לאס מנינאס לדורותיהן
- Shlomit Oren
- לפני 9 דקות
- זמן קריאה 7 דקות
בשבועות האחרונים התעמקתי בתערוכת היחיד "מרפסת לים האגאי" של האמנית אולגה קונדינה שהוצגה בגלריה רוזנפלד. קונדינה חוזרת אל הקאנון של תולדות האמנות ומשאילה מתוכו רעיונות וקומפוזיציות על מנת לדבר על הנושאים שמעסיקים אותה בישראל של 2025. בין היתר בולטת ההשראה שקיבלה מיצירת המופת של דייגו ולאסקז, "לאס מנינאס", החוזרת ומופיעה בעבודות רבות של קונדינה.
קונדינה, שהגיעה לחופשה בישראל ב-1991 עם תום לימודיה הגבוהים במוסקבה, "נתקעה" כאן עקב מלחמת המפרץ. הדברים התגלגלו והיא הקימה פה בית ומשפחה ופיתחה קריירה ענפה. היא הפכה להיות אמנית מוכרת ומוערכת, הידועה גם בזכות השתייכותה לקבוצת "הברביזון החדש" יחד עם אמניות כמו זויה צ'רקסקי ונטליה זורבובה.
היא מספרת כי בעת מפגש משפחתי בביתה, כשנכדתה נלי בת השלוש עמדה במרכז החדר וההתרחשות נסובה כולה סביב, אולגה פתאום ראתה בנלי את דמותה של האינפנטה – הנסיכה במרכז הציור של ולאסקז. כדרכה, פיתחה קונדינה את הנושא, רשמה עשרות סקיצות וציירה מספר ציורים גדולים בהם היא שומרת אמונים לקומפוזיציה של האולד מאסטר, אבל לוקחת לעצמה חירות אמנותית בייצוג והשימוש בסמלים.
אלה גרמו לי לחזור ולהתעמק ביצירתו האיקונית של ולאסקז ולחקור את השפעותיה על אמנים שונים.
סוד הקסם של יצירת המופת "לאס מנינאס"
"לאס מנינאס" ("עלמות החצר", 1656) של דייגו ולאסקז הוא ציור שהפך לאבן דרך בתולדות האמנות – חידה מהפנטת שמעמידה במרכז את המבט, הכוח והקשר בין האמן, המוצג והצופה. הציור הוזמן על ידי המלך פליפה הרביעי של ספרד ומוצג עד היום במוזיאון הפראדו במדריד.
ולאסקז מונה כמה שנים קודם לכן לצייר החצר של המלך והוא ביקש לצייר דיוקן של המלך והמלכה, אלא שבמבט ראשון המתבונן בציור כלל אינו רואה את השניים. במרכז הציור ניצבת הנסיכה אינפנטה מרגריטה, מוקפת בעלמות חצר, גמדות וכלב שמדגישות את מעמדה כמרכז התנועה בציור. אחת העלמות כורעת ברך לפניה, אחרת קדה לה, וגמדתה ניצבת מימינה – זהו רגע פרטי ואינטימי אך בו זמנית טקסי וייצוגי; שילוב ייחודי של חיי חצר ותבנית פורמלית.
בצד שמאל ניצב ולאסקז עצמו, אוחז במכחול ליד קנבס ענק ופונה כאילו החוצה – מבטו מכוון אל מעבר לתמונה, כביכול אלינו הצופים, כשתוך כדי אנו רואים במראה אחורית את השתקפות המלך והמלכה.
גאוניות הקומפוזיציה של "לאס מנינאס" טמונה בהעמדה המהפכנית שלו ובמורכבות הרעיונית. ולאסקז שאב השראה מהדיוקן של הזוג ארנולפיני של יאן ון-אייק, בו במרכז הציור מראה קמורה המשקפת את דמותו של הצייר. אלא שוולאסקז הופך את היוצרות: הוא, הצייר, ניצב במרכז התמונה ומביט נכחו לעבר הצופה, כאשר המלך והמלכה, כביכול מושאי הציור, משתקפים במראה קטנה בחלק האחורי של החלל.
ניתן לקרוא את הציור הזה כשיקוף נקודת מבטם של המלך והמלכה, העומדים לפני הצייר על מנת שיצייר את דיוקנם, וביתם הקטנה באה לצפות במאורע, כאשר פמלייתה מכרכרת סביבה ודואגת לשעשעה. כך מייצר האמן זהות בין הצופה לזוג המלכותי ובכך מרחיב את הציור לכדי דיון פילוסופי עמוק – מהי אמנות ומהו המעמד של האמן? הוא מערער על גבולות בין המציאות לבדייה, מציג את האמן כעד אך גם כיוצר, ומטשטש בין הצופה, נושא הציור והיוצר. לא בכדי מישל פוקו פתח את ספרו "המילים והדברים" בניתוח מעמיק לציור הזה, בהדגישו את הפער והדו-משמעות בין התבוננות לייצוג.
הומאז'ים והשפעות
"לאס מנינאס" הפך לאחד הציורים המצוטטים ביותר בתולדות האמנות. אינספור אמנים, בתקופות וסגנונות שונים, יצרו מחוות, ורבים מציוריהם מהווים התכתבות ישירה או רמיזה אל היצירה המקורית.
יוג'ניו לוקאס ולאסקז – אלטרנטיבה לקומפוזיציה
כבר במאה ה-19 הציתה הסצנה של דייגו ולאסקז את דמיונם של האמנים ויוג'ניו לוקאס ולאסקז, שאולי היה צאצא של הצייר הגדול, ביקש לתאר אלטרנטיבה לאותה סצנה המתוארת בציור המקורי. הוא שומר על זהות הדמויות אלא שהקומפוזיציה שונה לחלוטין, פרוזאית הרבה יותר ועל כן מדגישה דווקא את גדולתו של המקור.
פבלו פיקאסו – מסע קוביסטי בעקבות ולאסקז
פיקאסו – מהאמנים המשפיעים במאה ה-20 – הקדיש ב-1957 סדרה של 58 וריאציות על נושא הציור. בסדרת ה"לאס מנינאס" שלו, פיקאסו פירק והרכיב מחדש את הדמויות, הפך אותן לקוביסטיות, צבעוניות ובעלת משטחים גאומטריים עזים. לעיתים נותרו רק רמזים לצורות המקוריות – שמלת הנסיכה מתפרקת לקווים וכתמים, דמויות החצר הופכות לסמלים אבסטרקטיים. פיקאסו לא רואה את הקומפוזיציה כמקודשת, אלא כשדה ניסוי לשאלות של זהות, פורמליזם ומבט.
ריצ'ארד המילטון – הומאז' להומאז'
המילטון, מחלוצי אמנות הפופ-ארט הידוע בהומור שלו, התרשם מאוד מיצירתו של ולאסקז, ולא פחות ממנה מהפרשנות של פיקאסו ליצירת המופת. בתחריט מ-1973 הוא שומר על הקומפוזיציה המקורית של ולאסקז אך ממלא אותה בסימבולים שונים של פיקאסו ונותן ביטוי לסגנונות השונים שאיפיינו את פיקאסו לאורך השנים.
סלבדור דאלי – מספרים ומשחקי פרספקטיבה
ידוע שדאלי היה מהמעריצים הגדולים של ולאסקז, יש אף אומרים שהשפם המפורסם שלו היא בהשראתו. בעבודתו התייחס דאלי לאולד מאסטרס שונים וכשהגיע לטפל בלאס מנינאס בחר ליצור סטריאוסקופ. בכך הוא למעשה מתייחס לנושא של נקודת המבט, שהיא לב הציור של ולאסקז. בגרסה אחרת הוא רושם את החלל של הארמון אולם במקום דמויות מרחפות שם ספרות, כל אחת מייצגת דמות.
פרננדו בוטרו – בגדול
בוטרו מפורסם בסגנון הדמויות שלו שהתאפיינו בגוף עב בשר ופנים קטנים ועדינים. הוא אהב לקחת יצירות מופת מוכרות ולעשות לדמויות טרנספורמציה בהתאם לסגנון שלו. הוא כמובן לא פסח על האינפנטה של ולאסקז.
איב סוסמן – הציור הופך לוידאו
כשסוסמן ראתה לראשונה את ציורו של ולאסקז היא התרשמה מאוד מהמיידיות שלו, שמדמה סנאפשוט של מצלמה, תיעוד של רגע חולף בזמן. ב-2004 הציור הפך להיות נקודת המוצא לוידאו קצר בו היא לוקחת לעצמה חירות אמנותית לנחש מה קרה בדקות לפני ואחרי אותו הרגע שהונצח בציור.
חוזה מנואל בלסטר – כוחו של החלל
בעבודתו מ-2009 מציג בלסטר את החלל שתיאר ולאסקז בציור אחרי שהסיר ממנו את כל הדמויות. לא מדובר בעניין של מה בכך בהתחשב בעובדה שבציור מופיעות 11 דמויות, אבל ה"תרגיל" של בלסטר מוכיח לנו את כוחה האיקוני של בניית החלל, כך שגם ללא הדמויות אנחנו מזהים בנקל את היצירה.
מורימורה יאסומסה – לילה במוזיאון
האמן היפני מורימורה קיבל את הרשות לצלם סדרת צילומים במוזיאון הפראדו המספרת מעין סיפור על מה קורה ליצרה לאס מנינאס בלילה כשהמוזיאון סגור. מורימורה מגלם בעצמו את כל תפקידי הדמויות בסדרה. בצילום המרכזי הוא יוצר מחדש את הסצנה כשהדמויות מתבוננות בציור ומפנות את הגב אלינו. כך הוא חושף גם את הציור שהצייר עובד עליו, כשפני הנסיכה הן פניו של מורימורה.
סימון לי – דיכוי וגזענות
הפסלים של סימון לי משתמשים בסילואטה המאוד מזוהה של האינפנטה, אלא שאצל לי הפסלים נטולי פנים, הגוף עשוי טרה-קוטה והחצאית עשויה ראפייה האופיינית ללבוש טקסי אפרו-קולומביאני. בכך מחברת האמנית את הקולוניאליזם עם הדיכוי, את הנסיכה השלטת עם העמים שנכבשו ודוכאו.
ז'ראר ברטראנד – פני הצנזורה
בפוטומונטאז' שיצר מסתיר ברטראנד את פניהן של כל הדמויות בציור של ולאסקז. בכך הן מאבדות את הזהות שלהן, כבר לא מדובר בדיוקן של בני מלוכה ונשאלת השאלה האם עדיין מעניין לצייר אותם? אפשר גם להסתכל על כך כהרהור על הזהות של המפורסמים – האם הם באמת כמו שהם מתוארים במדיה (הציור במאה ה-17 היווה מדיה לתקשורת)?
טל שוחט – האינפנטה במטבח
בצילום מ-2017 מלהקת שוחט את המשפחה שלה בסצנה של לאס מנינאס. בתפקיד האינפנטה היא מציבה את בתה מונה בעוד שאר בנות המשפחה משמשות כבנות לוויה. במקום הארמון המפואר והחשוך אצל שוחט הן ניצבות במטבח מבהיק בלובנו. כל הדמויות גם הן לבושות לבן למעט מונה הלבושה שחורים, בניגוד בולט לאינפנטה המקורית ששמלתה הלבנה זוהרת בציור.
אולגה קונדינה – האינפנטה בסלון
קונדינה שומרת אמונים לקומפוזיציה של ולאסקז אך מנקה אותה מדמויות לא רלוונטיות מבחינתה. למעשה, ה'לאס מנינאס' נעדרות מהציור. בתפקיד הצייר מופיעה כמובן קונדינה עצמה, העמלה על קנבס גדול, שבאחוריו בולטת חתימתה של האמנית. האינפנטה היא כמובן נלי, הנכדה, אלא שפניה מזכירים מאוד את פני 'הצעקה' של מונק. לרגליה מה שקונדינה מכנה 'טוטם', פנתר שחור גדול (כמו בגירא בספר הג'ונגל) ששומר על הנסיכה. במראה/תמונה שעל הקיר מופיע זוג לא מזוהה ודמות מאיימת אורבת במדרגות ומבשרת רעות. קונדינה משחקת בין הפנים לחוץ – במקום החלל החשוך של הארמון קונדינה פותחת מרפסת לים האגאי הממוסגר בעמודים יווניים וסירת משוטים אופיינית שטה בו, זהו רמז לערש התרבות, אותו היא מחברת עם דמותו של בודהה המוזהב הניצב בראש ההרים. בגרסה אחרת הארמון של המלכים הוא למעשה הדירה של קונדינה, על הריצוף הישן האופייני, הים והמלך והמלכה מרומזים יותר אולם נוספו לתמונה דמותו של אחיה התינוק של נלי הזוחל על הרצפה ופסל אפרודיטה הניצב בגבו אלינו.
קונדינה טווה אגדה מודרנית הנעה בין האישי ביותר לקולקטיבי.
גלריית מנינאס במדריד – תופעה אורבנית-תרבותית
בהשראת הציור, החל משנת 2018 מוצבים ברחבי מדריד פסלים בגובה כ-1.8 מטר בדמות ה"מנינאס" – כל אחד מעוצב על ידי אמן, מעצב או ידוען אחר. מדובר ביוזמה עירונית-תרבותית שממחישה עד כמה דמות המנינא הפכה לאייקון תרבותי החוצה גיל, מגדר ומדיום – מנכס אמנותי גבוה למייצג רחוב, מפסל ועד גרפיטי. ממש בימים אלה יוצאת לדרך המהדורה השמינית של היוזמה הזו ברחבי מדריד, עד ה-15.12.25.
השפעה אמנותית נרחבת
אם עד כה נסקרו כאן יצירות המצטטות ישירות מתוך הציור הידוע של ולאסקז הרי שידוע שהשפעתו של הציור היתה רחבה בהרבה והשפיעה על התפיסה של המרחב ושל מהות הציור על ידי אמנים מפורסמים רבים, מג'ון סינגר סרג'נט דרך מרסל דושאן ועד יגאל תומרקין.
גם סר דייויד הוקני מצטט את ולאסקז בדיוקן עצמי שלו מ-2005, כאשר הוא מתרכז דווקא בפוזיציה של האמן מול הקנבס הגדול המופנה בגבו אל הצופה.
הייחוד של "לאס מנינאס" טמון ביכולתו לעורר דיאלוג חוצה דורות, סגנונות ותרבויות. הציור ממשיך לדבר על כוח המבט, המעמד החברתי ושליחות האמן – ומסתמן כאמת מידה לאינספור התלבטויות: מי הוא הדמות המרכזית – הנסיכה, המלך, האמן, או שמא הצופה? האם הציור הוא חוק הברזל של הייצוג, או שמא דווקא הזמנה לערעור תמידי של הסטטוס קוו? כל יצירה שהושפעה ממנו ממשיכה ומפצחת את הסוד הזה בדרכה.
לאס מנינאס היא דוגמה נדירה ליצירה קנונית בה כל דור מוצא מרחב חשיבה והזדהות מחדש. היא מהפכנית גם אחרי מאות שנים, שופעת השראה וממשיכה להיות מקור בלתי נדלה של השראה לאמנים, הוגים ומדעני תרבות ברחבי העולם.
אוהבים לצלול איתי לתוך הגלגולים וההשפעות של ציורי מופת? אולי תאהבו גם את הפוסט הזה.
תגובות