לא מזמן חזרתי ממאסטריך שבהולנד, שם מתקיים בכל שנה אחד מירידי האמנות הגדולים בעולם והגדול ביותר בתחום הold masters – TEFAF: The European Fine Art Fair. היריד כבר מזמן לא רק אירופאי ויש לא מעט נציגים מארה"ב ומאסיה. מבחינת העיצוב, אין מה לדבר: המתחם מעוצב בטוב טעם אירופאי, סידורי פרחים "מרחפים" בכל מקום, שטיחים נעימים ומתחמי אוכל נוצצים. התחושה היא מאוד אליטיסטית והכל מוכוון לייצר אווירת מכירה. כמו בקניון פלאות שאתם נכנסים אליו ומתנתקים מהעולם.
בתחום האמנות זה היריד הכי יוקרתי, הכי מושקע והכי יפה. הגלריות שמציגות בו עברו סלקציה חריפה, רק 10% מתקבלים. בדרך כלל המציגים הם די קבועים (אם נכנסת לרשימה די קשה להוציא אותך) אבל בשנים האחרונות מקפידים להוסיף כל פעם גם כמה גלריות חדשות על מנת לרענן. מבחינת אמנות, כל מה שתראו כאן הוא ברמה של museum quality, ואכן המוזיאונים ואוצריהם באים לכאן עם רשימות השופינג שלהם. כמה מבעלי הגלריות שדיברתי איתם העידו שכבר הצליחו למכור בשבוע הזה יצירות למוזיאונים. אחרים מספרים שכיוון שאוצרי המוזיאונים נדרשים לאישור של כל רכישה, התהליך אורך לפעמים קצת יותר זמן והעסקה נסגרת כשבועיים אחרי תום היריד. מדהים לראות כאן תמונות איכותיות בנות 500 שנה, אם כי קשה למצוא שמות מהשורה הראשונה של הרנסנס או מהמאסטרים ההולנדים. דוגמא טובה היא הציור הזה של צייר איטלקי בשם Valentin de Boulogne, די אנונימי אבל תלמיד טוב של קרוואג'ו וממשיך דרכו האמנותית.
אפשר בהחלט למצוא כאן ציירים גדולים בני המאה ה20, מה שקוראים בז'רגון המקצועי מודרניזם. תחת הכותרת הזו תמצאו כאן מאטיס, פיקסו, ון-דונגן ועוד. במיוחד בלטה השנה העובדה שכמעט לכולם היה שגאל. ניסיתי לברר עם בעלי הגלריות אבל הם טוענים שאין ביניהם תיאום. ההנחה שלי היא ששתי המכירות האחרונות בסות'בי'ס וכריסטי'ס, הניבו מחירים גבוהים מאוד לשגאל וזה כנראה סימן את טעם הזמן. בעיניי זה קצת חזר על עצמו וצינן את ההתלהבות.
אני חשתי בהתעוררות באמנות המאה ה19, תקופת הניאו-קלאסיציזם והPre-Raphaelites שרבים ראו בהם קיטש מסוגנן אבל לאט לאט מגיעות לשוק יצירות מרשימות שיש בהן מהתנועתיות המוגזמת והדיוק הריאליסטי של התקופה, אולם אני מוצאת בהן רובד נוסף, עמוק יותר. דוגמא לכך הוא Triumph of the Will של Tissot:
דוגמא נוספת היא קליאופטרה של הצייר השוודי Julius Kronberg, ציור עצום (2 על 4 מ') פתייני ואלים:
קהל היעד כאן הוא אספנים ותיקים, רובם יודעים בדיוק מה הם מחפשים להשלמת האוסף שלהם. כמה מהאספנים והדילרים כאן הם מהמבינים הגדולים בעולם בתחומם, יותר מאנשי אקדמיה או צוות מוזיאון, כפי שאולי הייתם מצפים. אולם, חייבים להודות שרבים מהאספנים הגדולים בתחום הold masters כבר לא נהיים יותר צעירים. אם כך, הגלריות חייבות לטפח דור המשך של אספנים. אולם, עם הדור משתנים הטעמים, והאספנים החדשים נוטים יותר לאמנות מודרנית. לכן הגלריות מותחות את ההגדרה ובמקום old masters יש לנו היום masters, שכוללים תחת הכותרת הזו גם את ון גוך, פיקסו, לוסיאן פרויד, ועוד רבים וטובים (שרובם אינם בין החיים).
