להחיות את הצלמית
- Shlomit Oren
- 16 בספט׳
- זמן קריאה 4 דקות
חבורת ילדים צעירים לבושים בבגדי ארכיאולוגים יושבים על קרקע המחולקת לחלקות ריבועיות באמצעות חבלים וסורקים את האדמה באמצעות מברשות וכלי חפירה. לפתע אחת מהם מגלה אובייקט שהיה קבור באדמה. היא מנקה אותו ומתבוננת ומשתפת את חבריה במה שהיא רואה. הילדים-החוקרים מתחילים להעלות השערות לגבי הפסל החצוי המאופיין בגוף גברי ואיבר מין זכרי. אחד מהם משער: "אולי זו צלמית פריון זכר?" ומנהל החפירה פוסק: "אההה, זה אשר, הבעל של אשרה, אלת הפריון".
הסצנה הזו לקוחה מתוך עבודת הוידאו "משמר העתיקות" של אורית ישי בתערוכת היחיד שלה "רגל של ציפור, מטבע שחוק" בגלריה 51 במודיעין באוצרות ניצה פרי. אותו "אשר" מופיע גם בתערוכת היחיד הנוספת שמציגה ישי בעיר, במוזיאון מורשת החשמונאים ("לגעת במשי, באדמה החמה", אוצרות: מירב שי וניצה פרי). במוזיאון אנחנו פוגשים את "אשר" המוחשי, שישי יצרה בעצמה מחימר, כשהוא מוקף בממצאים ארכיאולוגיים אותנטיים מתצוגת הקבע של המוזיאון.
בשבועות האחרונים ביליתי זמן רב בתערוכותיה של אורית ישי וכן בתערוכה "ארץ אם" של רות פתיר במוזיאון תל אביב (אוצרות: מירה לפידות ותמר מרגלית) והוקסמתי מהאופן בו הן מצליחות לקשור בין עולם הארכיאולוגיה לאמנות עכשווית ומצליחות לייצר אמירה מקורית, קוהרנטית וכל כך רלוונטית.
כשאמנים עוסקים במקביל ובאופן בלתי תלוי (וכנראה גם בלי לדעת זה על זה) באותם נושאים, זה הרבה פעמים מסמל משהו, מצביע על איזשהו צייט גייסט – הלך רוח עכשווי. הדברים כמובן לא קורים בוואקום: ב-2021 הציגה האוצרת שירה פרידמן תערוכה קבוצתית רבת משתתפים במוזיאון ארצות המקרא בשם "חפירות – אמנות מזמן עכשיו". העבודות שהוצגו בתערוכה חוקרות לעומק את היחסים בין הארכיאולוגיה של המזרח הקדום ותרבויות מצרים, יוון ורומא – ובין אמנות ישראלית עכשווית (מתוך אתר המוזיאון). ב-2024 הוצגה במוזיאון ישראל התערוכה "כלים שלובים" אותה אצרו שני אוצרים מאגף הארכיאולוגיה ושני אוצרים מאגף האמנות העכשווית (אמיתי מנדלסון, טניה סירקוביץ', אחיעד עובדיה, פרחיה אייל) ובמסגרתה הציגו הקבלות וקשרים תימטיים או צורניים בין אוצרות אוסף האגף הארכיאולוגי, על מחלקותיו השונות ובין יצירות של אמנים ישראלים עכשוויים, רובן מתוך אוסף המוזיאון. לפני כן, ב-2023, הוצגה במוזיאון ישראל התערוכה "שכבה מופרעת" – יצירות של הפסל המחונן זוהר גוטסמן, שהשתלבו ואף כמעט הסתוו באגף הארכיאולוגי.
אז נראה על פניו שישי ופתיר התחברו לעורק יצירה מסויים באמנות הישראלית, אולם אני הרגשתי שזה רחב מידי ולא מספיק ספציפי. הייתי צריכה לחפור עמוק יותר, תרתי משמע, כדי להגיע לשורש העניין.
בתערוכתה לוקחת אותנו רות פתיר למסע אישי – עם הגילוי שהיא נשאית גן ה-BRCA, המנבא בסבירות גבוהה מאוד מחלות סרטן, מתחילה פתיר, בעידוד המדינה והמערכת הרפואית, תהליך של שימור פוריות. היא מקליטה את כל הבדיקות והפגישות שלה עם רופאים ואף את ההתמודדות שלה עצמה בבית. עד כאן היה אפשר לראות בזה עוד סוג של סרט דוקומנטרי. ואז מגיע הטוויסט – במקום לצלם את עצמה, לובשת פתיר את דמותה של צלמית עמוד יהודאית, ממצא ארכיאולוגי אותנטי בן כ-3000 שנים. בכך מצליחה פתיר לעשות כמה דברים: ראשית, היא מרחיקה את עצמה מהסיפור – זהו לא עוד הסיפור האישי שלה אלא סיפור רחב יותר של ציבור שלם של נשים שעוברות טיפולי פוריות, מעגל שהולך ומתרחב עם השנים. שנית, היא מייצרת חיבור בין-זמני ומפגישה את קדמת הטכנולוגיה העכשווית עם מה שהיא מכנה 'טיפולי הפוריות של העת העתיקה'.
היא מספרת את הסיפור של האובססיה רבת השנים לנושא הפריון באזורנו. אבל למעשה היא גם מעלה שאלות לגבי המחקר הארכיאולוגי: צלמיות עמוד נמצאו במספרים רבים בחפירות של בתים ביישובים שונים ברחבי הארץ בתקופה שבין 800 לפנה"ס ו-500 לפנה"ס. צלמיות אלה מאופיינות בהיותן עשויות לרוב מחימר, בעלות ראש, חזה וידיים שלובות. לצידן נמצאו פעמים רבות פסלי חימר של פרשים – גברים על סוסים. מובן שאין דרך לדעת למה שימשו אותן צלמיות, שכן אין לנו עדויות בכתב המתייחסות אליהן. על כן ארכיאולוגים יכולים רק לשער. רובם סוברים כי מדובר בצלמיות פריון, כאלה ששימשו לפולחן בנושא הכי אינטימי והכי קולקטיבי שיש. פתיר מכנה את הצלמיות "סוס טרויאני בליבה של הפטריארכיה". את הפרשים, אגב, מיעטו הארכיאולוגים לחקור, וטרם "גילו" למה שימשו.
אורית ישי עוסקת בתערוכות שלה בזהות הישראלית הקולקטיבית והאופן בו עוצבה על ידי מיתוסים שונים שעוצבו בתורן במטרה לעבות את הקשר בין העם לארץ, פעמים רבות דרך ממצאים ארכיאולוגיים. היא מצביעה על כך שלמרות העושר הרב של ארצנו בממצאים מכל התקופות לאורך עשרות אלפי שנים, מושם דגש מיוחד במחקר על תקופת התנ"ך וממלכת יהודה, במטרה למצוא עוד ועוד הוכחות לקשר של העם היהודי לארץ ישראל. הבעיה היא כאשר הרעיון והרצון גוברים על הממצאים בשטח ויוצרים מיתוס. דוגמא לכך היא סוגיית קברות המכבים, שעל אף שהם מסומנים על המפה סמוך לעיר מודיעין-מכבים-רעות וכך יודע לדקלם כמעט כל ילד או מבוגר, הרי שבפועל באתר זה קבורים ככל הנראה שייח' ומשפחתו, ועל מקום קבורתם האמיתי של המכבים עוד אין הסכמה בין החוקרים.
את נושא צלמיות הפריון לוקחת ישי צעד אחד קדימה ויוצרת 'צלמית פריון זכר', מושג שלא קיים בלקסיקון הארכיאולוגי. היא מחליטה לקרוא לו אשר, על שם אלת הפריון הכנענית אשרה, שאגב בן הזוג שלה נקרא אל. את הצלמית הזו, שהיא כיירה במו ידיה, מציבה ישי בין הממצאים הארכיאולוגיים השונים במוזיאון. בכך היא מתעתעת במבקרים שעשויים לרגע לחשוב כי אכן מדובר בממצא אמיתי ומאתגרת אותם לשאול שאלות ולהטיל ספק.
אאוריקה
חפירותיי העלו חרס, אבל הבנתי מה הנושא שחיבר אותי לשתי התערוכות – הצלמית, הפסלון הדומם שנושא על גבו תילי תילים של סיפורים ותיאוריות.
באמצעות טכנולוגיה מתקדמת מפיחה פתיר חיים בצלמית, כשזו מקבלת את תנועות גופה של האמנית ומחפץ דומם היא הופכת לסובייקט בעל משמעות וכוונה בעולם. ישי בוראת במו ידיה את הצלמית ומעניקה לה זהות והיסטוריה.
אמנית נוספת שעוסקת בצלמיות באופן כמעט בלעדי בשנים האחרונות היא שרון לשם מורד. לשם מורד מסורה לדמות הפולחן העגולה ומה שהחל בצורפות כסף וזהב התפתח לאפייה של צלמיות מבצק מחמצת חיה באופן כמעט יומיומי. השילוב של החומר החי עם הזהות האינדיבידואלית שמעניקה לשם מורד לכל אחת ואחת מהצלמיות, מפיח בהן חיים.
למה דווקא עכשיו?
מיד אחרי שזיהינו תופעה רוחבית כלשהי, כמו למשל עלייתו של הטקסטיל באמנות העכשווית, עולה השאלה - מדוע דווקא עכשיו? למה ספציפית בשנים הללו, תחילת העשור שלישי במאה ה-21, הופכת הצלמית למוקד של יצירה ישראלית עכשווית.
כמובן שאין לי דרך לבדוק זאת אמפירית, אבל כמו החוקרים, גם אני יכולה להעלות השערה.
אני משערת שבתקופה כל כך כיאוטית, כשנדמה שהאדמה נשמטת תחת רגלינו כמעשה של יום ביומו, יש בנו כמיהה פנימית לשורשיות. כשעולמנו נקרע לגזרים במלחמות של דת ולאום, אנו עורגים להתחבר לאמת אוניברסלית שקדמה לחלוקה של ישראלים והפלסטינים, שהיתה פה לפני שהומצא האיסלם וגם לפני היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה היום. ויש איזה רצון לספר סיפור חדש, סיפור קמאי שמתנגד לקונבנציות פטריאכליות מיסודן.
שרון לשם מורד, צלמיות בצק
תגובות