פבלו פיקאסו הוא אולי אחד האמנים המוכרים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. גוף העבודות שלו יכול היה להספיק בקלות למספר אמנים שונים, הן מבחינת כמות העבודות והן מבחינת ריבוי הסגנונות שפיתח. הוא ללא ספק היה יחיד במינו, ועוד בימי חייו הצליח גם לאתגר את הקונצנזוס וגם להפוך לקונצנזוס עצמו.
אי אפשר לנתק את פיקאסו האמן מפיקאסו הגבר, שכן אלה שזורים זה בזה וההשפעה ההדדית היתה אדירה. חייו של פבלו פיקאסו היו חיים של אהבה, כח ואמנות. הוא אהב ויצר בעוצמות גבוהות, לפעמים גבוהות מידי, ולא פעם היו נפגעות.
כשחקרתי את חייו של פיקאסו גיליתי שהחל משנות ה-20 לחייו הוא לא היה לבד – תמיד במערכת יחסים עם אישה, לפעמים שתיים או יותר. מה שנראה בהתחלה כחלק מהדימוי של האמן הבוהמיין, הפך עם השנים לניצול כוחני ולעיתים לבש אף צורה של התעללות. פיקאסו צוטט אומר "נשים הן אלילות או סמרטוטות", וממערכות היחסים שלו ניתן להסיק כי אישה בקלות יכולה להפוך מאלילה לסמרטוטה עבורו.
מערכות היחסים של פיקאסו היו אינטנסיביות ולרוב בת הזוג שלו הפכה להיות המוזה באותה התקופה, הוא הירבה לצייר אותה והיא אף השפיעה על הסגנון שלו. פעמים מסויימות ניתן לראות כי חילוף בנות הזוג הוליד סגנון חדש, אחר. האהבה וההיקסמות של פיקאסו מהנשים שלו היוו דלק ליצירתיות והיצירה שלו.
אני אתרכז כאן בנשים המרכזיות שהשפיעו על חייו ועל אמנותו:
מדליין
מדליין היתה דוגמנית שעבדה עם פיקאסו ב-1904. זה אמנם היה אחד הרומנים הקצרים שלו (קיץ 1904), אולם דמותה חוזרת בציורים שונים מהתקופה הכחולה. פיקאסו סיפר שהיא נכנסה להריון ועברה הפלה. ככל הנראה הדבר השפיע עליו והוא החל באותו זמן לצייר אמהות עם תינוקות, ככל הנראה במחשבה על מה יכול היה להיות.
הרומן עם מדליין היה קצר ולכן אין לנו הרבה מידע עליה, אפילו לא את שם משפחתה, אולם היא סימלה את סופה של התקופה הכחולה.
פרננד אוליבייה
פרננד היתה האהבה הגדולה הראשונה של פיקאסו. הוא פגש אותה סמוך לסטודיו שלו במונטמרטר בסתיו 1904 והיא היוותה השראה עבורו בתקופה הורודה ותחילת הקוביזם. אוליבייה היתה אמנית בעצמה ואף דיגמנה לציירים אחרים. מערכת היחסים שלהם היתה סוערת מאוד, הם שניהם היו מאהבים קנאים. פיקאסו הנציח את דמותה בכ-60 יצירות. מסופר כי היא דיגמנה עבורו ל'עלמות מאביניון' ב-1907, ציור שהיווה אבן דרך בתולדות הציור המודרני והתפתחות הקוביזם. הם חיו יחד במשך 7 שנים, אולם ב-1911 אוליבייה החלה רומן עם אמן איטלקי, מה שגרם לסיום דרמטי של מערכת היחסים עם פיקאסו.
עשרים שנה מאוחר יותר פרננד אוליבייה כתבה ספר על זכרונותיה מהתקופה עם פיקאסו. פיקאסו עשה כל מה שביכולתו למנוע ממנה להוציא אותו לאור.
אולגה קוקלובה
ב-1917 פגש פיקאסו את הבלרינה הרוסייה אולגה קוקלובה. באותה תקופה חי פיקאסו ברומא לתקופה קצרה והחל לעבוד עם התיאטרון כמעצב תפאורה. פיקאסו וקוקלובה התחתנו ב-1918 – היא היתה בת 26 והוא בן 36. ב-1921 היא ילדה את בנו הראשון, פאולו.
לאולגה בעלת הטעם השמרני היתה השפעה מכרעת על פיקאסו, ובעקבותיה נטש את ההפשטה והקוביזם לטובת סגנון ריאליסטי-נטורליסטי יותר. הדבר בולט במיוחד בדיוקנאות שצייר אותה, בהם סירבה להיות מתוארת באופן שאינו דומה למציאות.
אחרי לידת פאולו, פיקאסו החל לאבד עניין בקוקלובה והחל לנהל רומאנים חולפים רבים. קוקלובה הנסערת היתה על סף התמוטטות עצבים. כאשר סיפור האהבה עם מארי-תרז וולטר יצא לאור היא לקחה את פאולו ועזבה איתו לדרום צרפת.
פיקאסו וקוקלובה נותרו נשואים עד מותה ב-1955, גם אם לא חיו עוד יחד. לפי סיפורים שונים היא ביקשה תחילה להתגרש ממנו והוא סירב בגלל ענייני רכוש, ובשלב מאוחר יותר, כשהוא ביקש להתגרש, היא סירבה בתוקף.
מארי-תרז וולטר
מארי-תרז וולטר היתה רק בת 17 כשפיקאסו בן ה-46 נתקל בה ביציאה מחנות כלבו ונכבש קליל בקסם הנעורים והעוצמה השקטה של הנערה שלא ידעה כלל מי הוא (באותה תקופה הוא כבר היה אמן מוכר ונערץ). תחילה וולטר היתה המוזה שלו והם הסתירו את היחסים ביניהם, אולם עם הזמן היה כבר קשה להסתיר את תשוקתו של פיקאסו אליה ואת תסכולו מקוקלובה, אשר באו לידי ביטוי בציוריו.
