למי שייך אוסף אלברט בארנס?

עודכן ב: 8 יונ 2019

לאחרונה התעוררה סוגיית האוסף של אלברט בארנס כאשר חפצים שונים מתוך האוסף שלו נמכרו במכירה פומבית בבית מכירות קטן בפילדלפיה. זהו רק קצה קצהו של הסיפור שאותו אני רוצה לספר לכם כאן.


Dr. Barnes in his Merion gallery, courtesy of the Barnes Foundation

אלברט בארנס נולד למשפחה מהמעמד הנמוך באחת מהשכונות הפחות טובות של פילדלפיה. הוא התבלט בלימודיו והצליח לפלס דרכו בעזרת מילגות והוכשר כרופא, אולם הוא נטה יותר למחקר. הוא נסע לגרמניה, ושם יחד עם שותף המציא משחה מחטאת שעד מהרה הפכה אותו למיליונר. המפעל שלו באזור פילדלפיה העסיק אנשים רבים שמוצאם דומה לשלו. הוא האמין שבכוחו של כל אדם להתעלות מעל השיוך החברתי אליו נולד באמצעות חשיבה והשכלה. על כן הנהיג בקרב עובדיו שעתיים ביום שהוקדשו ללימודי פילוסופיה ואמנות.

במקביל, פיתח בארנס טעם ותשוקה לאמנות שנחשבה מודרנית בעיתו. הוא שלח את חברו הצייר וויליאם גלאקנס לפריס לרכוש עבורו ציורים והתאהב עמוקות במה שזה הביא. עד מהרה החל לנסוע תכופות לאירופה ובמסעות רכישה העמיס עשרות ומאות יצירות מופת. באותה תקופה בארצות הברית לא העריכו במיוחד את האימפרסיוניזם והפוסט אימפרסיוניזם האירופאי וודאי שלא את המודרניזם. זה כמובן היה לפני שהוקמו ה-MoMA ואוספי אמנות מודרניים גדולים אחרים.


פול סזאן, שחקני הקלפים, 1890-1892 courtesy of the Barnes Foundation

הכמויות שרכש בארנס הן בלתי נתפסות:

  • 181 יצירות של פייר אוגוסט רנואר (המקבץ הגדול ביותר בעולם של עבודותיו)

  • 69 יצירות של פול סזאן, כולל אחת הגרסאות של "שחקני הקלפים" (גרסה אחרת נמכרה לפני כמה שנים לבית המלוכה הקטארי תמורת 250 מיליון דולר) ו"המתרחצות הגדולות", יצירה שאין ספר בתולדות האמנות ששלם בלעדיה. (גם זה המקבץ הגדול ביותר בעולם של יצירותיו של סזאן).

  • 59 יצירות של מאטיס, כולל זו של "הריקוד" שהזמין במיוחד ממאטיס הזקן תוך התאמה לקשתות של הגלריה, וכן ציורים חשובים אחרים.

  • 46 יצירות של פאבלו פיקאסו

  • 16 עבודות של מודיליאני, מתוכן 12 ציורי שמן, מספר זהה לזה שיש לנשיונל גלרי בלונדון.

  • בין היתר רכש עבודות של ון-גוך, ביניהן גרסא של "הדוור" המפורסם, עבודות של חיים סוטין, הנרי רוסו וז'ורז' סראט.

בנוסף לאלה רכש בארנס גם יצירות של המאסטרים הוותיקים אל גרקו, רובנס, טיציאן וורונזה, ולצידן גם אמנות אמריקאית בת זמנו, של מי שהיו חבריו ומוריו. הוא הרחיב עוד יותר את היריעה כאשר אסף פסלים אפריקאים, תכשיטים אינדיאנים, ציורים אסייתים ופסלים מצריים עתיקים.


וינסנט ון-גוך, הדוור, 1889, courtesy of the Barnes Foundation

האוסף הזה משקף נאמנה את טעמו ותשוקתו של בארנס אבל בפילדלפיה לעגו לו ולא רצו להציג את האוסף שלו במוזיאון, שהיה אחד המכובדים בארה"ב באותה התקופה. בארנס, שלא היה איש נעים מזג ונוח לבריות, החליט אם כך שהעיר לעולם לא תיהנה מהאוסף שלו.


את האוסף שלו הוא אצר באופן אינטואיטיבי בביתו שבמריון, פרבר של פילדלפיה. העבודות נתלו בו בהתאם לנושאים או קשרים אסוציאטיביים שעשה בארנס. כמקובל באותה התקופה, התמונות נתלו בשתיים ושלוש "קומות" על הקיר וביניהן הוצגו שכיות חמדה כאלה ואחרות. בארנס מרד בדרך המקובלת של הצגה כרונולוגית או לפי אמן ועשה שילובים שבתקופתו היו נחשבים מזעזעים. למשל, חדר בו שילב עבודות של מודיליאני עם פיקאסו ולצידם הציב פסלים אפריקניים "פרימיטיביים". היום זה נחשב לשיא השיק ואפילו המציאו לזה שם: cross collecting.

בבית המיוחד הזה אירח בארנס סטודנטים לאמנות. הוא היה מנהל עימם שיחות ארוכות ואיפשר להם להשתמש בספרייה הגדולה שלו לצרכי מחקר. במיוחד הוא האמין בלימוד באמצעות חקר בלתי אמצעי של יצירות האמנות והנגיש את האוסף שלו עבור החוקרים הללו. בשלב מאוחר יותר הוא פיתח ממש תוכנית לימודים ואירח שיחות עם מרצים ואמנים.


