המיתוסים של ון-גוך
- Shlomit Oren
- 27 בינו׳ 2021
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 28 בינו׳ 2021
כל כך הרבה נכתב על וינסנט ון-גוך.
למעשה, הוא הפך לדמות מוכרת וידועה בתרבות המערבית, גם בקרב מי שלא מחשיב עצמו חובב אמנות.
אבל הדמות הזו, שכולם מכירים, מתבססת על כמה מיתוסים שחברו יחד ולכדו את הדמיון והרגש של רבים. כולם מרגישים שהם מכירים את הסיפור של ון-גוך, אבל לא בטוח שזה הסיפור האמיתי.
וינסנט ון-גוך מת מיריית אקדח בעיירה אובר שבצרפת בשנת 1890. ב-1934 פרסם אירווינג סטון רומן ביוגרפי בשם "התאווה לחיים" שמגולל את סיפור חייו של הגאון, וב-1956 יצא לאקרנים סרט על בסיס הביוגרפיה הזו, בכיכובו של קירק דגלאס. הסרט זכה להצלחה רבה, והוא זה שלמעשה קיבע את הסיפור של ון-גוך בזיכרון הקולקטיבי-תרבותי שלנו.
יחד עם זאת, דמותו של וינסנט לא הפסיקה לרתק חוקרים, שמצאו הרבה "חורים" בסיפור הזה. בשנים האחרונות התפרסמו לא מעט מאמרים שמערערים על הנראטיב הידוע ומציעים לו אלטרנטיבות.
אישית אני לא השתכנעתי לאורך השנים בנראטיב הפלאקטי שנטווה סביב דמותו של ון-גוך, ולכן מצאתי עניין רב במחקרים הללו. אני מביאה לכם כמה מהם כאן בתמצות, ומאמינה שהם יעניינו גם אתכם.
כמה מיתוסים על ון גוך:
הוא חתך את אוזנו והגיש אותה כמתנה לזונה האהובה עליו.
זה אולי הסיפור הכי ידוע ומוכר על ון-גוך, שעיצב את דמותו בציבור באופן הכי חד. ובכל זאת, הוא לא מתיישב לגמרי עם העובדות ולכן ב-2009 פרסמו שני היסטוריונים גרמנים, האנס קאופמן וריטה וילדגנס, ספר שמעלה את האפשרות כי מדובר בסיפור שהמציא ון-גוך על מנת להסתיר את האמת.
נחזור רגע לאותה עת בחייו של ון-גוך: זה היה ב-23 בדצמבר 1888, תקופה בה ון-גוך אירח בבית הצהוב שלו את פול גוגן, במטרה לשכנע אותו להקים יחד מושבת אמנים ליד ארל. היחסים בין שני הציירים היו טעונים ולא פעם התגלעו ביניהם ויכוחים. באותו ערב הרוחות התלהטו, ככל הנראה על רקע רצונו של גוגן לעזוב את ארל ולנטוש את הרעיון של מושבת האמנים. עד כאן כולם מסכימים, ומכאן הנראטיב מתפצל:
על פי הסיפור הרווח, גוגן עזב את הבית בסערה, וון-גוך שהיה נסער מאוד, חתך את אוזנו (למעשה זה היה רק השליש התחתון של תנוך האוזן), עטף אותה בבד ורץ אל בית הזונות המקומי ונתן אותה לזונה שהיה מאוהב בה, ראקל.
קאופמן ווילדגנס מצאו שהסיפור הזה חריג למדי עבור אדם שמעולם קודם (או אחר כך) לא פגע בעצמו בצורה דומה, שהרי לרוב התקפים מסוג זה חוזרים על עצמם בצורה זו או אחרת. האלטרנטיבה שהם מציעים היא כי בעת הויכוח שהתלהט, שלף גוגן את חרב הסיף (שנהג להסתובב איתה באופן תדיר) כיוון שחש מאויים מהתנהגותו הפרועה של וינסנט. בתוך כך הוא חתך לוינסנט את תנוך האוזן בשוגג. כיוון שחששו שגוגן יועמד לדין וייאסר בעקבות כך, החליטו השניים להמציא את הסיפור שמוכר לכולנו.
במכתבים שכתבו השניים מאוחר יותר מצויינת 'ברית שתיקה' ווינסנט הבטיח לגוגן שסודו שמור עימו. גוגן מצידו, כתב לחבר אחר שון גוך הוא חבר אמיתי ואפשר לסמוך עליו.
מה קרה שם באמת בין שני האמנים? כנראה שלא נדע זאת לעולם.
עוד על דמותו של גוגן אפשר לקרוא כאן.
ון-גוך צייר בסערה ומתוך טראנס באופן ששיקף את השיגעון שלו.
בפועל ון-גוך היה צייר מאוד שיטתי. למרות שלא למד אמנות באופן מסודר, הוא קרא הרבה והתייעץ עם אמנים אחרים:
הוא ערך רישומים וציורי הכנה לרבים מהציורים שלו (לכן ניתן למצוא כמה גרסאות לאותו נושא).
