הסוד של פיקאסו - גניבה שהולידה מהפיכה
- Shlomit Oren
- לפני 9 דקות
- זמן קריאה 4 דקות
נדמה כאילו סיפור השוד של התכשיטים מהלובר לפני מספר שבועות לקוח מתוך הסדרה Lupin בהיותו מקצועני ואקסטרווגנדי בו זמנית, ובמיוחד באופן בו הוא ממשיך להביך את המשטרה הצרפתית.
בעולם האמנות הדיון נסוב באופן טבעי לסיפור השוד המפורסם ביותר בהיסטוריה של הלובר, הרי הוא גניבת ציור המונה ליזה של לאונרדו דה וינצ'י ב-1911. במשך שנתיים חיפשה המשטרה אחר הגנב, עד שלבסוף הוא הסגיר את עצמו. במהלך השנתיים האלה הציור התפרסם בכל העולם, והטענה היום היא שהמונה ליזה הפכה לאייקון כל כך חשוב וידוע, לא בגלל איכויותיה אלא בזכות הפרסום שקנה לה אותו סיפור סוד פנטסטי.
כשחפרתי יותר לעומק נתקלתי בסיפור הרבה פחות מוכר ולא פחות מרתק: הסיפור המסתעף, הבלשי כמעט, שמחבר בין פיקאסו, אפולינר, שני פסלים איבריים עתיקים שנגנבו מן הלובר — ורגע מכונן בתולדות האמנות המודרנית. זהו פרק שמרבים להזכיר בהערת שוליים, אך מעטים מתעמקים במשמעותו העמוקה על לידתו של הקוביזם ועל מפגש נדיר בין פשע, השראה ופריז התוססת של ראשית המאה העשרים.
בשנת 1907, כאשר פיקאסו בן ה-26 עמל בסטודיו שלו ברחוב ד'אוויניון על אחת העבודות המהפכניות ביותר של זמנו, Les Demoiselles d’Avignon, הוא קיבל לידיו שני פסלים עתיקים שעתידים לשנות את האופן שבו הוא מביט על גוף האדם, מרחב ופנים. הפסלים הללו, “ראשים איבריים” מחצי האי האיברי, נגנבו זמן קצר קודם לכן ממוזיאון הלובר בידי צעיר בלגי מסתורי בשם Géry Pieret (פיירה) - דמות פרועה ומהמרת, שבמשך שנים נעה בין עבודות מזדמנות, כתיבה חתרנית והרפתקאות מפוקפקות.
פיירה הכיר היטב את Guillaume Apollinaire, (אפולינר) המשורר והמבקר שהיה מיודד עם פיקאסו. אפולינר, שהיה נוטה לאסוף טיפוסים צבעוניים סביבו, העסיק את פיירה כעוזר אישי לתקופה קצרה. כשפיירה הופיע יום אחד לפתע בסטודיו של פיקאסו עם “שתי סטואטיות קטנות”, כדברי אהובתו של פיקאסו אותה עת, פרננד אוליבייה, איש לא דמיין את המהומה שתבוא בעקבותיהן.
הפסלים הנעלמים
לפי מחקריו של ההיסטוריון לאמנות נואה צ'רני, פיירה הסתובב בלובר כמי שמסתובב בביתו. בתחילת המאה ה-20, האבטחה בלובר הייתה רופפת להפליא, וחפצים קטנים — במיוחד מאוספים “שוליים” יחסית — הושארו לעיתים ללא השגחה מספקת. מסתבר שפיירה עסק ב"סחיבות" מסוג זה החל מ-1900 מבלי שיעלו על עקבותיו. במרץ 1907, שלף פיירה מתוך ארון אחסון שני פסלי ראש איבריים עתיקים, החביא אותם במעילו ויצא מן המוזיאון בלי שזכה למבט שני.
באותה תקופה הציג מוזיאון הטרוקדרו בפאריס מבחר של פסלים ארכאיים ומסיכות מאפריקה ואלה הציתו את דמיונם של אמנים צעירים, ובראשם פבלו פיקאסו, בחיפוש אחר שפה אמנותית חדשה. חפצי הפיסול האיבריים, עם חזותם הגאומטרית, תווי הפנים הקופסתיים והמבט האטום, משכו את עיני האמנים הפריזאים שחיפשו אסתטיקה חדשה — ראשונית, “פרימיטיבית”, לא מקולקלת על ידי המסורת הקלאסית. פיקאסו היה כבר בעיצומה של חקירה אינטנסיבית של מסיכות אפריקאיות ופסלים ארכאיים והפסלים שהביא פיירה הגיעו בדיוק ברגע הנכון.