חדר 23 באחוזת בארנס במריון, courtesy of the Barnes Foundation

לבארנס ואישתו לא היו ילדים ולכן לפני מותו הוא אסף את כל רכושו לישות בשם Albert C. Barnes Foundation שמטרתה היתה לשמור על ביתו כמות שהוא, לא לגעת או להזיז את היצירות ולהותיר את הסידור שלהן כפי שהוא. כמו כן הוא הורה לפתוח את האוסף לציבור רק בימי שבת בעוד שבשאר ימי השבוע היה פתוח לסטודנטים בלבד, בדגש על אלו שלקחו חלק בתכנית הלימודים של הקרן.

בשלב ראשון ישבו בהנהלת הקרן תלמידיו של בארנס ואנשים שעבדו איתו בחייו והם הקפידו מאוד לשמור הכל כפי שהוא הורה. עם חלוף הזמן הדמויות התחלפו והחלו מזדחלים אינטרסים חיצוניים.


הריקוד שהזמין בארנס ממאטיס, courtesy of the Barnes Foundation

עיריית פילדלפיה לטשה עיניים לעבר האוסף המדהים הזה, בשווי מיליארד דולר לערך, וניסתה לשכנע פעמים רבות את אנשי הדירקטוריון להעביר את האוסף למוזיאון פילדלפיה. המניע הוא כמובן כסף ויוקרה – אוסף כזה מושך תיירים רבים שמניבים לפילדלפיה הכנסות רבות. אבל זה לא רק זה – במוזיאון פילדלפיה יהיה האוסף נגיש לציבור הרחב ותהיה לו אפשרות ליהנות ממנו כל ימות השבוע. גם הלוגיסטיקה פשוטה יותר שכן הרחוב בו שוכן הבית במריון לא תוכנן לאכלס מבקרים רבים ופעמים רבות השכנים התלוננו על עומס תיירים בסופי שבוע. בנוסף, יש לקחת בחשבון את נושא השימור של יצירות המופת האלה בנות המאה, שדורשות טיפול מקצועי ובקרת אקלים מיוחדת. את כל אלה אפשר להבטיח במוזיאון מודרני.


אמדאו מודיליאני, אדמונית בשמלת ערב, 1918, Courtesy of the Barnes Foundation

מאידך, זהו לא רצונו של האספן. בארנס הקדיש את כל הונו ומרצו לאוסף הזה והשאיר הוראות מדוייקות ומפורשות לגבי האופן שבו הוא דורש שיטופל ויוצג. הוא בנה את ביתו כיצירת אמנות בפני עצמה, והאוצרות שלו והרוח החיה שלו הן חלק משמעותי מהקסם של האוסף. הוא לא רצה את ההמונים אצלו בבית. הוא רצה שרק מי שיידע להעריך את האמנות הזו יזכה לראותה ועיקר החזון שלו היה בנושא החינוך, אותו ראה כמרכיב עיקרי והפיכת האנשים לאזרחי טובים יותר.


אז מי צודק כאן? האם רווחת הציבור כולו גוברת על רצונו של אדם יחיד? מה המשמעות לגבי המורשת שמשאיר אחריו אדם והיכולת שלו לשמר אותה אחרי מותו? ואיך מפרידים בין אינטרסים אזרחיים לאינטרסים כלכליים?

בשנת 2009 יצא סרט תיעודי מאוד חזק שמציג את הצד של מי ששומרים אמונים לצוואתו של בארנס וטוענים לקונספירציה במסגרתה במשך השנים השתלטה העירייה על דירקטוריון הקרן לאט לאט וגרמה לכך שהקרן עצמה "בגדה" בעקרונות שהציב בארנס עבורה. שעתיים מרתקות לצפייה.



התוצאה היא שב-2012 נפתח מוזיאון ה-Barnes Foundation באזור המוזיאונים בתוך פילדלפיה. למבנה חזות מאוד מודרנית אולם בפנים עוצבו החדרים בהעתק מדוייק של הוילה של בארנס – כל היצירות מוקמו בדיוק באותו המקום ולצידן הפסלים ושכיות החמדה, באופן נאמן לחזונו. במוזיאון מחלקת שימור גדולה שחוקרת את האוסף, מחלקת חינוך ומחקר וכן מוצגות בו תערוכות מתחלפות של אמנים עכשוויים. כעת מוצגת בו תערוכה של ביל ויולה.

האם זוהי פשרה טובה?
האם היא טובה לשוחרי האמנות? לממשיכי דרכו של בארנס? לעיר פילדלפיה שהוא היה מבניה הבולטים?

הסיפור הזה מעלה בעיניי שאלות מאוד מרכזיות בעולם האמנות, במיוחד שעולם זה מכוון ונשלט במידה רבה על ידי אספנים רבי כוח. מצד אחד הם אלה שמקיימים את שוק האמנות ומצד שני נשאלת השאלה כמה ניתן לקבל קפריזות מסוג זה. יש כאן גם סוגיות שהן מעבר לאמנות והן נוגעות ליכולת של אדם להחליט על רכושו אחר מותו. ויש כאן גם מקום למחשבה על האספנות בכלל והאופן בו גם היא יכולה לייצר משהו שהוא בעל ערך ברמה האמנותית.


courtesy of the Barnes Foundation

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren