד הציורים שאיזבלה חשקה בהם במיוחד. טיציאן צייר אותו עבור המלך פיליפ השני מספרד, כחלק מסדרה של סיפורי מיתולוגיה. בסיפור הנערה אירופה נאנסת על ידי שור, שהוא האל זאוס בתחפושת. הפרשנות של טיציאן שעולה מהציור היא שלהיאנס על ידי אל זה לא כל כך נורא. ברנסון טען שזהו אחד הציורים הטובים ביותר של טיציאן ואיזבלה חיכתה להגעתו לבוסטון בכיליון עיניים. היא שילמה עליו 100 אלף דולר, הסכום הגבוה ביותר ששילמה עבור יצירה.
ברנסון הרחיב את תחום העניין שלו גם למאסטרים ההולנדים, ובעקבותיו גם איזבלה. ב-1896 היא רכשה דיוקן העצמי של רמברנדט מ-1629, כשהוא בן 23 בלבד. זהו אחד הראשונים מבין עשרות דיוקנאות עצמיים שצייר רמברנדט בחייו. העיקר עבורו היה הלבוש ולכן מעניין לראות כיצד בציור כל כך קטן ומונוכרומטי הצליח האמן להעביר את הטקסטורה של הנוצה, הברק של צעיף המשי ורקמת הזהב המעטרת את הג'קט. ברכישה היא התמחרה מול הנשיונל גלרי של לונדון, ובעקבות כך גמלה בליבה ההחלטה לפתוח מוזיאון שיציג את האוסף שלה לקהל הרחב.
בהמשך היא רכשה עבודה נוספת של רמברנדט מ-1633 – סערה על ים כינרת. זהו אחד מציורי הנראטיב המוצלחים ביותר של האמן והנוף הימי היחיד שצייר. השליחים וישו נקלעו לסערה בים כינרת, כולם נסערים ונפחדים ורק ישו, ישוב בסירה שני מימין, שליו ורגוע. רמברנדט צייר גם את עצמו על סיפון הסירה, שביעי מימין לבוש בירוק ואוחז בחבל. בחלק השמאלי של הציור הדרמה מתעצמת באמצעות האור הנשבר על הגלים.
סערה על ים כנרת ותחריט דיוקן עצמי קטן של רמברנדט יחד עם הורמיר הם בין היצירות שנגנבו מהמוזיאון.
איזבלה לא היתה מעריצה גדולה של האימפרסיוניסטים, ובכל זאת אהבה את אדגר דגה ורכשה וכמה וכמה עבודות שלו. בין האימפרסיוניסטים היא חיבבה גם את מאנה וכללה כמה דיוקנאות שלו באוסף.
ב-1898 ג'ק גארדנר הלך לעולמו בפתאומיות. איזבלה האבלה החליטה לא לוותר על חלומם המשותף להקים מוזיאון לאוסף שלהם, ורכשה קרקע בבוסטון. היא שכרה אדריכל שיקים עבורה ארמון ונציאני, כמו זה שנהגה לגור בו בונציה. הרעיון היה ליצור חזית חיצונית צנועה יחסית, ובכניסה מתגלה חצר פנימית עשירה, מקורה בגג זכוכית, שהיא לב ליבו של המוזיאון. בתוך המבנה עצמו ביקשה איזבלה לשלב עתיקות ופסלים שהיא וג'ק רכשו יחד במהלך מסעותיהם בעודם חולמים על המוזיאון. למעשה, המוזיאון לא נועד רק להיות מבנה שמכיל את אוסף האמנות של הגארדנרים. הוא היה יצירת אמנות בפני עצמה.
איזבלה היתה מעורבת לפרטי פרטים בכל תהליכי התכנון והבנייה של המוזיאון. לכל חדר היה נושא שהגדירה מראש – החדר הוניציאני, החדר ההולנדי, החדר של טיציאן, החדר הגותי ועוד. במהלך הבנייה היא ביקרה באתר, טיפסה על סולמות, והיא בשנות השישים לחייה. הסופר הנרי ג'יימס, ידיד קרוב שלה אמר עליה שהיא אינה אישה אלא קטר רכבת, בהתייחסו לאנרגיה שלה.
אחרי שמלאכת הבנייה הסתיימה, איזבלה הקדישה שנה שלמה לסידור האוסף במוזיאון. האוסף כלל ציורים ופסלים, עתיקות, שטיחי קיר, רהיטים, חפצי חן ומזכרות מתרבויות שונות מכל העולם. בנוסף היו גם ספרים, כתבי יד וכלי נגינה שהיא אספה. זו היתה היצירה של איזבלה עצמה, והיא עמלה על כך שתהיה מושלמת.
ב-1 בינואר 1903 נפתח המוזיאון בערב גאלה מיוחד שכלל קונצרט, שמפניה ודונאטס (היה בה גם צד עממי ובמיוחד אהבה לזעזע ולעורר עניין). איזבלה, שאהבה מאוד מוסיקה התכוונה שהמוזיאון יהיה בית לאמנויות של כל החושים. כיוון שלא רצתה לחשוף את המוזיאון לזרים לפני הפתיחה, הזמינה קבוצה של עיוורים חובבי מוסיקה להאזין לחזרות הקונצרט במוזיאון על מנת לבחון את האקוסטיקה.
איזבלה קראה למוזיאון The Museum at Fenway Court. רק לאחר מותה הוחלט לקרוא למוזיאון על שמה. לאחר מותה היא ציוותה שהמוזיאון יישאר בדיוק כמו שהיא השאירה אותו (בדומה לבן תקופתה אלברט בארנס מפילדלפיה) ובמידה וייערך בו שינוי משמעותי כל החפצים בו יועמדו למכירה פומבית בפריס באופן מיידי.
כפי שציינתי, ב-1990 נגנבו 13 יצירות בשוד מתמיה שטרם פוענח. בחלק מהמקרים השודדים חתכו את הציורים מתוך המסגרות שלהם באופן ברוטלי למדי. מנהלי המוזיאון החליטו להשאיר את המסגרות הריקות כעדות לאירוע.
נהניתם? למדתם משהו חדש?
סמנו לב או כתבו תגובה