יופי מסוכן: פנינו כפני מבנים הרוסים
- Shlomit Oren
- לפני 22 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
אנחנו רואים אותם בתקשורת כל יום.
בניינים שנפערו, חזיתות שהתקלפו, חדרים שנחשפו באחת לעין הציבורית. דירות חתוכות, קירות תלויים, חפצים פרטיים שנותרו תלויים בין פנים לחוץ.
הדימויים האלה מגיעים אלינו שוב ושוב — מהעורף הישראלי, וגם דרך תיעוד ההפצצות באיראן או בלבנון. מה שמדהים אותי הוא שההריסות תמיד נראות אותו הדבר, גם אם לפני כן המקומות נראו שונים לחלוטין. הם אינם שייכים לעבר רחוק או לארכיון היסטורי. הם מתרחשים עכשיו, בזמן אמת, בתוך מציאות שאנחנו עדיין מנסים להבין.
ובתוך הרצף הבלתי פוסק הזה של הרס, קורה דבר נוסף, כמעט בלתי נתפס: אנחנו לא רק מזדעזעים — אנחנו גם מתבוננים. מחפשים מבט, קומפוזיציה, איזה סדר בתוך הקריסה.
העבודות של יובל שיבולי, צביה האריס ליבנה ואמיר תומשוב פועלות בדיוק במקום הזה — שבו ההרס אינו רק עדות, אלא גם דימוי. מקום שבו המבט נע בין אתיקה לאסתטיקה, בין ידיעה לבין משיכה.
יובל שיבולי
רגע לפני פרוץ המערכה הנוכחית, אותה אני מכנה מלחמת איראן 2 (שאגת הארי), שיבולי פתח תערוכה בארטורה באוצרות מיכל קרסני בשם 'אלוף הנצחון'. בין היתר הוא מציג בה צילומי מבנים שנפגעו במלחמה שהסתיימה לפני תשעה חודשים – איראן 1 (עם כלביא).
הבניין אצל שיבולי חדל להיות אובייקט אדריכלי והופך כמעט לגוף. החזית מתבקעת, הקירות נפתחים, החלונות נעקרים ממקומם, והפנים נחשף החוצה כמו פצע. זהו רגע שבו הסדר האדריכלי — אותו סדר שמבטיח יציבות, ביטחון ובית — קורס. ומה שנשאר הוא פגיעוּת גלויה.
הדימויים האלה מהדהדים את מה שאנחנו רואים כמעט מדי יום: מבנים שנפערו, דירות שנחתכו, מרחבים אינטימיים שהפכו ציבוריים. אבל בצילום המעובד, בניגוד למציאות, משהו מתרחק. והמרחק הזה מאפשר לנו להסתכל.
שיבולי משתף:
"אני מצלם אדריכלות כבר שנים, לא רק מתוך עניין צורני אלא מתוך ניסיון להבין איך מבנים מבטאים רעיונות ונרטיבים של התקופה שבה נבנו. המבט שלי הוא לרוב רטרוספקטיבי, אל אדריכלות מהעבר, כדרך לראות איך חברה דמיינה את עצמה אז, ומה נשאר מזה היום".
"כשהחלו מטחי הטילים מאיראן, היציאה לצלם הייתה כמעט אינסטינקטיבית. בחרתי להתמקד בבנייני מגורים משנות ה־70 וה־80, מבנים שעדיין נושאים את המשמעות המקורית שלהם, אבל כעת מולבשת עליהם משמעות חדשה. הם הופכים בעל כורחם לחלק מנרטיב אחר, כזה שאולי יש מי שמנסה להכתיב לנו. מה שמעניין אותי הוא הרגע הזה, שבו שני הסיפורים מתקיימים במקביל והמשמעות נמצאת בתנועה.
בתהליך העבודה בחרתי לערוך את הצילומים, לטשטש ולהכהות אזורים שונים ולהציב את הבניינים בתוך סביבה כמעט דיסטופית, אך לא מנותקת לחלוטין מהמציאות. אני משאיר לצופה נקודות אחיזה, אבל גם מערער אותן, כך שהוא מזהה את המבנים אך לא לגמרי בטוח במה הוא רואה. הבחירה הזו לוקחת את הצילום מעבר לתיעוד, אל מקום אחר, שבו לא ההרס עצמו עומד במרכז אלא המשמעות שלו".
צביה האריס ליבנה
להבדיל מהעבודות של יובל שיבולי, צביה האריס ליבנה אינה מתעכבת על רגע הפיצוץ אלא על מה שבא אחריו, במיוחד שמדובר במבנים שננטשו מזמן: שקט, אבק, אור רך. הקירות סדוקים, הצבע מתקלף, בד תלוי בחלון — אך הכול עטוף ברכות כמעט בלתי צפויה. דווקא כאן מתגלה פרדוקס עמוק: ההרס יוצר אינטימיות.
החללים הריקים אינם רק עדות לאובדן, אלא גם מרחבים של זיכרון. הם מזמינים אותנו להיכנס פנימה — לא כאורחים, אלא כעדים. ובמקום זעזוע מופיעה תחושה אחרת, שקטה יותר: מלנכוליה.
האריס ליבנה משתפת:
"ב-2015 עברתי לרמת הגולן עם בן זוגי, בן אל-רום. דרך החיים המשותפים התוודעתי לאתרי חורבות הפזורים ברחבי הגולן—חלקם מוכרים ומתוירים, ואחרים נסתרים מן העין. בכל מפגש כזה חשתי משיכה עזה שקשה היה לי להסביר. עם הזמן הבנתי כי הפער בין האופן שבו אני חווה את המקומות הללו לבין האופן שבו אחרים מתייחסים אליהם הוא שמטלטל אותי: חורבות שהיו בעבר מבנים בעלי משמעות, נטענות כיום במבט תיירותי ולעיתים אף קל דעת.
נקודת מפנה עבורי התרחשה בביקור בצורמן, כאשר ראיתי מבקרים מטפסים על מינרט מופגז ומתייחסים אליו כאל אתר תצפית. המראה הזה עורר בי הבנה עמוקה—המקומות הללו חדלו להיתפס כעדות לחיים שנגדעו, והפכו לרקע. מתוך כך נולד הציור הראשון שלי בסדרה, וממנו התפתח תהליך עבודה מתמשך של שיטוט, צילום ועיבוד בסטודיו.
הצילום עבורי הוא כלי איסוף בלבד; הציור הוא המקום שבו מתרחש המפגש האמיתי. דרך ההתבוננות הממושכת והעבודה בחומר, אני בונה מחדש את הדימוי, חושפת בו רבדים ומפתחת יחס אישי אליו. אני עובדת במקביל בצבעי שמן ובצבעי מים—שני מדיומים המציעים קצבי עבודה ואיכויות חומר שונות, אך שניהם מגלמים ניסיון להתקרב אל מהות הדימוי, גם אם ברור לי שמדובר בשאיפה בלתי ניתנת למימוש".
"נקודת המבט שלי מאוד השתנתה בעקבות המלחמות וזה משהו שגם מאוד מרתק אותי. כאמור, התחלתי לצייר חורבות בגולן מתוך רצון לכבד את מי שהיה פה לפניי, לראות אותו, או יותר נכון את הייצוג שלו. אחרי ה-07/10 היה לי קשה להמשיך להתבונן בחורבות באותו אופן כי פתאום הן נדמו לי כמו מראה של עצמי, ייצוג של עתיד מאיים אפשרי בו גם אני עלולה להפוך יום אחד לחורבה. במקביל התחלתי גם להפנות מבט אל מעבר לגבול, שלפני המלחמה לא כל כך העסיק אותי. בהתחלה זה נבע מתוך צורך להישיר מבט אל מה שמפחיד, הקירבה הזאת לגבול, ועם הזמן זה התחלף בסקרנות ותהיות בנוגע למי הם השכנים האלו שם שמסומנים כאויב שלי, ולמה בני אדם מרגישים צורך לייצר כל הזמן נפרדות ביניהם על ידי גבולות פיזיים ותרבותיים. כרגע למשל מעסיקים אותי יותר הגבולות התרבותיים ביני לבין השכנים הדרוזיים פה בגולן, ובכך עוסקת העבודה שאני שקועה בה עכשיו. כלומר, נקודת המבט משתנה עם הזמן ביחס לאותם מושאי ציור וגם "מטיילת" על פני ייצוגים שונים במרחב בו אני גרה".
אמיר תומשוב
אמיר תומשוב מצייר זירות הרס כבר שני עשורים ובעבודותיו אנחנו פוגשים ערים שהושמדו, מרחבים שקרסו והתפוררו, בתים שהתפרקו. מה שנראה היום מאוד מקומי ועכשווי, מקורו בעצם באתרי חורבן בכל העולם, תוצר של רעידות אדמה, טייפון או מלחמה. אלה רישומים מדוייקים המבוססים על צילום מהעבר וההווה מברלין, מחומס, מרוסיה ועוד, ולא ניתן להפריד ביניהם, כיוון שכפי שאומר תומשוב, ההרס הוא אוניברסלי.
בראיון לוואלה בדצמבר 2024 אמר תומשוב: "יש הרבה אסתטיקה בהרס וחורבן. כשאנחנו עדים להרס או למשהו שיש לו פוטנציאל להרס אנחנו לא יכולים שלא להסתכל עליו. זה כמו כדור שלג שמתגלגל ובונה את עצמו - אנחנו בוהים בו ואז רואים יותר ממנו".
אצל תומשוב, ההרס כבר אינו רק נושא אלא שפה. קורות בטון, שברי קיר, רהיטים שבורים — כל אלה מסתדרים לכדי מבנה חזותי כמעט מדויק. מה שנראה במציאות כאקראי וכאוטי מתגלה בעבודותיו כקומפוזיציה. והעין, שמבקשת סדר, נאחזת בזה מיד.
זה רגע קריטי: אנחנו מפסיקים לראות הרס — ומתחילים לראות צורה.
המשיכה הזו אינה מקרית. היא נשענת על מנגנונים עמוקים: שבירת הסדר האדריכלי יוצרת מתח חזותי, ההרס חושף שכבות שבדרך כלל נסתרות מן העין, והסדקים והקילופים הופכים את הזמן עצמו לנוכח. מעל הכול, יש כאן מרחק — אנחנו חווים הרס מבלי להיות בתוכו.
הרס מהפנט
סוזן סונטאג כתבה: “There is beauty in ruins”. היא אינה חוגגת את היופי הזה, אלא מצביעה עליו כעל בעיה. היכולת שלנו למצוא יופי בזירה של הרס וסבל היא חלק מהאופן שבו דימויים פועלים עלינו — ומקהים, במידה מסוימת, את עוצמת הפגיעה.
וכאן מגיע הרגע הלא נוח באמת. כאשר אנחנו מביטים בדימויים של בניינים הרוסים — במיוחד בזמן אמת — אנחנו נעים בין שני מצבים. מצד אחד, העין מתמסרת לצורה, לאור, לקומפוזיציה. מצד שני, הידיעה אינה נעלמת: מאחורי כל קיר שבור יש חיים שנקטעו או השתנו לעד.
האמנים שפועלים בתוך המציאות הישראלית אינם מתעלמים מהמתח הזה. להפך — הם עובדים מתוכו. הם אינם מבקשים לייפות את ההרס, אלא להתבונן בו גם כשהמבט אינו נוח. העיסוק בנושא דרך אמנות מאפשר לנו להשתהות עוד רגע, להתבונן בסיטואציה במבט רחב יותר ולאורך שנים, מבעד לכאב.
אולי מה שמושך אותנו בבניינים הרוסים אינו ההרס עצמו, אלא הרגע שבו הסדר מתפרק והעולם נעשה חשוף יותר. הקירות נפתחים, הפנים נגלה, והמבנה — כמו האדם — מגלה את מה שהוא עשוי ממנו.
ובזמן שבו המציאות עצמה מתפרקת סביבנו, המבט הזה — גם אם הוא מסוכן — הופך כמעט בלתי נמנע.
תגובות