כשפיירה הציע לו את הפסלים, פיקאסו, לפי עדויות בני התקופה, קיבל אותם ללא שאלות — וזה מעניין לא פחות מהגניבה עצמה. הוא ידע שהם עתיקים, ידע שהוא מתאהב בצורניותם, וידע שהוא רוצה אותם אצלו. האם ידע שהם גנובים? המקורות חלוקים. כנראה ש"לא רצה לדעת". מה שבטוח: הוא הסתיר אותם היטב בארון הבגדים.
מגניבה למהפכה צורנית
כאן מגיע הקשר האמנותי המרתק. פיקאסו עמל אז על ״העלמות מאביניון״ — יצירה שתשנה את מהלך האמנות המערבית ותסמן את ראשיתו של הקוביזם. שני הראשים האיבריים, על מבטם האטום והמבנה הפיסולי המחוספס, חדרו אל היצירה כמעט מיידית. הם מופיעים בהדהוד ברור בשתי הפנים הימניות של הציור – עם העיניים האליפטיות, החיתוך החצוף של קווי הלחיים והעדר כל ניסיון לייצוג טבעי.
חוקרים רבים מדגישים כי השפעת הפסלים האיבריים לא פחות משמעותית מהשפעת המסכות האפריקאיות על פיקאסו. אם המסכות האפריקאיות פרצו לפיקאסו דלת אל זרמי חשיבה פרימיטיביסטיים, הרי שהפסלים האיבריים פתחו חלון גיאומטרי שהוביל ישירות לפירוק הצורה — הבסיס לקוביזם. ניתן כמעט לראות את פיקאסו בסטודיו, מתבונן בפסלים הללו ארוכות, מהפך אותם בידיו, מפענח את השפה הצורנית החדשה שהם מאפשרים. עבודות נוספות של פיקאסו מאותה תקופה מראות גם הן קשר כמעט ישיר לאותם פסלים איבריים.
1911: ה“שערורייה” מתפוצצת
ארבע שנים אחרי שהפסלים הגיעו לסטודיו של פיקאסו, הזדעזע עולם האמנות מגניבת המונה ליזה ממוזיאון הלובר. הכותרות זעקו, המשטרה התבלבלה, והפאניקה הציבורית הובילה לשלל חשדות מופרכים. לפתע הופיע בעיתון ״Paris-Journal״ מכתב מפתיע מאת לא אחר מאשר פיירה, שטען כי הוא עצמו גנב פסלים מן הלובר בעבר — ואפילו גנב “סטואטית פניקית” נוספת לא מזמן.
המשטרה, שהיתה אובדת עצות, ירתה לכל הכיוונים, גם אם הם היו חצי מופרכים: פיירה קשור לאפולינר, אפולינר קשור לפיקאסו — אולי הם מעורבים בגניבת המונה ליזה? זו היתה תיאוריה פרועה, אך היא תפסה אחיזה בליבו של הקהל ההמום.
אפולינר נעצר ונכלא לכמה ימים. פיקאסו נקרא לחקירה. שניהם היו מבוהלים, מבוישים ומבולבלים. פיקאסו, לפי עדויות, כמעט נישק את ידיו של השופט בתחנונים: “מעולם לא ראיתי את האיש הזה!” — על פיירה, כמובן.
איך מסתירים פשע אמנותי?
בשלב הזה, פיקאסו ואפולינר נחרדו מהמחשבה להחזיק בביתם פסלים שמקורם בגניבה. לפי חלק מהעדויות, הם שקלו בלילה מושלג אחד לזרוק את הפסלים לנהר הסן ובילו כמעט לילה שלם על אחד הגשרים, קופאים תוך כדי שהם מתלבטים. בסוף ויתרו. הפסלים הוחזרו, בעילום שם, דרך המערכת של העיתון שפרסם את מכתבו של פיירה.
מוזר לחשוב על כך היום, אבל שני הפסלים הללו — שייתכן שכל אחד מהם היה עוצר נשימה גם בגלריה עכשווית — הפכו לאבן מבחן מוסרית עבור שניים מענקי התרבות של המאה העשרים.
מורשת: בין שערורייה להשראה אמנותית
הפרשה הזו ממחישה כיצד פריז של 1907 הייתה מרחב שבו אמנות, ספרות, פוליטיקה, פשע ותשוקה חיו בערבוביה מסעירה. היא גם מראה עד כמה גבולות החוק, האתיקה והיצירה היו לעיתים דקים.
אבל יותר מכל — היא מזכירה לנו שהמהפכה המודרניסטית לא נולדה רק מרעיונות נשגבים או מתיאוריות אסתטיות. היא נולדה גם מחפצים ממשיים, לפעמים כאלה שעברו דרך מפוקפקת במיוחד, שנכנסו לחיי האמנים והשפיעו עמוקות על ראייתם.
הראשים האיבריים הגנובים הפכו, אולי בלי כוונה מצדם, לשותפים סמויים בלידת הקוביזם. דרכם לא רק העין של פיקאסו השתנתה — אלא העין של העולם כולו.
תגובות