8 חברויות לא צפויות בין אמנים

לפעמים בחיים האנשים הכי לא צפויים מתחברים יחד.

כשמדובר באמנים, מסתבר שמעבר לרווח האישי, לא פעם יש לכך השפעה גם על הקריירה של האמנים ועל ההיסטוריה של האמנות כולה.

אני רוצה לספר לכם על כמה חברויות בין אמנים, שלעולם לא הייתם מנחשים שהם היו חברים קרובים ואף השפיעו זה על העשייה של זה. בחלק מהמקרים החברות היתה מעורבת גם בתחרות (ולפעמים אפילו קינאה) שדירבנה אותם להשתפר ולהתפתח כיוצרים.


רפאל ודירר


רישום שרפאל שלח לדירר וזה שרבט עליו, 1515

אחד מזוגות החברים המפתיעים ביותר שגיליתי במחקר שלי הם הציירים רפאל האיטלקי ואלברכט דירר הגרמני. הם אמנם חיו באותה תקופה, במאה-16, אולם הפרידו ביניהם כ-1000 קילומטר והם מעולם לא נפגשו. אז איך הם היו חברים, תשאלו? הם היו חברים לעט והתכתבו זה עם זה ושלחו רישומים והדפסים.

דירר התוודע לעבודתו של רפאל דרך ידידים ואמנים שהכיר במהלך מסעותיו באיטליה. שימעו של רפאל הלך לפניו כחביבו של האפיפיור. הם החלו להתכתב ולחלוק זה עם זה רעיונות ציוריים.

ג'ורג'יו וסארי, שהיה אמן בן זמנם בעצמו אך מפורסם היום יותר כהיסטוריון הראשון של תולדות האמנות עם סיפרו "חיי האמנים", כתב שדירר שלח לרפאל דיוקן עצמי שלו בצבעי גואש ורפאל השיב לו במספר רישומים, אתם הוקיר דירר עד סוף חייו. הדיוקן העצמי של דירר לא שרד אולם כמה מהרישומים של רפאל שרדו. כאן ניתן לראות אחד מהם, עליו שרבט דירר תזכורת לעצמו: "ב-1515 רפאל מאורבינו, שזכה לשבחים מפי האפיפיור, יצר את רישום העירום הזה ושלח אותו לאלברכט דירר בנירנברג כדי להדריך את ידו".


ון-גוך וגוגן


Gauguin, “The Painter of Sunflowers”, oil on canvas, 1888

בבתי הקפה שלל פריס, בחסותו של סוחר האמנות הצעיר תיאו ון-גוך, נפגשו פול גוגן ווינסנט ון-גוך. שניהם כריזמטיים ובעלי מזג סוער, אחד אמן בעל שם והשני אוטודידקט בתחילת דרכו שהעריכו זה את זה. נכון אולי לומר שון-גוך העריץ את גוגן ואילו גוגן חש מוחנף.

כשעבר ון-גוך לארל שבפרובנס הוא חלם להקים שם קומונת אמנים והזמין את גוגן להצטרף אליו ליוזמה. גוגן, שהעריך את יכולותיו המקצועיות של וינסנט אבל חשש מהאובססיביות שלו, לא מיהר להסכים. היה זה תיאו ששיכנע אותו לנסוע לארל לבית הצהוב.

במשך כמה שבועות חיו השניים יחד, ציירו יחד באותם מקומות ואת אותם אנשים וסיפקו לנו זוית ראייה נדירה על היצירה של שניהם. גוגן אפילו צייר את וינסנט כשהוא מצייר את החמניות.

לצערנו השהות היתה מרובת חיכוכים ובסופו של דבר הסתיימה באקורד צורם כאשר ון-גוך איבד את תנוך אוזנו וגוגן עזב לבלי שוב. עוד על היחסים בין השניים אפשר לקרוא כאן.


ריברה ומודיליאני


Amadeo Modigliani, Portrait of Diego Rivera, 1916

הרבה לפני שנהפכו לכוכבים בשמי האמנות העולמית, התחברו דייגו ריברה ואמדאו מודיליאני בפריס. שניהם היו מהגרים – מודיליאני הגיע מאיטליה ב-1906 וריברה הגיע ממקסיקו שנה לאחר מכן והם התגוררו בקומונת האמנים Le Bateau-Lavoir שבשכונת מונמרטר. באותה קומונה גר גם פיקאסו וצייר בה את העלמות מאביניון. פריס היתה ה-מרכז של האמנות באותה התקופה וכל מי שראה עצמו כאמן חתר להגיע אליה, להתרועע עם אמנים אחרים כמו מאטיס, בראק, דופי ואחרים ולהתפתח בעצמו.