הוא בנה את הקומפוזיציות שלו בתשומת לב תוך שהוא יוצר הרמוניה בין קווי האורך לקווי הרוחב ומייצר תחושת פרספקטיבה.
ון-גוך השתמש במסגרת פרספקטיבה, כלי עזר ידוע שהומצא בתקופת הרנסנס. הצייר הציב את מסגרת העץ, שבתוכה מתוחים חבלים לאורך ולרוחב ובאלכסון ומצטלבים במרכז המסגרת, אל מול האובייקט או הנוף שהוא מתכוון לצייר. המסגרת והקווים הקלו על הצייר להעביר את הדימוי אל הקנווס, ויצירת פרספקטיבה.
כיוון שצבעים היו בין החומרים היקרים ביותר שלו, הוא נאלץ לתכנן ולחשב מראש את השימוש בהם ונהג להזמין אותם מאחיו בפריס.
הוא הכיר את תורת הצבעים והשתמש בה ליצירת אפקטים שונים כמו הרמוניה או הדגשה.
בציורים שלו ניתן להבחין בהשפעות חיצוניות רבות: עבודת המכחול הייחודית של ון-גוך הושפעה מאוד מידידיו הפוינטליסטים שהכיר בפריס. בכמה וכמה ציורים ציטט ון-גוך הדפסים יפניים שהיו חביבים עליו מאוד.
עוד על דרכי העבודה של ון גוך אפשר לקרוא כאן.
ון-גוך השתגע בעקבות הציור.
היום פסיכיאטרים ורופאים שונים מתחרים ביניהם במתן דיאגנוזה למצבו הנפשי של וינסנט ון-גוך. חלק טוענים שהיה סכיזופרן, אחרים אומרים שהוא סבל מהפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה) ואחרים סבורים שהוא בכלל סבל מסוג של התקפים אפילפטיים.
מה שבטוח הוא שהמחלה הזו ליוותה אותו כל חייו הבוגרים, והיתה ככל הנראה הסיבה לכך שלא הצליח להחזיק משרה לאורך זמן, שחיפש את עצמו בעיסוקים וכיוונים שונים כמו מסחר, כמורה וכמובן ציור.
וינסנט סבל מאוד מההתקפים הללו ואף אישפז את עצמו מרצון בסן-רמי, בתקווה שהרופאים שם יעזרו לו להבריא. כחלק מהטיפול, תקופות ארוכות נמנע ממנו לצייר, ואולם בתקופות אחרות הותר לו לצייר באחד החדרים במוסד. באובר הוא טופל על ידי דוקטור גאשה בהומאופטיה, והוא דווקא ראה בציור גורם תרפויטי ועודד את וינסנט לצייר.
וינסנט נאבק במחלה וניסה לנהל אותה. מהישגיו הגדולים הוא שהצליח לבנות גוף עבודות גדול ומרשים על אף המחלה ולא בזכותה.
ון-גוך היה אאוטסיידר בעולם האמנות ומכר רק ציור אחד בימי חייו.
חייו הבוגרים של וינסנט נסבו רובם סביב עולם האמנות. הוא התלמד בגלריות במשך שש שנים בהאג, לונדון ופריס, כך שהכיר היטב את עולם האמנות והמסחר באמנות. כשהחליט להיות צייר, לקח קורסים בבריסל, אנטוורפן ופריס, אולם התקשה להתמיד בהם בגלל שהיו לו דעות מוצקות שלא תמיד עלו בקנה אחד עם אלה של מוריו.
בפריס אחיו של וינסנט, תיאו, היה סוחר אמנות מוכר, והוא הכיר לו רבים מחבריו שהיו אמנים, ביניהם קמיל פיסארו, רנואר וסיניאק. את טולוז לוטרק הוא פגש בשיעורי הציור של פרנאן קורמון. הוא פיתח ידידות קרובה עם האמן הצעיר אמיל ברנארד ומערכת יחסים מורכבת עם פול גוגן. הסגנון של וינסנט נחשב רדיקלי יחסית לטעמם של הלקוחות של תיאו, והוא נחשב לחלק מתנועת האוונט-גארד בפריס של אותה תקופה.
מבחינת הכרה בכשרונו ויכולותיו של וינסנט ון-גוך, הרי שאלו החלו לצבור תאוצה בסוף אותו עשור: הוא הציג עבודות בתערוכות קבוצתיות מרכזיות בפריס ב-1888, 1889 ו-1890 ואלו זכו להתייחסות מבקרים בעיתונות המקומית. ב-1890 הציג שישה ציורים בתערוכה קבוצתית בבריסל ושבה את ליבו של המבקר אלבר אורייר שהקדיש לו כתבה ארוכה ומשתפכת. שם נמכר גם הציור "הכרם האדום" שלו.