לפני כ15 שנים החלו גלריה אחת או שתיים להציג את הרעיון שעד אז נחשב לטעם רע – cross collecting. כלומר להציג יחד יצירות מודרניות יחד עם עתיקות וחפצים מתקופות ומקומות שונים. החלוצים היו דווקא מעצבי הפנים שראו את הערך האסתטי בזה. רבים עיקמו את האף, אבל בשנים האחרונות זה הטרנד הבלתי מעורער ויש יותר ויותר גלריות שמתרחבות או משתפות פעולה על מנת לתמוך באוספים מסוג זה והוא נתמך גם על ידי מובילי דיעה מעולם האמנות. יש לזה גם אלמנט כלכלי של פיזור סיכונים כיוון שלא כל זרמי האמנות מתנהגים באופן אחיד.
כך אנחנו יכולים לראות מסיכת פנים מצרית לצד עבודה אבסטרקטית של שיראגה (אמן יפני שהחליט לנטוש את המכחולים ולצייר רק באמצעות גופו תוך שהוא מתפלש בתוך הצבע), או טורסו רומאי עם קנווס חתוך של פונטנה ועוד.
הרעיון אומנם נראה לנו חדשני, אולם למעשה הוא עתיק. מילולית. מחקרים מראים שהרומאים נהגו לאסוף ולהציג פסלים יווניים מהתקופה הארכאית, הקלאסית וההלניסטית. זה נשמע לנו היום אותו דבר, אבל זו תקופה שנפרשת על פני 700 שנה. גם הג'נטלמנים של המאה ה18 אהבו להציג מזכרות ורכישות מהgrand tour שלהם באיטליה שכללו בעיקר עתיקות רומאיות וחיקוייהן, לצד ציורים של בני זמנם. אלה שולבו יחד עם ממצאים מעולם הטבע והחי שהיו אז הצעקה האחרונה (לגלות מינים חדשים של צמחים ובעלי חיים זה cool) והוצגו במה שנקרא cabinets of curiosities. אגב, אוספים אלה, שנראים לפעמים כגיבוב של חפצים, היוו את הבסיס למוזיאונים רבים ובראשם הBritish Museum. עם תחילת תנועת ההשכלה והתפתחות המדע במאה ה19, החלו לחלק את הפריטים באוסף לדיסציפלינות שונות: טבע, מדע, ארכיאולוגיה, גיאולוגיה, אמנות עתיקה ואמנות עכשווית (אם תחשבו על זה, אלה סוגי המוזיאונים שיש לנו היום). במאה ה20 התחדדה ההתמחות בין תקופות וזרמי האמנות השונים. והנה, במאה ה21 אנחנו רואים חזרה אחורה, אבל עם ניואנסים ואינטרפרטציות מודרניות. אחד הדברים שרואים היום הרבה הוא שילוב של אמנות מודרנית אבסטרקטית עם חפצים ויצירות מהמזרח או אפריקה. חשוב לשים לב שלא ינדוף מזה ניחוח של קולוניאליזם ושיפוטיות אתנית. יש להוסיף שהמוזיאונים לא נשארו מאחור והחלו לאמץ את הגישה הזו על מנת לייצר עניין מחודש באוספים שלהם. כך למשל, כאשר הנשיונל גלרי בלונדון רכשה את ציורי הענק של טיציאן, היא הזמינה שלושה אמנים עכשוויים להציג את האינטרפרטציה שלהם כחלק מהתערוכה.
ביריד הFrieze 2017 גלריית Hauser & Wirth הציגו את Bronze Age: יצירות מברונזה מ3500 לפנה"ס ועד 2017 – ראשי חיצים לצד לואיז בורז'ואה – אחד הביתנים הזכורים והמשכנעים ביותר לטעמי.
בFrieze 2018 הם עשו זאת שוב בשיתוף עם גלריה אחרת, ממחישים שהישן והחדש נראים טוב יחד.
ג'ף קונס הבין זאת גם כן ויצר סדרה שלמה של עבודות בשם Gazing Ball המבוססת על יצירות קלאסיות אליהן הוסיף כדור כחול מבריק המשקף את הציור, והפך אותן ליצירה עכשווית.
בעיניי ההצגה של הדברים בהנגדה או השלמה נותנת הרבה פעמים פרספקטיבה חדשה על יצירות מוכרות, מוסיפה רבדים ומאפשרת אמירה אישית, ביטוי של הטעם האישי בלי להיכנע למגבלות חיצוניות מלאכותיות. על חשיבותו של הטעם האישי בעיניי תוכלו לקרוא כאן.