אחת התערוכות שהכי חיכיתי לה בלונדון היא הפורטרטים של פול גוגן (נשיונל גלרי, עד ה-26.1.20). מזל שיכולתי להגיע לפריוויו, כי התערוכה נפתחה לציבור רק אחרי שנסעתי. גוגן הוא ללא ספק אחד האמנים הפוסט-אימפרסיוניסטיים המשפיעים ביותר: עבודתו עם צבע, מבנה קומפוזיציה חדשני והסימבוליזם של ציוריו הפכו אותו לאחד האמנים המוכרים והנערצים.
יחד עם זאת, גוגן היה אדם בלתי נסבל: הוא ראה עצמו כישו, אמן מעונה שסוחב על גבו את כל ייסורי האנושות; הוא אף כתב כי הוא מתייסר בשביל כל האמנים באשר הם; באגוצנטריות שלו הוא לא ראה אחרים אלא ככלי או אמצעי להעביר את המסרים שלו; הוא נטש את אישתו וחמשת ילדיו ונסע לאיים הפולינזיים, שם ניצל את מעמדו כגבר לבן ולקח לו נשים מקומיות; למעשה אלו היו ילדות בנות 13 בקירוב. הוא כנראה היה כל כך בלתי נסבל, שכאשר חלה בעגבת וביקש לחזור לצרפת, אמר לו הסוכן שלו שעדיף שישאר במחוזות האקזוטיים, אחרת יקלקל את המכירות.
כבר בכניסה לתערוכה אנחנו מוקפים בשמונה פורטרטים עצמיים של האמן. בכל הפורטרטים תוויו של גוגן ברורים ומודגשים, אולם, כמו רמברנדט ודירר לפניו, הוא מגלם דמויות שונות בכל ציור: פעם הוא הפרא האציל, פעם הוא ישו במטע הזיתים ופעם האמן בסטודיו שלו על רקע יצירותיו.
מספר פורטרטים נדירים של בני משפחתו מוצגים מהתקופה המוקדמת שלו כאמן במשרה מלאה. נמצא כאן את מאט גד, אישתו, בשמלת ערב. ציור יפה שמתאר את סגנון החיים הבורגני (לפני שפנה לאמנות היה גוגן סוחר בבורסה לניירות ערך) אולם מאוד ראשוני וקשה לזהות בו את ידו של גוגן. הציור של קלוביס בנו הישן מאותה שנה (1884) מרגש: קלוביס זהוב השיער נרדם על שולחן האוכל וברקע הציורים על הטפט הכחול נדמים כחלומו של הפעוט, כאילו הציפורים הלבנות מתעופפות.
ב-1886 גוגן נוטש את משפחתו ועובר לבריטני בצפון מערב צרפת. אזור זה נחשב לכפרי, מרוחק ונחשל, וגוגן ואמנים אחרים חיפשו בו את החיים האידיליים של טרום העידן המודרני והרעות החולות שהביא העיור. האמנים שם הלכו שבי אחר דמותו הסוערת והכריזמטית של גוגן, וסופסוף הוא החל לקבל הכרה מעמיתיו. זו התקופה בה ציוריו הופכים לסימבוליסטים יותר ויותר והשפעות חיתוכי העץ היפניים ניכרות באופן בו הוא בונה את הקומפוזיציה וקווי המתאר החזקים שלו. בתקופה זו הוא מצייר כמה מיצירות המופת שלו כמו "אחרי הדרשה", אולם אלה לא מוצגות כאן. במקום זה מוצג אוסף של דיוקנאות של חבריו מאותה עת, רובם לא מעניינים במיוחד בגלל נטייתו הטבעית של גוגן לעסוק בעצמו יותר מלחקור את נפשם של המודלים שלו.
יחסים עם אמנים
אוצרי התערוכה מסמנים שני אמנים, שניהם הולנדים במקור, איתם היו לגוגן מערכות יחסים עמוקות ורבות השפעה: את מייר דה האאן פגש גוגן בבריטני ויצר את דיוקנו פעמים רבות, ברישום, ציור ופיסול. דמותו הג'ינג'ית ירוקת העין הפכה בידיו של גוגן כמעט לקריקטורה. למרבה הצער, דווקא את הדיוקן הכי שלם של דה האאן מ-1889, לא הצליחו אוצרי התערוכה להציג.