החיבור עם וולטר בישר במידה רבה את התקופה הסוריאליסטית של פיקאסו. ב-1932 פיקאסו בן 50 ואוצר לעצמו רטרוספקטיבה גדולה. וולטר היא הכוכבת של ציוריו החדשים והאמת יוצאת לאור. זו היתה שנה מאוד משמעותית בקריירה של פיקאסו, הרחבתי על כך כאן.
למרות שלא יכל להינשא לה, מארי-תרז וולטר ילדה לפיקאסו ילדה, מאיה. הם חיו יחד וניהלו חיי משפחה, עד שפיקאסו פגש את דורה מאר.
דורה מאר
דורה מאר היתה צלמת מוכשרת ואינטליגנטית ממוצא קרואטי. כשהחלה מערכת היחסים שלה עם פיקאסו היא כבר היתה בת 30, אישה מגובשת ומרשימה עם קריירה בתחום צילום הפרסומות וכן נטייה לזרם הסוריאליסטי. היא היתה בעלת סטודיו לצילום ואף יצאה למסעות בברצלונה ולונדון לצלם את השפעות המשבר הכלכלי הגדול.
כבר מהמפגש הראשון פיקאסו הכריז עליה כמוזה החדשה שלו, ובמשך כעשור היתה לה השפעה מאוד גדולה על יצירתו: היא גירתה את דימיונו, העשירה אותו מבחינה אינטלקטואלית ואף הרחיבה את תחומי העניין שלו. היה זה בתקופה איתה שיצר את יצירת המופת הגדולה ביותר שלו – גרניקה (1937) והיא תיעדה אותו בתהליך.
מערכת היחסים של פיקאסו ומאר היתה קשה ונשאה מאפיינים של התעללות פסיכולוגית מצידו של פיקאסו. פעמים רבות הוא שיסה את מאר כנגד וולטר במאבק כביכול על ליבו. מסופר שבאחת ההזדמנויות הוא עודד אותן להתגושש ולהיאבק פיזית בסטודיו שלו על מנת להכריע עם מי מהן יחיה.
ב-1943, כשפיקאסו עזב אותה, לקתה מאר בהתמוטטות עצבים והסתגרה בשנים הבאות.
פרנסואז ז'ילו
את פרנסואז ז'ילו פגש פיקאסו במקרה בבית קפה בפריז. היא היתה סטודנטית לאמנות בת 22, הוא היה בן 62. תחילה היחסים מושתתים על קירבה אינטלקטואלית ונשמרו בסוד, אולם מהר מאוד ז'ילו עברה לגור עימו. היא ילדה לו שני ילדים – קלוד ופאלומה, ועזרה בניהול הסטודיו שלו תוך כדי שהיא שוקדת על ההתפתחות האמנותית שלה עצמה.
היא נאלצה להתמודד עם מערכת מאוד סבוכה שסבבה את פיקאסו – הנשים הקודמות שלו, הילדים מאימהות שונות, מעברי מגורים בהתאם לגחמותיו של המאסטרו, הפמליה שליוותה אותו לכל מקום, סוחרי האמנות ועוד. היא ניסתה לתת לילדיה חיים כמה שיותר נורמליים ובשלב מסויים קצה בפיקאסו ובהתעללות הרגשית שלו. היא עזבה אותו ב-1953. פיקאסו עצמו היה המום. הוא אמר "אף אחת לא עוזבת את פיקאסו" ויש אומרים שחיבל במזיד בקריירה האמנותית של ז'ילו כנקמה. הוא אף החריג את ילדיו ממנה מהצוואה שלו.
עוד על התקופה הזו בחייו של פיקאסו אפשר ללמוד מהסרט Surviving Picasso בכיכובו של אנתוני הופקינס, אותו אפשר למצוא יחד עם סרטים נוספים במאגר סרטי האמנות.
ז'קלין רוק
את ז'קלין רוק פגש פיקאסו כשעסק בקדרות בדרום צרפת ב-1953. היא עזבה בשבילו את בעלה וב-1961 היא הפכה להיות אישתו השנייה – היא בת 34 והוא בן 79 באותו זמן. ז'קלין היתה עימו כמעט כל הזמן והיתה מעורבת מאוד ביצירתו. ב-17 שנים שהיו יחד הוא צייר אותה יותר מאשר כל מוזה אחרת במהלך חייו.
ב-1973 פיקאסו נפטר והוא בן 91. רוק היתה שם עד הסוף ונותרה ככל הנראה שבורה. ב-1986 היא התאבדה בירייה בבית בו חיו השניים.
הנשים של פיקאסו היו שונות ומגוונות מאוד – חלקן מרשימות ומתוחכמות, חלקן פשוטות ונאיביות – אבל כולן צעירות. אי אפשר לומר שפיקאסו רדף אחרי אידאל יופי, הוא נמשך ככל הנראה לנוכחות וכריזמה טבעית. למרבה הצער, החיים לצד המאסטרו הכוחני מוססו ברוב המקרים את הכריזמה הזו. כמו שהעלה אותן על כן כאלילות, כך הן נפלו כאשר סר חינן מעליו. יחד עם זאת, יהיה זה פשטני מידי לומר שהן היו אך ורק בובות עבורו. ניכר כי לאורך השנים היתה להן השפעה מכרעת על העבודה שלו ועל האופן בו התקבלה בעולם.
מעניין אותך לשמוע עוד על חייהם של האמנים הגדולים? אני מזמינה אותך להנות מההרצאות המוקלטות שלי.