שוב אני מביאה לכם פוסט אורח של עינת אברמסון, והפעם פוסט מיוחד מאוד:
לפני שאתחיל, גילוי נאות, אני מנהלת את הסטודיו של זויה צ'רקסקי בשנתיים (וקצת) האחרונות והתערוכה הזו היא הפרויקט הראשון שלנו יחד ובגלל זה, נקודת המבט שלי תהיה אחרת ובעיקר מלווה ברגש רב.
כשהתחלתי לחשוב על התוכן ועל מה אני רוצה לכתוב, ידעתי שהפעם זה יהיה שונה, אם עד כה הפוסטים היו דרך עיניים שמספרות את החוויה האישית שלי בתערוכה, תוך ניסיון להמחיש ולתאר את העבודות שמשכו את תשומת ליבי - 'ההיילייטס שלי', הפעם כל התערוכה היא היילייטס אחד גדול. הרי שהתערוכה אינה מסתכמת רק בפרק הזמן שהיא פתוחה לקהל הרחב, היא נקודת השיא בתהליך שנמשך תקופה ארוכה; החל מהשלב הראשון בו עולה הרעיון לפרויקט, הכנת העבודות והעברתן לחלל התצוגה וכמובן המחשבה האוצרותית שמהותה היא להציג בצורה הטובה ביותר את הרעיון שהאמן רוצה לספר בתערוכה.
אז הפעם אנסה לספר גם על התהליך, וקצת על 'מאחורי הקלעים' וכמובן על התערוכה ומה העבודה האהובה עלי ביותר.
מאז תחילת העבודה שלי עם זויה, ידענו כי בעתיד הקרוב, ובמונחים של עולם הגלריות, שנתיים זה הזמן הממוצע לתערוכה, תיפתח לה תערוכת יחיד בגלריה המייצגת אותה בניו יורק (Fort Gansevoort).
זו התערוכה השלישית שלה יחד עם הגלריה, הראשונה התקיימה בשנת 2019 בניו יורק והשנייה כשנה לאחר מכן ב - 2020 בשלוחה של הגלריה בלוס אנג'לס; בשתיהן הוצגו עבודות חדשות מתוך הפרויקט 'ילדות סובייטית' שראינו ממנו הצצה בתערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל, ירושלים בשנת 2018 (אתם זוכרים את החדר עם עבודות הנייר?!), ובהמשך אותה שנה, גם בתערוכה 'ילדות סובייטית' שהוצגה בגלריה רוזנפלד (הגלריה המייצגת את האמנית בארץ).
התערוכה, ששמה The Arrival of Foreign Professionals, מפגישה את הצופה עם קהילות שונות בישראל, אירופה, אפריקה וברית המועצות לשעבר, ובוחנת את המפגשים החברתיים בין התרבויות תוך התייחסות לזמן ולמקום. הסצנות המתוארות הן שילוב בין חוויות של האמנית מביקוריה בשנים האחרונות במדינות אלו, לבין חוויות מתוך זיכרונותיה האישיים.
התערוכה עוסקת בסוגיות של זהות, לאומיות ושייכות וכמו בפרויקטים קודמים, נקודת המבט של זויה היא אישית, מורכבת וביקורתית וזה בגלל נסיבות חייה: היותה חלק מהעלייה הרוסית של שנות התשעים, וכן נישואיה למהגר ניגרי ואמא לבת מעורבת. הודות לנקודת מוצא זו, זויה מצליחה להביא אותנטיות בציוריה ובכך מאפשרת לצופה להרגיש מנעד רחב של רגשות בעת התבוננות בעבודות עצמן בתערוכה ובכלל.
במקביל לפרויקטים נוספים שהיו השנה, זויה החלה לעבוד על הציורים עבור התערוכה ועם קביעת תאריך רשמי, העבודה נעשתה אינטנסיבית יותר כדי שהכל יהיה מוכן בדדליין שנקבע עם הגלריה. לאורך כל הדרך נכחתי בתהליך, הייתי מבקרת את זויה בסטודיו מספר פעמים בחודש, אבל עיקר העבודה שלי הייתה בשלבים המתקדמים, בהם היה צריך לרכז ולארגן את העבודות וכן לתאם מול חברות האריזה, הביטוח והשילוח. מדי חודש ראיתי מקרוב את ההתקדמות, את שלבי הציור השונים, החל מהקווים הראשונים המונחים על גבי הבד עד להשלמת הסצנה המספרת סיפור, ולבסוף את הדיוקיים האחרונים והחתימה בתחתית הציור. הביקורים הללו היו עבורי חוויה ייחודית, מרתקת ומסקרנת שלימדה אותי, מעבר לפרקטיקה הציורית גם על הנושא והמחשבות העולים מהציור- על הסצנה המתוארת והסיפור שעומד מאחורי, על האזורים בציור שהם החלק המהותי בסצנה ולפעמים היו גם התייעצויות לגבי חלקים בציור ומה נכון יותר להציג בתערוכה. כל הרגעים האלה גרמו לי להרגיש חלק מהתהליך עוד משלביו הראשונים.
הציורים בסטודיו, צילום: זויה צ'רקסקי
הרגע בו נאספו העבודות לאריזה ומשם למשלוח היה רגע מרגש ומלחיץ כאחד, מצד אחד הסטודיו התרוקן מציורים, וידענו שהפרידה היא קצרה ובפעם הבאה שנראה אותם, הם יהיו תלויים וממוסגרים בחלל הגלריה, ומצד שני, השלב הזה דרש מקצועיות: היה עלי לוודא שכל העבודות נאספו מהסטודיו, מסמכי המשלוח מוכנים ותקינים ואושרו על ידי חברת השליחויות. מהרגע שהארגזים (המלאים בטוב) יצאו לדרכם אל היעד הסופי (תהליך שאורכו כעשרה ימים), עקבתי בדריכות אחרי כל עדכון ובכנות, בפרק זמן הזה הנשימה שלי נעצרה וחזרה שוב רק כאשר צוות הגלריה הודיע שהעבודות הגיעו בשלום.
