על גדם הלב נחה ציפור
- Shlomit Oren
- לפני 22 דקות
- זמן קריאה 5 דקות
האוצרת רחל ששפורטה בוחרת לאגד את ארבע התערוכות בגלריה העירונית רמת השרון תחת הכותרת הלקוחה משירה 'יתכן' של איריס אליה כהן:
שֶׁהָיִיתִי עֵץ תְּאֵנָה
בַּגִּלְגּוּל הַקֹּדֶם:
בְּשֶׁל כֹּבֶד הַפְּרִי
בָּאַגָּן, וְרוּחִי שֶׁאֵינָהּ מִתְאַפֶּקֶת
בָּאוֹר, כַּף הַיָּד הַפְּשׁוּטָה,
וּמִפְּאַת הַתַּמּוּז,
כְּאֵבֵי הַגְּדִילָה, הַדְּבֵלָה,
וְעַל גֶּדֶם הַלֵּב נָחָה
צִפּוֹר.
עבור ששפורטה השורה 'על גדם הלב נחה ציפור' מבטאת אובדן חריף שיש בו אופק של החלמה. איני מתיימרת להבין את כוונתה המקורית של המשוררת, אולם כשמבודדים את השורה הזו אני שותפה לדעתה של ששפורטה. המילה גדם ישר מעלה בי אסוציאציות גרפיות כואבות וחוסר ההיגיון בציוותה עם איבר הלב מייצר כוונה חדשה. מנוחת הציפור היא כמו ארוכה שהעלה פצע, והיא מבטאת תקווה לעתיד טוב יותר.
עם הכותרת הזו בחרה האוצרת לצאת אל המסע וללהק ארבע אמניות לאשכול תערוכות יחיד שעוסק באובדנים. מלכתחילה החליטה כי באשכול זה ישתתפו רק נשים בשל תפקידן כמקוננות הזוכות ללוות את המתים בסוף חייהם כמו שליוו אותם בתחילתם. מרות פתיר למדתי שהמילה מקוננות נובעת מהמילה קן, שכן הנשים בונות קן לצער.
כל ההקדמה הזו היא כיוון שאני מייחסת משמעות רבה למילים ושמות, אולי בגלל שבאמצע החיים גיליתי שאני אישה כותבת, ויש לי חיבה מיוחדת לשפה העברית, על כל פלפוליה ומגרעותיה.
לעלות הכי נמוך / פסי גירש
באולם הראשון אנו מוקפים בצילומיה של פסי גירש, צלמת מחוננת שהעמידה דורות של צלמים, ולה יכולת דיוק ייחודית הפורטת על נימי הנפש. סדרת הצילומים המוצגת צולמה לאורך מספר שנים והיא מספרת את סיפורו של הזיכרון החי בתוך העזובה. הפלמינגו, המככב בכמה מהצילומים, מגלם את עוף החול, הפניקס, שקם לתחייה מתוך האפר. זאת משום ששמו מגיע מהמילה הספרדית flama שפירושה להבה יוקדת, ממש כמו הכנפיים עזות הצבע שלו.
גירש מביימת את צילומיה כך שיחברו בין עצמים באופן שנותן להם משמעות חדשה, כמו הפלמינגו שמוט הצוואר המשתרע על כיסא רעוע בתוך חדר מוכה עזובה שעל פתח חלונו תלויה חצאית טול צחורה ומלאת שכבות. בצילום אחר מופיעה מקלחת בבניין עתיק נטוש, שעל צינורה מתנדנדת גופיית סבא לבנה ועל מברשת הקירצוף רשומה בשחור המילה BAD. צינור המקלחת החשוף והרקע הכחלחל ישר שולחים באסוציאציה למקלחות המוות במחנות ההשמדה, אלא שהחלון המקושת המזרים לחדר אור שומר על התקווה. זה כמובן לא מקרי, גירש היא בת להורים שורדי שואה וכמה מזיכרונותיה המוקדמים ביותר קשורים באותה תופת אפלה.
גולת הכותרת היא הבימה שבמרכזה ניצבת הבאר הישנה של רמת השרון, והיא משחקת תפקיד בכל תערוכה שמוצגת בחלל. במרכז הקשת ניצב שלד של מיטת ברזל ישנה, עליו פרוס סד, מהדהד את דמותו של הצלוב הנוצרי. את החלונות משני צידי הקשת מכסים צילומים של חלונות ישנים הניצבים בהטייה. על חלון אחד תלוייה טלית ועל השני תלוי סד – משענת רוחנית ומשענת פיזית. את הקפלה הזו ממסגרות שתי סדרות של צילומים קטנים, מעין דפי פנקס שנתלשו. באחת נראים שרידים של מעין ציפור ובאחרת סדרת חרקים מכונפים מתים, לאחד מהם היא עונדת שרשרת 'חי'.
המוות וקדושת החיים נוכחים זה לצד זה במרחב שבראה פסי גירש.
מכל החלונות רואים את השקיעה / נדיה עדינה רוז
את החלל המאתגר ביותר, שהוא מעין מסדרון מעבר החשוף אל החוץ, קיבלה נדיה עדינה רוז. היא יוצרת בו מיצב טקסטילי המתחלק בין קיר לרצפה. על הרצפה כדור השמש הבוער שוקע אט אט בעוד על הקיר שמיכת טארטן משובצת מחולקת ל-118 חלקים הבולטים ממנו. לדוגמת השמיכה המשובצת נוסף הגריד שמופרע בתורו בצורות מעוגלות דמויות הרים.
השמיכה, שיובאה במאמץ רב מאוקראינה, על צבעי האדום והירוק העמוקים, מהדהדת את מולדתה של רוז, רוסיה, ממנה היגרה לישראל בגיל 22 בעקבות אחותה היחידה. בשנת 2004 נרצחה אחותה בפיגוע באוטובוס קו 19 בירושלים ורוז נותרה בודדה וכואבת, מתגעגעת למולדת ולא מסוגלת לעזוב את האדמה עליה נרצחה אחותה.
מתאבקת על החיים / ורד ניסים
לאורך כל הקריירה האמנותית של ורד ניסים ההורים שלה לקחו חלק פעיל בעבודותיה. הכוונה היא לא תמיכה מורלית, עידוד, עזרה בהפקה או במימון, אלא השתתפות פעילה ממש בתוך העבודה, כחלק ממעשה האמנות. את אסתר ובנימין, הוריה של ניסים, אפשר לראות ברבות מעבודות הצילום והוידאו שלה, וגם בתערוכה הזו הם מאוד נוכחים. אלא שהפעם פני הדברים שונים: אם בעבר ההורים היו בתפקיד התומך והמחבק, הרי שכעת ורד היא זו שתומכת בהם. הדבר ניכר בשתי עבודות מרכזיות: זוג צילומים של אביה עטוף בטלית מהגב ובפרופיל, פניו כמעט בלתי נראים אולם ניכר שגבו שחוח ועייף והטלית עוטפת אותו כמו חיבוק אוהב מבתו; בעבודת הוידאו על חמישה מסכים המוצגת בחלל הפנימי ניבטת אלינו דמותה של האם. היא מקשיבה לשירתה שלה ומצטרפת מידי פעם, לעיתים דעתה מוסחת. השירים הם שירי אבל של זוהר ארגוב ואהובה עוזרי והאם מתאבלת איתם על מות בנה, על שנים אבודות במוסד הנישואין, על אובדן הנעורים. ניסים, שאינה נראית על המסך, מקבלת על עצמה את תפקיד המבוגרת האחראית ששומרת את האם במסגרת.
על רקע קיר שחור בגלריה תלויה שמלה שחורה. השמלה תפורה בגזרת שמלת כלה שניסים תפרה עבור תערוכה קודמת, אלא שמדובר בשמלת אבלות. ניסים, שיחסיה עם ההורים קרובים מאוד, כמעט סימביוטים, מתאבלת על מה שטרם קרה. אמנם שני הוריה עדיין איתה, אולם הם לא כשהיו, יכולותיהם הפיזיות והמנטליות מתדרדרות וחל היפוך תפקידים בין ההורים לילדה. זהו רגע מאוד מפחיד וניסים מתמודדות איתו בפתיחות ועם הרבה כבוד להורים.
מגילת 'איכה', שהינה קובץ של חמש קינות, ליוותה את ניסים בעבודתה על התערוכה. היא יוצרת חמש עבודות פיסול, כמספר הקינות – חמישה ארגזי קרטון ששימשו לתוצרת חקלאית, אותם היא מעטרת בחמסות וסמלים נוספים עשויים פייטים, חרוזים ונצנצים, המזוהים מאוד עם יצירתה. הארגזים משולים בעיניי להוריה של ורד, שנשאו אותה על כפיים והיוו מיכל לשפע שהיא העתירה עליהם, כמו תבואה שעולה על גדותיה. הארגז המרכזי מעוטר בפניני פלסטיק לבנות והשרשראות פורצות מתוכו לכל כיוון, מזכירות תכשיטים של כלה.
'מתאבקת על החיים' הוא משפט של אמה של ניסים והוא ממחיש את המאבק של ההורים להישאר רלוונטיים בחיי בתם, ויש בו גם רמז על תהליך ההאבקה, היצירה של החיים, שמגלגל את כולנו הלאה.
ביד מלאה / שהד זועבי
זועבי, הצעירה בין האמניות, עוסקת בעבודותיה באובדן של מה שלא קרה, ובכך היא אולי יוצאת דופן בין שאר האמניות. זועבי היא בת למשפחה ערבית מנצרת, וכמו יותר ויותר נשים משכילות ועצמאיות בחברה הערבית בישראל, היא בוחרת לא להינשא. הבחירה הזו מאפשרת לה לשמור על עצמאותה האישית והכלכלית ומאפשרת לה להמשיך לפעול בשדה האמנות, אבל היא טומנת בצידה מחיר כבד – היא מוותרת על הבאת ילדים לעולם.
זועבי גדלה במפעל המשפחתי לזכוכית ועל כן מבחינתה היה זה טבעי שהיא תבטא את עצמה באמצעות חומר זה. היא פיתחה לעצמה טכניקה ייחודית הכוללת חיתוך, חריטה, החסרה, התזת חול ושריפה. את עבודותיה ניתן להציג משני צדדיהן: צד אחד הוא ה"מלוכלך", החושף את תהליכי העבודה המאומצים, והצד השני מציג את ה"קסם" של התוצאה המוגמרת.
בכניסה לחלל מוצג טריפטיך ענק מהצד ה"מלוכלך" בו קיבצה זועבי סמלי פריון, כמו למשל דמות נשית מפסיפס 'בית חג הנילוס' בציפורי, המוקפת ברימונים ושאר סמלי פריון, אולם בבטנה פעור חור, רמז למה שלא עמד בפגעי הזמן, ובכך סותר את מהות הפסיפס. לצידה נראית דמותו של סוס מתנער, אותו סוס המוביל את הכלה לבית חתנה על פי המסורת הערבית, אלא שאצל זועבי הוא כופר בתפקידו. בתוך החלל מוצגת עבודת זכוכית קטנה, מבריקה וזוהרת בצבעי כסף וזהב מתוך השחור המבהיק. גם כאן אנו מוצאים את הסוסים המתנערים, לצד דמותן של חמש כלות שברחו ממוסד הנישואין, כמו זועבי עצמה.
החיבור שבאובדן
ארבע האמניות מספרות כל אחת את הסיפור הפרטי שלה, על נסיבותיו ופיתוליו, אולם הן גם מייצגות הרבה מעבר לכך. כל אחת מהן בעשור אחר בחייה, מגיעה ממסורת אחרת וניתן לשייך אותה ל"מגזר": דור שני לשואה, המהגרת, המזרחית, הערבייה, יחד כביכול בונות את המרקם של החברה הישראלית (ברור שהמציאות רחוקה מאוד מכך). במובן העמוק יותר, כל אחת מהן עוסקת באובדן אחר, שהוא לאו דווקא על אדם קרוב שמת, אלא תחושת אובדן אמורפית יותר, שלרוב החברה לא נותנת לו מקום: אובדן התמימות בצל השואה, אובדן המולדת, אובדן התמיכה ההורית, אובדן ההורות.
התערוכה מוצגת בגלריה העירונית רמת השרון, רח' ויצמן 20.
תגובות