אמנות משנה מציאות
- Shlomit Oren
- 25 באוג׳
- זמן קריאה 5 דקות
כשהתחלנו לילך ואני לעבוד על התערוכה 'המרחב השלישי' התעמקנו מאוד באופן בו האמנות משפיעה על המציאות ויכולה לחולל שינוי אמיתי בחיים הפוליטיים והחברתיים. שתינו מאמינות שלאמנות כח ייחודי להעברת מסרים, כזה שיכול לחדור שיריונות של אטימות וחשיבה דוגמטית, ויחד עם זאת להיות מרובת רבדים ומשמעויות. בחרנו באופן מודע להתרחק מאמנות מחאה, כיוון שזו פעמים רבות מרודדת לכדי פלאקט ונקראת כאמנות מגוייסת. חיפשנו דווקא את המקומות היותר פתוחים, של יצירות שמשאירות מקום למחשבה. זהו הבסיס לתערוכה 'המרחב השלישי' – מרחב פתוח לחשיבה והחלפת דעות בנושאים הכי כואבים ובוערים לנו בחברה.
אבל בלי ספויילרים.
בשביל להבין הכל תצטרכו להגיע לתערוכה.
הפתיחה ביום חמישי 4.9.25 בשעה 19:00, איתמר בן אב"י 9, תל אביב.
כמובן שזה שלח אותי להתחקות אחרי דוגמאות שונות מהעולם של תנועות אמנותיות, גופי עבודות של אמנים ואפילו יצירות אמנות ובודדות שהניעו שינוי אמיתי בעולם. אני מגישה לכם כאן רשימה מצומצמת:
דאדא – האבסורד מול הזוועה
תנועת ה-Dada, שנולדה בציריך ב־1916 בזמן מלחמת העולם הראשונה, הייתה התפרצות אמנותית של זעם וייאוש. אמנים כמו מרסל דושאן וז'אן ארפ ביקשו להגיב לחורבן הערכים האירופיים שהוביל לטבח. באמצעות קולאז’ים, פוטומונטאז’ים ו"Ready-Mades" הם ערערו על ההיגיון, על מוסדות התרבות ועל הסדר החברתי. דאדא יצר מודל ראשון של אמנות שנועדה לא רק לייפות את המציאות, אלא לחשוף את האבסורד שבה – ובכך להציע פרספקטיבה ביקורתית על החברה. זו גם התנועה שהולידה את "המזרקה" של מרסל דושאן ב-1918, היצירה שהפכה לאבן היסוד של האמנות המושגית.
אוטו דיקס – מראות השכול
לאחר המלחמה, האמן הגרמני אוטו דיקס יצר סדרות רישומים וציורים קודרים שתיארו את הזוועות והטראומה של החזית. עבודותיו לא היו תעמולה, אלא עדות נוקבת שהציבה את המוות והאובדן מול עיני החברה הגרמנית. בכך הוא דחף את הציבור להתבונן ישירות במה שניסו להדחיק.
גרניקה – פיקאסו כקול אוניברסלי
בשנת 1937 צייר פבלו פיקאסו את 'גרניקה' בעקבות הפצצת העיר במלחמת האזרחים בספרד. הציור הענק הפך לסמל עולמי נגד מלחמה ואכזריות. בהצגתו ברחבי העולם הוא העלה על סדר היום את מלחמת האזרחים שהתחוללה בספרד. הוא עורר מחאה בינלאומית והפך את האמנות לכלי פוליטי גלובלי – קול אוניברסלי של זעקה.
נורמן רוקוול – ריאליזם מול אידיאליזם
בארצות הברית, נורמן רוקוול היה צייר שנודע כמי שתיאר את "אמריקה האידיאלית", במיוחד במסגרת עבודתו במגזי Saturday Evening Post. אך ביצירותיו המאוחרות, כמו The Problem We All Live With (1964), שתיארה ילדה שחורה בדרכה לבית ספר מוקפת בשומרים על רקע גזענות דרומית, הפך רוקוול את שפתו הריאליסטית לחרב חברתית. הוא הצביע על פער בין אידיאל אמריקאי למציאות גזענית – ובכך תרם לדיון ציבורי במאבק לזכויות אזרח. גם בשם שבחר ליצירה רוקוול משאיר פתח לדיון, יוצר קירבה ולא הרחקה.
פיית’ רינגולד – "אמריקן פיפל"
במקביל, האמנית האפרו־אמריקאית פיית’ רינגולד יצרה את סדרת הציורים American People שבה הצביעה על מתחים גזעיים בארצות הברית. בצבעים עזים ודימויים חדים, היא חשפה את הפער בין אידיאל אמריקאי למציאות של אלימות ואי־שוויון. רינגולד חיברה בין אמנות גבוהה למסורת טקסטיל אפריקאית–אמריקאית, ובכך נתנה קול ייחודי למחאה שחורה נשית. בעשור האחרון, ובמיוחד על רקע תנועת Black Lives Matter עושים לרינגולד הרבה כבוד במוזיאונים.
פרובו – אמנות כפעולה עירונית
באמצע שנות ה־60 באמסטרדם קמה קבוצת Provo, שאיחדה אמנים ואקטיביסטים. באמצעות גרפיטי, כרזות ופעולות ציבוריות, הם ערערו על הממסד. "תוכנית האופניים הלבנים" שלהם – צביעת והשארת אופניים חופשיים לכל – הפכה לסמל אוטופי נגד צרכנות וזיהום, והשפיעה בפועל על מדיניות תחבורה בעיר. פרובו המחישו כיצד אמנות מחאתית יכולה לחלחל למדיניות עירונית ולשנות אורח חיים.
גרילה גירלז – פמיניזם במסכה
בשנות ה־80 הופיעה בארצות הברית קבוצת Guerrilla Girls, קולקטיב אמניות פמיניסטי שפעל במסכות גורילה ששמרו על האנונימיות שלהן. הן תלו פוסטרים ושלטי רחוב שהצביעו על הדרת נשים ואמנים שחורים מהמוזיאונים. במספרים, בהומור ובגרפיקה בוטה הן אילצו את עולם האמנות להסתכל במראה. כך הפכה המחאה שלהן לאבן דרך במאבק לשוויון בייצוג אמנותי.
ברברה קרוגר – אמנות כשפה תקשורתית
באותה תקופה, ברברה קרוגר השתמשה בדימויים מצולמים בשילוב טקסטים חדים בסגנון פרסומי: "Your body is a battleground". העבודות שלה, שנראו כמו מודעות פרסום, הפכו לכלי ביקורת נוקב על תרבות הצריכה, מגדר ופוליטיקה. קרוגר הציגה כיצד האמנות יכולה לחדור לשפה התקשורתית היומיומית ולחשוף את מנגנוני הכוח.
פליקס גונזלס-טורז – האינטימי כפוליטי
בשנות ה־90 יצר פליקס גונזלס-טורז עבודות מינימליסטיות־פיוטיות, לעיתים ערמות ממתקים או שרשראות נורות. בתקופה בה מגיפת האיידס השתוללה ברחובות ניו יורק ולוס אנג'לס וגבתה קורבנות רבים, העבודות של גונזלס-טורז עסקו באהבה ואובדן על רקע זה. למשל אחת העבודות המפורסמות שלו היא שלט פרסומת בו מצולמות שתי כריות עם עקבות שני ראשים ישנים. כמה מינימליסטי ככה נוגע. בכך הוא הפך את החוויה האישית–האינטימית לזירה פוליטית, ותרם להעלאת מודעות חברתית בתקופה של פחד והדרה.
בנקסי – חתרנות בעידן גלובלי
מסוף המאה ה־20 ועד היום, בנקסי – אמן הרחוב האנונימי המפורסם בעולם – הפך לאייקון מחאה עולמי. עבודותיו, פשוטות וחדות, מתנוססות על קירות בערים ומציעות ביקורת על מלחמות, פליטים, צרכנות ושלטון. אין כמעט קונפליקט פוליטי או חברתי שהוא לא התייחס אליו בעבודות הסטנסיל המזוהות שלו. הוא הגיע גם אל חומת ההפרדה אצלנו והציור של רעול פנים משליך זר פרחים לעבר החיילים הפך לסמל עולמיים של התנגדות. מלבד העבודות עצמן הוא עשה גם פעולות של התנגדות, כמו למשל לתלות בהחבא יצירה שלו בתוך מוזיאון או לגרוס בשידור חי יצירה שלו שהגיעה למכירה פומבית.
פיוטר פאבלנסקי – הגוף כנשק
האמן הרוסי פיוטר פאבלנסקי לקח את האמנות למחוזות קיצוניים של מחאה גופנית. פעולותיו – תפירת שפתיו, ישיבה עירומה כשראשו בתוך חוטי תיל, או הצמדת אשקוליותיו לרצפת הכיכר האדומה – הפכו את הגוף עצמו לזירה פוליטית. דרך עבודות המיצג (פרפורמנס) שלו הוא המחיש כיצד אמנות יכולה לזעזע ולחשוף את מנגנוני הדיכוי של המשטר ברוסיה.
איי ווי וויי – גלובליות של מחאה
האמן הסיני Ai Weiwei נחשב לאחד הקולות האקטיביסטים הקולניים ביותר בעולם האמנות. הוא שילב פיסול, מיצבים ווידאו כדי לבקר את דיכוי זכויות האדם בסין ואת אדישות המערב. אישית אני ממליצה לקחת אותו עם הרבה מלח ופלפל כיוון שניכר שהוא עסוק מאוד בהאדרת עצמו, גם ביצירותיו וגם בהתבטאויותיו הפומביות. בנוסף, קומם אותי שביצירתו Sunflower Seeds (2010) – מיליוני זרעי חרסינה – שעסקה בייצור המוני וביחיד מול ההמון – השתמש ווי וויי באותם מנגנוני דיכוי וניצול שמחה נגדם – העסקה של 16,000 פועלים סינים במחיר שעתי זעום ליצירת עשרה מיליון זרעי חמנייה מפורצלן. מה שאי אפשר לקחת ממנו הוא שווי וויי הפך את האמנות לפלטפורמה גלובלית למחאה חברתית ופוליטית.
קהינדה וויילי והאנק וויליס תומאס – ייצוג ועצמה שחורה
בשנים האחרונות, אמנים אמריקאים כמו קהינדה וויילי והאנק וויליס תומאס מחזקים את הקשר בין אמנות לבין ייצוג זהות. וויילי מצייר דיוקנאות גדולים של גברים ונשים שחורים בסגנון של ציור אירופי קלאסי – ובכך מערער על קאנון מערבי לבן. תומאס משתמש בפרסומות, לוגואים ודימויים חזותיים כדי לחשוף את הקשר בין קפיטליזם, גזע וזהות. שניהם ממחישים כיצד האמנות יכולה להחזיר נראות ועצמה לקבוצות מודרות, ולשנות את השיח החברתי־תרבותי.
מה למדנו?
על מנת שהאמנות תהדהד ותייצר שינוי עליה להתלכד עם אג'נדה חברתית מבוססת שמגיעה בזמן ובמקום הנכון. חלק מהיצירות שדובר כאן בהן כלל לא נחשבו כאמנות בזמן אמת ורובן לא התקבלו כמשנות מציאות, אלא רק בבחינה לאחור. כלומר, היצירות נבחנות לא רק על פי הערכים האמנותיים והרעיוניים שטמונים בהן אלא גם על פי הקונטקס הכללי והנרטיב השולט.
רוב העבודות בתערוכה 'המרחב השלישי' נוצרו בתקופה הנוכחית ועל כן מוקדם מידי לבחון אותן בראי היסטורי, אולם גם הן עוסקות בנושאים כמו אלימות, הגירה, פמיניזם ועוד.
תגובות