האספניות הגדולות

בשנתיים האחרונות עולם האמנות מנסה לעשות תיקון מסויים ולתת יותר במה לנשים אמניות והדבר בהחלט ניכר בתוכניות המוזיאונים והגלריות. גם אמניות עבר שנמחקו מספרי תולדות האמנות מוחזרות עכשיו לקדמת הבמה בניסיון לייצר תיקון. כמובן שמדובר בספינה גדולה שאי אפשר לסובב ברגע אחד ובעיית הייצוג הנשי ניכרת בהרכב של אוספים רבים ונחשבים, ולא פחות חשוב – במחיר האמנות. בשנת 2018 נשברו השיאים למחירי עבודות של אמנים חיים במכירה פומבית: ציור של דייויד הוקני נמכר בכ-91 מיליון דולר; ציור של ג'ני סאוויל נמכר בכ-12 מיליון דולר. פחות משביעית!

אז כן, יש לנו עוד דרך ארוכה בנושא השוויון באמנות, אבל הפעם הייתי רוצה להאיר אותו מכיוון שונה. הפעם אני רוצה לספר לך על אספניות האמנות הגדולות לאורך ההיסטוריה, שהטביעו חותמן והשפיעו לא רק על קריירות של אמנים אלא במידה רבה גם על האופן בו אנו רואים את האמנות היום.


קתרינה הגדולה (1729-1796)

קתרינה הגדולה

קיסרית האימפריה הרוסית שלטה בה שלושה וחצי עשורים והרחיבה את גבולות האימפריה יותר מכל שליט אחר (פרט לפיוטר הגדול). קתרינה ראתה עצמה כשליטה נאורה והקדישה רבות לאמנות ופילוסופיה (היא אפילו התכתבה באופן קבוע עם וולטר). היא היתה ממבשרי תנועת ההשכלה ברוסיה, אם כי נקטה בצנזורה כאשר הדברים לא החמיאו לה פוליטית. שנתיים לאחר שהפילה את בעלה מכס השלטון ותפסה את מקומו, החלה קתרינה במסע רכישת אמנות ושכיות חמדה. לדבריה, אלה יתרמו לתדמית חזקה, עשירה ויציבה של החצר הרוסית בקרב עמי אירופה.



היא ניגשה למשימה בנחישות ומקצועיות: רכשה קטלוגים מהם למדה לעומק על האמנים והציורים, העסיקה רשת של מודיעים שליקטו עבורה אינפורמציה לגבי היצירות שעומדות למכירה והשתמשה בשירותיהם של יועצי אמנות בכירים. ולמרות כל האופרציה הזו, היא זו שבסופו של דבר בחרה את היצירות ונחשבה לאנינה ומבינה גדולה באמנות וגם לא התביישה להתמקח על יצירות ולסחור בהן. היא היתה סוחרת ממולחת וכאשר גונבה לאזנה השמועה שפרדריך הגדול, מלך גרמניה, מעמיד את אוסף האמנות שלו, הכולל 200 ציורים למכירה, מיד קפצה על המציאה. היא ניצלה את היותו נתון בחובות כבדים עקב מלחמה מתמשכת, והשיגה אותם במחיר אטרקטיבי. היתה לה חיבה מיוחדת לציירים הפלמים וההולנדים ורכשה לא מעט רמברנדט ופרנץ האלס. במקביל טיפחה גם את האמנים הרוסיים.


כך נראה ביתו של ראש הממשלה הבריטי וולפול לפני שקתרינה עזרה ליורשיו להיחלץ מחובות

כמו שניתן להבין, אמנות היתה שזורה בפוליטיקה עבור קתרינה ושתי רכישות משמעותיות התקבלו כאקט התרסה. מדובר ברכישה של אוסף Crozat הצרפתי, שהיה גדול אספני ארצו, ושל Walpole הבריטי שהיה ראש הממשלה הראשון של בריטניה. בשני המקרים מדובר בציורים ורישומים של old masters לצד מאסטרים בני התקופה ולקהל הרחב ניתנה אליהם גישה. משום כך הרכישה התפרשה כנישול העמים וניכוס תרבותי.