במקביל, התקיימו פגישות אונליין בין זויה לצוות הגלריה בנושא האוצרות וכך בכל סיום של ציור ולאחר מאסה של עבודות הם החליטו יחד אילו עבודות יוצגו בתערוכה. צורת העבודה הזו אפשרה לכל אחד מהצדדים לקדם את מה שבאחריותו וכך כאשר זויה הגיעה לעיר, התערוכה הייתה מוכנה וניתן היה לקיים אירועים מקדימים לאירוע הפתיחה כמו פגישות עם אנשי אמנות מקומיים, אספנים וכמובן ראיונות עם עיתונאים ושוחרי אמנות.
הודות לעבודה השנייה שלי כדיילת אוויר, קיבלתי שהייה בעיר באותם הימים וכך הצלחתי להגיע לאירוע הפתיחה. אתם יכולים לתאר לעצמכם את רף ההתרגשות ועד עכשיו אני מוקירה ומברכת על הזכות שהייתה לי ללוות את זויה גם בערב זה. התרגשתי מאוד לראות לראשונה את העבודות תלויות בחלל התצוגה, מחוץ לכותלי הסטודיו, וחשבתי על הזמן שעבר מהרגע שהתחלנו לדבר על התערוכה אי שם לפני כשנתיים ועד לרגע הזה. יתרה מזאת, היה עוד יותר מרגש לראות את כמות האנשים שבאה לאירוע הפתיחה כדי לראות במציאות את העבודות עליהן עמלה זויה כל כך הרבה זמן.
כמו בפוסטים קודמים, ארצה לשתף את המחשבות שלי על התערוכה וכן להתמקד במספר עבודות.
נתחיל עם עבודות הנייר הקטנות המוצגות בקומת הכניסה, בסך הכל ישנם חמישה עשר ציורים ממוסגרים וניתן לראות חלק מהסצנות המתוארות גם בטכניקות אחרות בהמשך התערוכה. בעיניי עבודות הנייר מאפשרות לצופה חווית צפייה אחרת מזו הנדרשת בציורי שמן גדולי ממדים, וזאת בעקבות מימדי הציור הקטנים וריבוי הפרטים הדורשים התבוננות קרובה יותר, אינטימית יותר ואולי אף ממושכת יותר. יתרה מזאת, בעבודות הנייר של זויה ניתן לראות את תשומת הלב שלה בתיאור הפרטים המרכיבים את הסצנה ועם השנים, גיליתי על עצמי שהמדיום הזה מרגש ומפעיל אותי יותר כצופה. אם אתם מכירים ציורים במדיום הזה של האמנית, נסו להיזכר כיצד אתם התבוננתם בהם באותו הרגע, ואילו חוויות ורגשות הציור עורר בכם.
בהתבוננות על העשייה האמנותית של זויה לאורך השנים, ניתן לזהות את השפה הציורית הייחודית לה;
בציוריה היא משתפת את נקודת מבטה על חוויות אישיות מתוך היומיום או מעבירה ביקורת בועטת או צינית לגבי סיטואציות המתרחשות בחברה (כמו למשל בפרויקט על העלייה הרוסית בשנות התשעים). בעיניי, בתערוכה הנוכחית ניתן להבחין בשניהם, מצד אחד ההיבט הביקורתי ומצד שני ההיבט החוויתי, כמו
למשל בציור "The First Time I've Seen A Black Man" בו מתואר מפגש בין מקומיים במעדניה מקומית, הילד הקטן עומד ליד אמו, והוא מפנה אצבע כלפי אדם מבוגר בעל צבע עור כהה או כמו בציור אחר "Untitled" בו מתוארת ילדה מביטה מהצד על קבוצת ילדים החגים במעגל יחדיו. בשתי העבודות ישנה אמירה על נושא הזהות, על מיקומו של המיעוט ועל תחושת הניכור מצד החברה.
לעומת זאת, העבודה "Simone" מציגה לנו סיטואציה רנדומלית במספרה, אנחנו יכולים לחוות את האווירה והקלילות של המקום הודות לבחירה של האמנית במדיום שונה מבדרך כלל (אקריליק על נייר) וכן שימוש בצבעוניות עזה וקווים רכים.
בחרתי לסיים את הפוסט עם העבודה האהובה עלי בתערוכה "Party at the Dorms". הציור משקף את השפה האמנותית של זויה; מספר התרחשויות במקביל המשולבות בהרמוניה אחד עם השני וכן תשומת לב לפרטים בציור כמו הפטיפון או השמלה המנצנצת של האישה בשיער בלונד ולבסוף, נקודת הצבע במרכז הציור, השילוב בין החולצה המנומרת למכנס הכחול שבעיניי מקשרים ומאחדים את כל הסצנה יחד.
התערוכה הזו חותמת שנתיים של עשייה מעצימה, מלמדת ומרגשת ומה שנותר לי לומר זה תודה לך זויה על האדם שאת, האמנית שאת. אין עליך.
ואני מודה לעינת, שנתנה לנו הצצה חד פעמית אל מאחורי הקלעים של יצירת תערוכה מהסטודיו של האמנית. תודה.