
למי שייך אוסף אלברט בארנס?
עודכן: 28 באפר׳ 2021
לאחרונה התעוררה סוגיית האוסף של אלברט בארנס כאשר חפצים שונים מתוך האוסף שלו נמכרו במכירה פומבית בבית מכירות קטן בפילדלפיה. זהו רק קצה קצהו של הסיפור שאותו אני רוצה לספר לכם כאן.

אלברט בארנס נולד למשפחה מהמעמד הנמוך באחת מהשכונות הפחות טובות של פילדלפיה. הוא התבלט בלימודיו והצליח לפלס דרכו בעזרת מילגות והוכשר כרופא, אולם הוא נטה יותר למחקר. הוא נסע לגרמניה, ושם יחד עם שותף המציא משחה מחטאת שעד מהרה הפכה אותו למיליונר. המפעל שלו באזור פילדלפיה העסיק אנשים רבים שמוצאם דומה לשלו. הוא האמין שבכוחו של כל אדם להתעלות מעל השיוך החברתי אליו נולד באמצעות חשיבה והשכלה. על כן הנהיג בקרב עובדיו שעתיים ביום שהוקדשו ללימודי פילוסופיה ואמנות.
במקביל, פיתח בארנס טעם ותשוקה לאמנות שנחשבה מודרנית בעיתו. הוא שלח את חברו הצייר וויליאם גלאקנס לפריס לרכוש עבורו ציורים והתאהב עמוקות במה שזה הביא. עד מהרה החל לנסוע תכופות לאירופה ובמסעות רכישה העמיס עשרות ומאות יצירות מופת. באותה תקופה בארצות הברית לא העריכו במיוחד את האימפרסיוניזם והפוסט אימפרסיוניזם האירופאי וודאי שלא את המודרניזם. זה כמובן היה לפני שהוקמו ה-MoMA ואוספי אמנות מודרניים גדולים אחרים.

הכמויות שרכש בארנס הן בלתי נתפסות:
181 יצירות של פייר אוגוסט רנואר (המקבץ הגדול ביותר בעולם של עבודותיו)
69 יצירות של פול סזאן, כולל אחת הגרסאות של "שחקני הקלפים" (גרסה אחרת נמכרה לפני כמה שנים לבית המלוכה הקטארי תמורת 250 מיליון דולר) ו"המתרחצות הגדולות", יצירה שאין ספר בתולדות האמנות ששלם בלעדיה. (גם זה המקבץ הגדול ביותר בעולם של יצירותיו של סזאן).
59 יצירות של מאטיס, כולל זו של "הריקוד" שהזמין במיוחד ממאטיס הזקן תוך התאמה לקשתות של הגלריה, וכן ציורים חשובים אחרים.
46 יצירות של פאבלו פיקאסו
16 עבודות של מודיליאני, מתוכן 12 ציורי שמן, מספר זהה לזה שיש לנשיונל גלרי בלונדון.
בין היתר רכש עבודות של ון-גוך, ביניהן גרסא של "הדוור" המפורסם, עבודות של חיים סוטין, הנרי רוסו וז'ורז' סראט.
בנוסף לאלה רכש בארנס גם יצירות של המאסטרים הוותיקים אל גרקו, רובנס, טיציאן וורונזה, ולצידן גם אמנות אמריקאית בת זמנו, של מי שהיו חבריו ומוריו. הוא הרחיב עוד יותר את היריעה כאשר אסף פסלים אפריקאים, תכשיטים אינדיאנים, ציורים אסייתים ופסלים מצריים עתיקים.

האוסף הזה משקף נאמנה את טעמו ותשוקתו של בארנס אבל בפילדלפיה לעגו לו ולא רצו להציג את האוסף שלו במוזיאון, שהיה אחד המכובדים בארה"ב באותה התקופה. בארנס, שלא היה איש נעים מזג ונוח לבריות, החליט אם כך שהעיר לעולם לא תיהנה מהאוסף שלו.
את האוסף שלו הוא אצר באופן אינטואיטיבי בביתו שבמריון, פרבר של פילדלפיה. העבודות נתלו בו בהתאם לנושאים או קשרים אסוציאטיביים שעשה בארנס. כמקובל באותה התקופה, התמונות נתלו בשתיים ושלוש "קומות" על הקיר וביניהן הוצגו שכיות חמדה כאלה ואחרות. בארנס מרד בדרך המקובלת של הצגה כרונולוגית או לפי אמן ועשה שילובים שבתקופתו היו נחשבים מזעזעים. למשל, חדר בו שילב עבודות של מודיליאני עם פיקאסו ולצידם הציב פסלים אפריקניים "פרימיטיביים". היום זה נחשב לשיא השיק ואפילו המציאו לזה שם: cross collecting.
בבית המיוחד הזה אירח בארנס סטודנטים לאמנות. הוא היה מנהל עימם שיחות ארוכות ואיפשר להם להשתמש בספרייה הגדולה שלו לצרכי מחקר. במיוחד הוא האמין בלימוד באמצעות חקר בלתי אמצעי של יצירות האמנות והנגיש את האוסף שלו עבור החוקרים הללו. בשלב מאוחר יותר הוא פיתח ממש תוכנית לימודים ואירח שיחות עם מרצים ואמנים.

לבארנס ואישתו לא היו ילדים ולכן לפני מותו הוא אסף את כל רכושו לישות בשם Albert C. Barnes Foundation שמטרתה היתה לשמור על ביתו כמות שהוא, לא לגעת או להזיז את היצירות ולהותיר את הסידור שלהן כפי שהוא. כמו כן הוא הורה לפתוח את האוסף לציבור רק בימי שבת בעוד שבשאר ימי השבוע היה פתוח לסטודנטים בלבד, בדגש על אלו שלקחו חלק בתכנית הלימודים של הקרן.
בשלב ראשון ישבו בהנהלת הקרן תלמידיו של בארנס ואנשים שעבדו איתו בחייו והם הקפידו מאוד לשמור הכל כפי שהוא הורה. עם חלוף הזמן הדמויות התחלפו והחלו מזדחלים אינטרסים חיצוניים.