כל הסימנים מראים שאילו האריך יותר חיים ולא מת בגיל 37, היה וינסנט ון-גוך זוכה להכרה ממסדית רחבה עוד בחייו.
ון-גוך התאבד בשדה.
זהו אולי המיתוס המוזר ביותר על ון-גוך ושום דבר בסיפור הזה לא מסתדר: ון גוך יצא לצייר בשדה עם כל הציוד שלו (כן ציור, קנווס, צבעים ומכחולים). שם הוא ירה לעצמו במרכז הגוף ואז הלך כקילומטר לבית ההארחה בו הוא התגורר. הכדור ניתז מהצלע שלו לעבר עמוד השידרה והוא גסס במיטתו במשך 29 שעות. האקדח בו השתמש כביכול לא היה איתו ולא נמצא בשדה.
- האם זה הגיוני שאדם כמו וינסנט, שתחזק חליפות מכתבים ענפות (כ-1000 מכתבים בפחות מ-10 שנים, אפשר לקרוא אותם כאן) וכתב לאחיו לפעמים גם פעמיים ביום, לא ישאיר אחריו אף מכתב התאבדות? שום הסבר למעשיו?
- האם זה הגיוני שבחר לירות בעצמו דווקא במרכז הגוף ולא בראש או בלוע, מיקומים שמבטיחים סיכויי הצלחה גבוהים יותר להתאבדות? וכיוון שלא הצליח בניסיון הראשון, האם לא הגיוני יותר שיירה בעצמו בשנית, במקום לגרור את עצמו לבית ההארחה?
- מדוע לא נמצאו על גופו של וינסנט סימני אבק שריפה שתואמים ירי מטווח קרוב באקדח מהתקופה הזו?
- לאן נעלם האקדח ששימש לירי?
- מדוע הוא התאבד?
השאלות האלה ועוד ניקרו במוחם של החוקרים סטיבן נייפה וגרגורי ווייט סמית' והן נמצאות במרכז הביוגרפיה שפירסמו ב-2011 על חייו ומותו של ון-גוך. הם כתבו על תהליך המחקר לקראת הספר, במהלכו נתקלו בכל מיני עדויות שהתגלו מאוחר יותר, שמצביעות על כך שנער בן עשירים שבילה את חופשת הקיץ שלו באובר נהג להתעמר בוינסנט. היתה לו חיבה רבה לדמותו של ביל קודי ("באפלו ביל") מהמערב הפרוע והוא נהג להתלבש כקאובוי ולהסתובב עם אקדח ישן שמצא, שעל פי עדותו של הנער מאוחר יותר, אי אפשר היה לדעת מתי יירה.
התיאוריה של נייפה וווייט סמית' היא שאותו נער כיוון את האקדח אל ון-גוך כאקט של משובה וזה ירה ופצע את הצייר. ון-גוך, שהבין שאת הנעשה לא ניתן להשיב, לא רצה לסבך את הנער. כשנשאל על ידי השוטר המקומי כשהוא גוסס "האם התכוונת להתאבד?" ענה וינסנט "אני חושב כך".
בעקבות מאמרי ביקורת מצד קולגות, פנו נייפה וווייט סמית' למומחה בליסטי בינלאומי שיבדוק האם הממצאים המתוארים על ידי השוטר והרופאים במקום עולים בקנה אחד עם תסריט ההתאבדות, אולם זה שלל את האפשרות מכל וכל.
אולי השאלה הבסיסית ביותר היא למה? למה שיתאבד? התשובה שנותן הנראטיב הפשטני היא שהוא היה משוגע. ובכל זאת, גם במקרה של שיגעון, צריך להיות טריגר. דווקא באותה תקופה היה נדמה שוינסנט רגוע יותר, מטופל על ידי הרופא ההומאופט גאשה, וכפי שכבר הוזכר, הוא החל לזכות להכרה שכל כך ציפה לה.
ההתנהגות הזו של ון-גוך קונסיסטנטית עם ההתנהגות שלו במקרה של חיתוך האוזן. בשני המקרים הוא בחר לקחת על עצמו את האשמה, ולא לתת לאחרים לשאת בתוצאות מעשיהם.
לסיכום
מתוך הפרכת המיתוסים האלה עולה תמונה שונה לגמרי מהדמות השגורה בזיכרון הקולקטיבי של וינסנט ון-גוך.
במקום אדם פראי שגאונותו היא שגעונו, אנחנו מגלים אדם אוהב אדם, רגיש ומלומד, שנלחם באומץ בכוחות חזקים ממנו.
השתלשלות הדברים ככל הנראה היתה פחות דרמטית מהמיתוס אולם היתה הירואית לא פחות (ואולי יותר). היא נותנת לעבודות שהשאיר אחריו ון-גוך משקל משמעותי יותר, בלי לגרוע מאיכותו כאמן.
רוצים להכיר עוד אמנים לעומק? צפו בהרצאות המקוונות שלי.
Comments