האוסף שלה, שהיה הגדול באירופה, היווה הבסיס למוזיאון ההרמיטאז' בסנט פטרסבורג.


גרטרוד וונדרבילט וויטני (1875-1942)


גרטרוד וונדרבילט וויטני

בת למשפחת תעשיינים עשירה מאוד, גרטרוד התחתנה עם אחד הבנקאים החזקים באמריקה והפכה לאחת הנשים העשירות ביבשת. כאשת החברה הגבוהה היא קיבלה השכלה מעולה. נטייתה לאמנות ניכרה מגיל צעיר אולם אחרי נסיעה לפריס התעצם בה דחף היצירה והיא החלה ללמוד פיסול באקדמיה בניו יורק. היא הפכה להיות לאחת האמניות המוכשרות של זמנה ויצרה אנדרטאות רבות, ביניהן אנדרטה לציון מלחמת העולם הראשונה בניו יורק ואנדרטת הזיכרון לטיטאניק. במקביל היא פעלה לקידום נשים אמניות, חילקה מילגות לימוד ויצרה עבורן הזדמנויות להציג את יצירותיהן. ב-1914 פתחה גרטרוד את ה-Whitney Studio Club שהיה מקום מפגש, דיון ויצירה עבור אמני ניו יורק. היא הציעה להם סטודיות ומגורים מסובסדים בסביבת המועדון ואף יזמה בו תערוכות. לאורך כל השנים היא רכשה יצירות מעמיתיה האמנים, פעמים רבות כדרך לתמוך בהם כלכלית.


מוזיאון הוויטני בניו יורק

ב-1929 הציעה גרטרוד את האוסף שלה, שמנה כ-700 יצירות של אמנות מודרנית אמריקאית, כתרומה למוזיאון המטרופוליטן ואף הציעה לשלם עבור בניין חדש בו יוצגו העבודות. במטרופוליטן סירבו, כנראה לא כל כך בנימוס, כיוון שבאותה התקופה אמנות אמריקאית לא נחשבה. גרטרוד, שהכירה בערך עצמה, ולא היתה צריכה טובות מאף אחד, הקימה ב-1931 את מוזיאון הוויטני, המוכר לנו עד היום, ומוקדש כולו לאמנות אמריקאית. בימים אלה ניתן לראות בו את הרטרוספקטיבה של אנדי וורהול.


גרטרוד שטיין (1874-1946)

גרטרוד שטיין והפורטרט שצייר לה פיקאסו

בצד השני של האוקיינוס פעלה לה גרטרוד אחרת. גם היא ילידת ארצות הברית אולם ב-1903 השתקעה בפריס לצמיתות. גרטרוד זו היתה סופרת, משוררת ומחזאית שביתה הפך ללב הפועם של הבוהמה הפריזאית. בעשור הראשון בפריס חיה גרטרוד עם אחיה ליאו, ויחד הם טיפחו אוסף אמנות נחשב. בין הרכישות הראשונות היו סזאן (הרוחצות), גוגן (שלוש טהיטיות, חמניות) ורנואר. ידידותם עם אברואז וולארד, שהיה סוחר האמנות המוביל של הפוסט אימפרסיוניסטים, התהדקה וזרם הרכישות התחזק. עם הזמן הצטרפו גם פיקאסו ומאטיס לחבורה ועוד רבים אחרים. יחד אירחו האחים בביתם סלון מאוד נחשב, בו היה ניתן למצוא כל שבוע סופרים ואמנים דנים בעניינים ברומו של עולם (או לא).


מאטיס, מתוך האוסף של שטיין

אולם האידיליה לא החזיקה זמן רב וב-1914 רבו האחים ונפרדו. הם לא דיברו עוד לעולם אולם המשיכו שניהם לאסוף אמנות. גרטרוד טיפחה מאוד את פיקאסו בתקופה הקוביסטית שלו ואיפשרה את פריחתו אולם בהמשך מצבה הכלכלי אילץ אותה למכור רבות מהעבודות באוסף. כיהודיה בצרפת הכבושה נאלצה ככל הנראה לשחד בכירים במשטר וישי והתוצאה היתה שהאוסף שלה התפזר לכל עבר. בין היתר גם הרוקפלרים רכשו עבודות מהאוסף שהיה שלה, ואלו עמדו לא מזמן למכירה בכריסטי'ס.


פגי גוגנהיים (1898-1979)


פגי גוגנהיים עם קאלדר ופיקאסו

בגיל צעיר מאוד ירשה פגי הון עתק אחרי שאביה טבע עם הטיטאניק. מהר מאוד היא עזבה את הקרובים בניו יורק ועברה לאירופה. בפריס היא התחברה עם חבורת אמני האוונגארד, ביניהם דושאן, ברנקוזי ומאן ריי. ב-1938 היא פתחה גלריה מסחרית בלונדון בה ציגה תערוכות של ידידיה מפריס כמו גם פיקאסו, קנדינסקי ומקס ארנסט (שהיה גם בעלה באותה תקופה). הגלריה זכתה להערכה אולם נכשלה כלכלית.



פגי החליטה שאם כך, היא מעדיפה לפתוח מוזיאון, בו תציג את האוסף שלה. זמן רב היא חיפשה את המיקום המתאים עד שהגיע לארמון הונציאני על גדות התעלה ובו השתקעה. גם בונציה נהגה לארח את ידידיה האמנים, והיו גם לא מעט רומאנים. לאחר מותה הבית הפך למוזיאון פתוח לקהל והוא מציג את שכיות החמדה שפגי כל כך אהבה יחד עם מעט רהיטים ומזכרות מפגי.


שייחה אל מאיאסה אל ת'אני (נ. 1983)

שייחה אל מאיאסה אל ת'אני

קפצנו כמה שנים קדימה והגענו אל אחותו של האמיר הקטארי, הממונה על רשות המוזיאונים של קטאר והאישה החזקה ביותר בעולם האמנות כיום. היא למדה ספרות ומדעי המדינה באוניברסיטת דיוק ואין לה השכלה פורמאלית באמנות אולם היא ממש לא פראיירית.

עם תקציב שנתי של מיליארד (!!!) דולר לרכישת אמנות, השייחה לא נותנת למאסטרפיסס לחמוק ממנה. אמנם אין פרסומים רשמיים אולם יודעי דבר טוענים כי היא זו שעומדת מאחורי הרכישת הציור 'מתי תתחתני?' של גוגן ב-300 מיליון דולר ב-2015, 'שחקני הקלפים' של סזאן ב-250 מיליון דולר ב-2012 ו'מרכז לבן' של רות'קו ב-70 מיליון (בלבד) ב-2007. לעומת רכישות אלה, היצירות של ג'ף קונס, דמיאן הירסט, אנדי וורהול, פרנסיס בייקון ועוד אחרות באוסף, כביכול מתגמדות.



האוסף הזה הוא כמובן שונה באופיו מן האחרים כיוון שהוא לא פרטי. במידה מסויימת הוא דומה לאוסף של קתרינה הגדולה כיוון ששניהם באים לשרת אינטרס פוליטי ולהציג חזות נאורה וסובלנית, וכך נסגר לו מעגל.


איזה מסיפורי האספניות הללו הכי דיבר אל ליבך?

שמת לב שרבות מהאספניות היו אמריקאיות ממוצא יהודי? למה זה לדעתך?

מה מקומן של האספניות בחברה שלנו היום לדעתך?


אני אשמח לקרוא דעתך בתגובות

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren