כמעט נעלם: לבן על לבן באמנות ישראלית עכשווית
- Shlomit Oren
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 5 דקות
יש משהו במושג “לבן על לבן” שנשמע מיד כמו הבטחה לשקט. אולי בגלל החג, אולי בגלל הבגדים הלבנים של שבועות, אולי בגלל שולחן החג, הגבינות, האור הבהיר של תחילת הקיץ. אבל לא רק. בשיר “לבן על לבן” של דן תורן הלבן אינו רק צבע חגיגי או נקי, אלא מצב נפשי: משהו חשוף, שקט, קצת מסנוור, אולי אפילו כזה שקשה להבחין בו עד הסוף. לבן על לבן הוא לא בהכרח ריק. לפעמים הוא דווקא המקום שבו הדברים מסתתרים הכי טוב.
באמנות, הלבן הוא צבע מתעתע. לכאורה הוא הצבע הכי פשוט, הכי ניטרלי, הכי “נקי”. בפועל, הוא אחד הצבעים המורכבים ביותר. הוא בולע הבדלים דקים, מסתיר פרטים, מטשטש גבולות, ובאותו זמן גם חושף כל קפל, חריץ, בליטה וצל. יצירה לבנה כמעט אף פעם לא מתמסרת בבת אחת. מרחוק נדמה שאין בה הרבה מה לראות: משטח בהיר, אובייקט לבן, תבליט שנטמע בקיר. אבל ככל שמתקרבים, היא מתחילה להיפתח. פתאום מתגלים קווי חיתוך, שכבות, תפרים, סדקים, נקבים, עקבות יד. הלבן אינו דוחה את המבט, אלא מושך אותו פנימה לאט.
מימין: רפי לביא, ללא כותרת, 2006. משמאל: יחיאל קריזה, ללא כותרת, שמן על בד
ההיסטוריה של “לבן על לבן” באמנות המודרנית מזוהה כמובן עם קזימיר מלביץ’, שצייר ב־1918 את הריבוע הלבן שלו על רקע לבן, אחת המחוות הרדיקליות ביותר של האוונגרד: ניסיון להגיע כמעט לנקודת האפס של הציור. לא דמות, לא נוף, לא סיפור, אלא צורה, משטח, אור ורעיון. אבל באמנות הישראלית, הלבן קיבל מהר מאוד משמעויות אחרות. הוא לא רק צבע של הפשטה וזיכוך, אלא גם צבע של שמש מסנוורת, קירות מסוידים, גבס, גיר, מלח, אבן, בד, נייר, חלב, תחבושת. הוא צבע מקומי מאוד, גם כשהוא נראה אוניברסלי.
כבר אצל אמנים ישראלים מודרניסטים כמו יחיאל קריזה, הלבן הופיע כחלק ממהלך של צמצום, הפשטה וחיפוש אחר יחסים עדינים בין חומר, משטח ואור. בעבודות הלבנות שלו, ובמיוחד באלה שבהן הצבע כמעט נבלע בתוך המשטח, הלבן אינו ריק אלא שדה של רגישויות קטנות. רק אחרי שהעין מתרגלת מתגלות התנועות שעל פני השטח: שינויי עובי, סימני מברשת, שברים קטנים של אור וצל. קריזה מלמד אותנו שלבן אינו היעדר צבע, אלא הזמנה להאט.
גם אצל מנשה קדישמן, ובעיקר בסדרת הכבשים הלבנות שלו, הלבן אינו תמים כפי שהוא נדמה במבט ראשון.
הכבשה, אחד הדימויים המזוהים ביותר עם קדישמן, נושאת איתה תמיד משהו כפול: רוך ופגיעות, תמימות והקרבה, יחיד ועדר. כשהיא מופיעה בלבן על רקע לבן, הדימוי נעשה כמעט איקוני, אבל גם חמקמק יותר. הכבשה הלבנה נראית מוכרת מאוד, כמעט ילדותית, ובאותו זמן היא נעה על הגבול שבין נוכחות למחיקה. הלבן מרכך את הדימוי, אבל גם הופך אותו לסימן טעון יותר.
כמובן שאי אפשר להתעלם גם מהעבודות הלבנות של רפי לביא, בהן השחקנים הראשיים הם דיקט עץ, עיפרון והצבע הלבן והן ביטוי קיצוני להפשטה ושימוש בצבע הלבן כחומר זול.
הזירה העכשווית המקומית
מן ההקשר הזה אפשר להסתכל על עבודות עכשוויות רבות של אמנים ישראלים שעובדים בלבן, לא כהמשך ישיר של מסורת אחת, אלא כשיחה מחודשת עם האפשרויות של הצבע הזה. שוב ושוב מופיע הלבן כחומר של פגיעות: לא בהכרח פגיעות דרמטית או אלימה, אלא פגיעות שקטה, כזו שנמצאת על סף היעלמות. מודלים אדריכליים לבנים, תבליטים צפופים, כלי חרס שבורים, אובייקטים תלויים, עבודות אור, תחרה, נייר, פורצלן, חוטים וחומרים שקופים למחצה — כולם מציעים מבט אחר על הלבן. לא לבן חגיגי בלבד, אלא לבן שמבקש תשומת לב.
בעבודה 'רצף טריטוריאלי' של עדי ון ולסן, המוצגת כעת במוזיאון ארץ ישראל במסגרת הביאנלה השלישית לאמנויות, מתבססת ון ולסן על תצלומים של בתים באזורי הרס, אותם היא מפשטת עד שהם הופכים למעין ויוצרת גופי פורצלן שטוחים ומפורקים. "הגופים, המבטאים תאי שטח, נחתכו ידנית והוצבו חשופים על הקיר, תלויים בסיכות תפירה דקיקות. כך, הם מתנתקים ממקום או מרגע מסוים בזמן, אך עדיין נושאים איתם את זיכרון המקור שממנו נוצרו" היא אומרת.