כשני אמני אוונט-גארד מהגרים, השניים בילו והתהוללו יחד. מהבילויים הללו נשארו לנו כמה רישומים בהם מודיליאני צייר את ריברה.

ב-1920 ריברה עוזב את פריס ונוסע לארה"ב ומקסיקו, שם קיבל הכרה כגדול האמנים המקסיקניים של דורו ואף פגש את אהובתו פרידה קאלו, שעל סיפור אהבתם אפשר לקרוא כאן וכאן.

באותה שנה מודיליאני נפטר מדלקת ריאות, והוא בן 35 במותו, עני מרוד ואמן כמעט אנונימי. ההצלחה הגיע הרבה אחרי מותו.


פיקאסו ומאטיס


Left: Pablo Picasso, Vase, Bowl and Lemon, 1907 Right: Henri Matisse, Still Life with Blue Tablecloth (detail), 1909

אלה הם דוגמה טובה לסיפור של יריבים שדחפו זה את זה להשתפר. למעשה, כשמאטיס נפטר פיקאסו אמר "אין לי בשביל מי לצייר יותר".

הם נפגשו ב-1906 בסלון של גרטרוד וליאו שטיין. מאטיס כבר היה אמן מוכר ושטיין רכשה מספר עבודות שלו. פיקאסו היה הבחור החדש מספרד. שניהם ראו בסזאן את גדול הציירים וחיפשו דרך ליצור אמנות חדשה. בעוד מאטיס הכניס צבעוניות עזה לטבע הדומם של סזאן, פיקאסו פירק אותו והציג אותו מזוויות שונות בו זמנית. זו היתה תמצית הפער – צבע מול צורה.

דרכיהם הצטלבו שוב ושוב באותם חוגים והם איתגרו זה את זה דרך הציורים להם: אחרי כל תערוכה של מאטיס פיקאסו חש צורך "לענות" לו בציור משלו, וההיפך. הם דחפו זה את זה להשתפר ורחשו זה לזה כבוד גדול, גם אם לא היתה זו ידידות על בסיס רגשי עמוק.

עוד על פיקאסו והנשים שלו אפשר לקרוא כאן.


קאלדר ומירו

ב-1928 הסיפור חוזר: אלכסנדר קאלדר האמריקאי וחואן מירו הספרדי נפגשים בפריס שבין שתי מלחמות העולם. החיבור ביניהם היה מיידי, גם במובן האישי וגם האינטלקטואלי. שניהם היו סוריאליסטים בבסיס, אולם שאפו לנסח שפה אמנותית משלהם, דרך סמלים ומחוות.


Image 1 and 3; Joan Miró's paintings; Image 2 in the middle, a mobile by Alexander Calder

כשמתבוננים בעבודותיהם ניכר ששניהם הונחו על ידי עקרונות דומים – צורות אמורפיות מופשטות וצבעי בסיס עזים. במבט מלמעלה המוביילים של קאלדר מזכירים מאוד את ציוריו של מירו. עד כדי כך שב-1936 נכתב בניו יורק טיימס על המוביילים שהם “living Miró abstractions” (הפשטה חיה של מירו). גם בציורי הגואש של קאלדר ניתן לראות השפעה הדדית.

מעניין במיוחד לגלות כיצד במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהם חיים ביבשות שונות וללא תקשורת, פיתחו שני האמנים גופי עבודות משמעותיים תחת הכותרת Constellations (מערכות כוכבים).


A cartoon for a poster for the 1952 exhibition Alexander Calder -Joan Miró at Moderne Galerie Otto Stangl in Munich.


דאלי ודושאן


Duchamp and Dalí playing chess during filming for A Soft Self-Portrait, directed by Jean-Christophe Averty (detail), 1966.

סלבדור דאלי ומרסל דושאן נפגשו לראשונה בשנות ה-30' של המאה הקודמת, כאשר שניהם נעו במעגלי התנועה הסוריאליסטית. סלבדור דאלי הפך להיות אחד האמנים הסוריאליסטים המוכרים והאהובים ביותר (אם כי התרחק מהתנועה), בעוד דושאן נטש את הציור כמעט לחלוטין והפך להיות אבי האמנות המושגית (קונספטואלית).

