פיקאסו 1932 - אהבה, תהילה, טרגדיה

ב-1932 פבלו פיקאסו בן חמישים. הוא נשוי זה 15 שנה לפרימה בלרינה בדימוס אולגה קוקלובה, אולם כבר אין בנישואים האלה אהבה. אולגה מגדלת במסירות את בנם פאולו ומטפחת סלון חברתי שיקי, פיקאסו עצמו אמן מצליח הנהנה מסטטוס של סלבריטי, אולם הוא חש כלוא. ביוני של אותה שנה הוא אמור להציג רטרוספקטיבה של עצמו והדבר משתק אותו מפחד. המעמד של רטרוספקטיבה בשילוב עם הגיל הסימבולי מכניסים אותו לחרדה – הוא חש שהעולם רואה בו has been, מי שהיה ילד הפלא, גאון פרוע ורב המצאות שהתבגר והתברגן וכבר אין לו דבר חדש להציע לעולם. הוא כבר לא נתפס כאוונט גארד אלא main stream. פיקאסו מחליט שהוא יעמיד את כולם על טעותם ויוכיח שעוד כוחו במותניו, והוא יודע להמציא את עצמו מחדש.

נקודת האור בחייו היא המוזה שלו – מארי-תרז וולטר. את מארי-תרז פגש במקרה חמש שנים קודם לכן: בעודו יוצא מגאלרי לה-פאייט הוא נתקל בה והיא זהרה בעיניו. היא היתה בת 17 ולא בדיוק ידעה מיהו פיקאסו, וגם זה כמובן קסם לו, אבל במיוחד הלך שבי אחר תווי פניה הייחודיים, על אפה היווני הישר, המצח הגבוה עטור בשיערה הבלונדיני וגופה המוצק והאתלטי ששידרו כולם חיות. מארי-תרז הפכה למוזה של פיקאסו וגם למאהבת הסודית שלו. יחסיהם נשמרו בסוד והוחבאו לעין כל – הוא שיכן אותה בדירה המקבילה לדירתו שלו עם אולגה ובילה איתה שעות ארוכות בסטודיו אולם פער הגילאים הגדול סייע להם בהכחשת היחסים. אולגה כנראה בחרה להתעלם ולא היתה מודעת.

זו נקודת הפתיחה של התערוכה בטייט מודרן שלמעשה לוקחת אותנו יד ביד ומובילה אותנו לאורך היומן של פיקאסו. התערוכה מסודרת כרונולוגית לפי החודשים וכך אנו עדים לתהליכים וההתפתחויות בחייו של פיקאסו ברמת דיוק מדהימה. נטייתו של פיקאסו לעבוד מהר, בשכבות בודדות, משטחי צבע ומשיכות מכחול מהירות, וכן חיבתו לתאריכים, איפשרה לאוצרי התערוכה להרכיב תצרף קרוב מאוד למציאות ולשטוח בפנינו את הסאגה שהיא חייו של פיקאסו באותה שנה – אהבה, תהילה, טרגדיה.

רוב התערוכה, כמו ככל הנראה השנה כולה של פיקאסו, מוקדשת לדמותה של מארי-תרז וולטר. פיקאסו מייחד לה פאלטת צבעים ספציפית ולכן בציורים מאותה תקופה מוטבעת נוכחותה. לצד הצהוב והאדום, מציג לנו פיקאסו לראשונה את צבעי הלוונדר והורוד המשמשים לתאר את דמותה החולמנית של מארי-תרז, יחד עם פיסטוק רך, שנותנים אווירה אמורפית לרבים מן הציורים. מספר הציורים המוקדשים לתיאור מארי-תרז בכורסא אדומה הוא בלתי נתפס, כולם בצבעוניות המזוהה וכל אחד מהם עוזר לנו להכיר טוב יותר את המוזה והאמן ואת מערכת היחסים ביניהם. משטחי הצבע השטוחים מוכרים בעבודתו של פיקאסו, אולם הרכות של משיכות המכחול המעוגלות עומדת בקונטרסט חזק לקוביזם, על צורותיו השונות, של פיקאסו.

אחת התמונות הבולטות מתחילת השנה, בה עבד פיקאסו באינטנסיביות לקראת התערוכה, ואהבתו למארי-תרז ליבלבה, הינה "החלום". שוב אנו פוגשים במארי-תרז ישובה בכורסא האדומה. הפעם היא ישנה, חולמת. שמלתה נשמטת מעט ומגלה את שדה, ידיה אסופות ומדמות בצורת המשולש את הפות וראשה השמוט הצידה מחולק לשניים: צד הפיסטוק השליו מגלה את הפרופיל של היפהפיה הנמה והצד הסגלגל לובש צורת פין זקור, ומשאיר לנו לדמיין על מה חולמת מארי תרז.


Pablo Picasso, 1932, The Dream

ב-Nude, Green Leaves and Bust מופיעה דמותה של מארי-תרז פעמיים: פעם אחת היא הדמות העירומה המשתרעת לרוחבו של הציור ומתמסרת למיניותה באקסטזה ופעם נוספת דמותה היא ראש פסל יווני (מתחבר לתווים הקלאסיים של מארי-תרז) העומד ומשקיף ממעל בחומרת סבר. צילו של הפסל כמו שולח שתי ידיים כהות וחובק את הדמות העירומה ומגביר את המתח. השחקן הנוסף בתמונה הוא העציץ שכמו צומח מגופה של מארי-תרז ובעל קונוטציה של פריון וצמיחה ויחד עם זאת השתרגותו הפתלתלה יכולה גם לבשר רעות. כאשר הציג את הציור בתערוכה ביוני 1932, פיקאסו הניח באותו החדר את העציץ מהסטודיו שלו, אותו צייר כאן ובעוד מספר ציורים.


Pablo Picasso, 1932, Nude, Green Leaves and Bust, Oil on Canvas, 162x130 cm


פיקאסו על רקע הציור

השניות והאמביוולנטיות נוכחת גם בציור "הנערה במראה". מארי-תרז אוחזת בראי אולם הדמות המשתקפת מולה אינה זהה לה. הצבעים החיים והבהירים של הנערה "במציאות", מנוגדים לקדרות בה מתוארת בבואתה בראי וגם הפוזיציה שלה שונה. כמו בסיפורו של אוסקר וויילד, "תמונתו של דוריאן גריי", הצד האפל והחטאים משתקפים במראה בעוד המציאות שומרת על חזות תמימה. פניה של מארי-תרז שוב חצויים, את הצד הצהוב, המוסתר, גירד פיקאסו והטקסטורה הגסה עומדת בניגוד גמור למשטח הלוונדר החלק בצד השני של פניה. ריבוי הקונטורים השחורים והשתלבותם ברקע תורמת לחוסר השקט. פיקאסו מטמיע כאן סמלים רבים נוספים כמו הכתם הבהיר החובק את הדמות, ספק הילת קדושה ספק הינומת כלה. מנגד הדמות בראי עוטה כיסוי ראש כחול, בדומה למריה הקדושה ועיניה מתות וחסרות חיים. שתי הדמויות נדמות הרות ללדת, אם כי ידוע לנו כי מארי-תרז תלד את ביתה, מאיה, רק ב1935. זה אחד הציורים המרתקים ביותר בתערוכה לדעתי.


Pablo Picasso, 1932, Girl Before a Mirror, Oil on Canvas, 162x130 cm

מארי-תרז היתה אתלטית ואהבה במיוחד לשחות. פיקאסו שחשש מן המים הפתוחים העריץ אותה על כך וראה בזה עוד מאפיין של החופש שלה. כאן הוא תיאר אותה כתמנון השוחה בים בתמונה שהיא על סף הקריקטורה, כאשר שדיה הם למעשה עינין של התמנון והזרועות הארוכות נשלחות לכל עבר. האם זו היתה בדיחה פרטית של השניים? אולי איום שחש האמן מדמות המוזה העוטפת אותו מכל עבר? לעולם לא נדע.


Pablo Picasso, 1932, Reclining Nude, Oil on Canvas, 130x161 cm

את הרטרוספקטיבה אצר פיקאסו בעצמו – הוא בחר את הציורים והחליט על סידורם בחללים ועל הקירות. זו לא היתה סקירה כרונולוגית כמקובל אלא קיבוץ נושאי של עבודות מתקופות שונות, חלקן לא נראו שייכות יחד. בטייט שחזרו בחדר אחד כמה קירות מאותה תערוכה היסטורית וכאן ניתן להציץ בכמה מאסטרפיסס מהתקופות הקודמות. החביבה עליי היא הנערה בסודר.



התערוכה היתה מעט קשה לעיכול עבור המבקרים, אבל לכולם היה ברור שפיקאסו אינו שוקט על שמריו, וזה היה הדבר החשוב ביותר לאמן. עוד דבר שהתגלה לכל העולם, וגם לאולגה, הוא טיב היחסים הלא-אפלטוניים של האמן והמוזה. אחרי פתיחת התערוכה ניכרת רגיעה מסויימת ביצירה של פיקאסו.


דמותה העירומה של מארי-תרז על הכורסא האדומה כה רכה ואינטרוספקטיבית. הקווים המעוגלים והנשיים, הצבעים הרכים והמלנכוליים, פני הירח החצויים, כל אלה מצביעים על קשת רגשות שונה במהותה מזו שראינו עד כה. הזהות של הדמות והכורסא מתערבבות כל כך עד שהכורסא הופכת להיות הכתף שלה למעשה ומסעדי הכורסא עוטפים אותה.


Pablo Picasso, 1932, Nude Woman in a Red Armchair, Oil on Canvas, 130x97 cm

בנובמבר 1932 מארי-תרז שוחה בנהר מזוהם ונופלת למשכב. סכנה נשקפת לחייה. זוהי תקופה קשה מאוד עבור פיקאסו שרגיל להיות הכל-יכול עבורה. הוא מייצר סדרה גדולה מאוד של עבודות העוסקות בטביעה והצלה. בחלקן גבר מציל אישה, בחלקן אישה מצילה ילד. כאן אנו רואים שלוש דמויות נשיות, תווי הפנים של כולן הם פניה של מארי-תרז. על רקע אחו מנוקד פרחים מצילה דמות ענקית את מארי-תרז הטובעת, תוך שהיא מסתייעת בדמות העולה מתוך המים. הצבעים כאן בהירים וחיים אבל ברור כי הסצנה קשה. הקווים של הדמויות מטרימים את העתיד לבוא – חדי העין יזהו כאן דמיון ל"גרניקה", ציורו המונומנטלי המונוכרומטי של פיקאסו שנוצר בעקבות הטבח בעיירה הספרדית גרניקה ב1937, ימי מלחמת האזרחים בספרד.


Pablo Picasso, 1932, The Rescue, Oil on Canvas, 145x112 cm


Pablo Picasso, 1937, Guernica, Oil on Canvas, 349x777 cm

מארי-תרז שרדה ויצאה מכלל סכנה בתחילת 1933, אבל את זה כבר לא תראו כאן.

אם הסתקרנתם כמוני, אז הנה כך נראתה מארי-תרז במציאות:



  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2023 by SO-ART Shlomit Oren