במהדורה הקודמת של אותה ביאנלה הציגה איריס נשר מסגרות לבנות המכילות כדי פורצלן שבורים, עבודה מכמירת לב שהדהדה את האובדן של בנה אורי שנהרג בתאונה, ובמבט עכשווי הכאב מתרחב מהפרטי לקולקטיבי.
בתערוכת היחיד שלה 'שברירים' ב'סטודיו משלך', מציגה פסי קומר נוף של מבנים ארעיים שנדמה שהם שואפים כלפי מעלה, ולא ברור האם הם בתהליך בנייה או פירוק. הצבע הלבן, הסטרילי, הופך את המיצב לסצנה חלומית, לא מציאותית. האוצרת מיטל מנור כותבת: "בתערוכה 'שברירים' השבר הוא נקודת המוצא. כותרתה, המרמזת לממד הפיסולי, מבטאת תחושה של ישראלים רבים לאחר תקופה ממושכת של מלחמה, אובדן והרס".
כמובן שגם עבודותיו של אמיר תומשוב, שעל עבודותיו הרחבתי בכתבה שהוקדשה להרס וחורבן, עולות לראש. גם אצל תומשוב חוזר השימוש בתצורות תלת מימדיות של מבנים לבנים באופנים שונות.
מה שמעניין בעבודות הללו הוא המהלך שהן כופות על הצופה. הן אינן “תופסות” את העין מיד בעזרת צבע עז או קומפוזיציה דרמטית. להפך: הן כמעט מתחמקות. מרחוק הן עשויות להיראות כמו גוש לבן, מרחב שקט, אולי אפילו דימוי שנמחק. אבל כשהגוף מתקרב, מתרחש שינוי. הפרטים מתחילים לצוף. אובייקט שנראה אחיד מתגלה כמורכב מעשרות פעולות קטנות. תבליט שנבלע ברקע הופך לנוף של חריצים וצללים. כלי שבור מתגלה לא רק כשריד, אלא כגוף עדין של קווים, קליפות ומרווחים.
ביריד 'צבע טרי' 2024 הציג האמן אהרון שני פרוייקט באוצרות נכדתו, האמנית ליהי שני. שני יוצר במשך עשרות שנים פסלים פיגורטיביים בעלי אופי הומוריסטי צבועים לבן, וההצבה הצפופה שלהם בביתן אחד מהווה מעין הצצה ליקום אלטרנטיבי, והיוותה אתנחתא לעין ביריד הצבעוני והעמוס.
גם ילנה בלייב מוחקת לאובייקטים את הצבעים בעבודה 'זיכרונות שלא היו', כשהיא יוצרת פירות וירקות משילוב מרקמים מרתק של קרמיקה ולבד, ומתחברת גם היא למוטיב הזכרון.
כאן נכנס לתמונה האור. בעבודות לבנות, האור אינו רק אמצעי תצוגה אלא חלק מהותי מן העבודה. הוא זה שמצייר את הקווים, מבליט את הקפלים, מייצר את הצללים, מעניק עומק למה שעלול להיראות שטוח. צל קטן יכול להפוך לרישום. בליטה זעירה יכולה להיראות כמו רכס. חריץ דק יכול להפוך לגבול. הלבן מגיב לכל שינוי בתאורה, ולכן הוא גם משתנה כל הזמן. בבוקר הוא יכול להיראות רך וחלבי; באור חזק הוא נעשה מסנוור; בתאורה צדית הוא מתמלא דרמה. הדבר בולט בעבודתה של מיה מוצ'בסקי פרנס שהוצגה במוזיאון פתח תקווה ב-2025 במסגרת התערוכה 'לו הייתי גוף' באוצרות אירנה גורדון.
לכן “לבן על לבן” הוא לא רק עניין של צבע, אלא עניין של יחסים: בין קרוב לרחוק, בין נראה לנסתר, בין חומר לאור, בין נוכחות למחיקה. הלבן מייצר פרדוקס יפהפה: הוא מסתיר את העבודה במבט ראשון, אבל דווקא ההסתרה הזו מושכת אותנו פנימה. הוא גורם לנו להתאמץ מעט יותר, להתבונן לאט יותר, לוותר על סיפוק מיידי. בעידן של דימויים מהירים ורועשים, זו כמעט עמדה מוסרית: לבקש מן הצופה לשהות.
בהקשר של שבועות, הצבע הלבן מקבל כך משמעות מורכבת יותר. הוא עדיין יכול להיות חגיגי, בהיר, מלא אור, אבל הוא כבר אינו רק סמל של טוהר וניקיון. באמנות הישראלית העכשווית הלבן הוא גם צבע של הקשבה, של רגישות, של דברים עדינים שנמצאים על סף היעלמות. הוא מזכיר לנו שלא כל מה שחשוב נראה מיד, ושיש יצירות — כמו אנשים, כמו זיכרונות, כמו רגעים — שצריך להתקרב אליהן כדי לראות אותן באמת.
שיהיה לנו חג שמח באמת.
עוד על משמעויות הצבע באמנות כתבתי בכתבה הזו, שהפכה אחת הפופולריות בבלוג: צבע הרגש
לבן על לבן זה שם יצירה של מלביץ- האוונגרד הרוסי.
כמו"כ האמן רומן אופלקה שכתב מספרים במשך שנים ובכל פעם הבהיר את הגוון עד שבשנים אחרונות כתב אכן- לבן על לבן..
חג שמח.