למרות הפערים בגישתם האמנותית הם הירבו לבלות יחד, עם בנות הזוג והמשפחה וישנם צילומים רבים שמתעדים אותם בחוף הים או משחקים שח-מט. בשנות ה-50', שכר דושאן בית סמוך לאחוזה של דאלי בדרום ספרד, ונהג לבלות בו את חודשי הקיץ עד מותו.

אמנם גוף היצירה שלהם מאוד שונה אולם הם התעניינו בדברים דומים: אירוטיקה, הומור, מדע ורוח נון-קונפורמיסטית, והדבר ניכר ביצירה של שניהם. לאורך השנים הם גם יצאו זה להגנתו של זה כאשר החבר היה נתון לביקורת של עולם האמנות.


בייקון ופרויד

Francis Bacon, “Three Studies of of Lucian Freud” triptych, 1969

פרנסיס בייקון ולוסיאן פרויד נפגשו לראשונה בלונדון בשנות ה-40', ונדמה שמאז כמעט ולא נפרדו. הם ציירו, שתו, הימרו והתווכחו זה עם זה על בסיס קבוע.

למרות ששניהם היו נציגי הציור הפיגורטיבי בעולם ששלט בו האבסטרקט, אופן הציור שלהם לא היה יכול להיות שונה יותר – בעוד פרויד התעמק בבשר של הדמויות שצייר, בייקון התעמק בנפש שלהן. הם ביקרו זה את עבודתו של זה לחומרה, ולמרות זאת הם ישבו זה עבור זה לציורי דיוקן מספר פעמים. למרבה הצער, לאחר שבייקון סיים לצייר טריפטיך של דמותו של פרויד ב-1969, דרכיהם של השניים נפרדו וחברות קרובה של כמעט שלושה עשורים הגיעה לקיצה.


Lucian Freud, “Francis Bacon”, 1952

וורהול ובסקיאט


Jean-Michel Basquiat, “Dos Cabezas”, 1982

על פניו, מה הקשר בין גבר לבן ואקסצנטרי בגיל העמידה כמו אנדי וורהול לצעיר שחור ואנרגטי כמו ז'אן-מישל בסקיאט? ובכן הקשר הוא ללא ספק אמנות ותהילה, אבל היתה שם גם כימיה אמיתית וחיבה כנה.

ב-1982 בסקיאט הצעיר מעז לפנות אל וורהול, אז כבר אמן מבוסס וידוע, כשהוא יושב עם ידיד במסעדה. הוא מספר לו שגם הוא אמן, ואחרי שוורהול מנפנף אותו, בסקיאט חוזר מהסטודיו עם ציור שהכין במהרה ובו דיוקן של שניהם, והצבע עדיין רטוב ומטפטף.

וורהול הכיר בכישרון של בסקיאט, וישנם ציניקנים שיגידו כי זיהה בו הזדמנות להחיות את הקריירה שלו עצמו. כך או כך, וורהול הכיר לו את כל המי ומי, דיבר בשבחו ובסקיאט הפך להיות סיפור הצלחה מסחרר שכל ניו יורק הכירה. הם בילו הרבה יחד, ביקרו זה בסטודיו של זה, אכלו יחד ארוחות בוקר והיו להם הרבה חברים משותפים.

ב-1984 הציגו תערוכה משותפת, בה הציגו עבודות שיצרו יחד: תחילה וורהול צייר בסגנונו הגראפי סמלי לוגו שונים (זו היתה הפעם הראשונה שחזר לצייר אחרי שנים שעסק בקולנוע) ועליהם הוסיף בסקיאט את השרבוטים הגסים והקמאיים שלו. התערוכה לא היתה הצלחה גדולה אבל התמונה שלהם ששימשה להזמנה לתערוכה הפכה להיות אחת התמונות האיקוניות.



אז מסתבר שלא תמיד אפשר לצפות חברויות וחיבורים בין אנשים, ועוד פחות מכך – כיצד אלה ישפיעו על מהלך ההיסטוריה.


אם נהניתם מהפוסט סמנו לב כדי שאדע.



פוסטים אחרונים

הצג הכול