האמן השני הוא כמובן וינסנט ון-גוך. הסיפור כיצד ון-גוך הזמין את גוגן לשהות עימו בבית הצהוב בארל ולהקים מושבת אמנים במקום, מפורסם מאוד. שני הגברים בעלי האישיות הדומיננטית והקפריזית משהו ציירו זה לצד זה ומרתק במיוחד לראות את האינטרפטציה של כל אחד מהם לאותו הנושא. הרומן הזה החזיק פחות משלושה חודשים והגיע לקיצו בריב מכוער, בעקבותיו ון גוך כרת את תנוך אוזנו והתאשפז לתקופה ארוכה בסנטוריום. כדוגמה לעבודה המשותפת מובא כאן הפורטרט של מאדאם רולן, אישתו של הדוור של ארל, שהיה מיודד עם ון גוך. ההשוואה בין הציורים מאוד מעניינת: בעוד הנושא, התנוחה והצבעים שבחרו האמנים דומים מאוד, הרי משיכות המכחול, הרקע והבעת הפנים שונים לחלוטין. גברת נוספת שגוגן צייר בארל היא מדאם ז'ינו. הוא רשם את הפורטרט שלה בפחם והעניק אותו לון גוך. ון גוך השתמש ברישום זה כמעט בדיוק על מנת ליצור סדרת ציורים של מדאם ז'ינו.
מעניין שיותר מעשר שנים מאוחר יותר, כאשר שני הידידים הללו כבר לא היו בין החיים, הם עדיין העסיקו את גוגן. כשהיה גוגן בטהיטי ביקש שישלחו לו זרעי חמניות. את הפרחים שנבטו הוא צייר קמלים יחד עם טבע דומם וכמה רישומים ברקע, כהומאז' לון-גוך. את דה האאן הוא צייר לקראת סוף ימיו בציור בשם 'אגדות ברבריות', בו שתי נשים טהיטיות מופיעות בחזית חשופות חזה ודמותו החמדנית של דה האאן כמו אורבת להן ברקע.
בחיפושו אחר הפראים הטהורים, אלה שלא הושחתו על ידי הציביליזציה, נסע גוגן לטהיטי, שהיתה קולוניה צרפתית. הוא ניצל את מעמדו כגבר לבן אמיד ופעל למימוש פנטזיות מיניות שרווחו בקרב גברים צרפתים בזמנו. הוא 'התחתן' עם שתי נשים מקומיות (שככל הנראה לא היו מודעות למשפחה שהשאיר מאחור) ואף הביא איתן ילדים. נשים אלה וחברותיהן כיכבו בציורים רבים שלו. ביקורת רבה עולה כנגד גוגן כיוון שנשים אלה היו למעשה נערות צעירות בנות 13-14, ובסטנדרטים של ימינו ואפילו של צרפת באותו הזמן, מדובר בפדופיליה. מאידך, מציינים אוצרי התערוכה, שבטהיטי זה היה גיל החתונה המקובל.
התקופה של גוגן בטהיטי היתה פוריה מאוד: הוא יצר סדרות של ציורים נראטיביים, ציורים שהדהדו את המיתולוגיות הפולינזיות וגם הרבה דיוקנאות, בעיקר של נשים. בתערוכה זו בחרו האוצרים להביא מבחר מצומצם מאוד. הדיוקנאות שבחרו להציג מתקופה זו הם דווקא של הנשים הפולינזיות כאשר הן לבושות בבגדים אירופאים צנועים, בהתאם לצו המיסיונרי. אחד הציורים הללו הוא אישה עם מנגו, יצירת מופת אהובה שהשילוב בין התנועתיות שלה לצבעוניות הוא לא פחות מנפלא. ציור נוסף ראוי לציון הוא 'אבותיה של טהמאנה' בו הנערה, אישתו, מוצגת על רקע פסלוני אבותיה ואליליה, וממחיש את הקסם שמצא גוגן בתרבות הילידית. היו מי שביקרו את הנשיונל גלרי בפוריטניות על כך שבחרו לא להציג עירום וכן בצביעות ומוסר כפול לאור העובדה כי אוסף הגלריה משופע בציורי נשים לבנות עירומות.
ב-1901 גוגן נוכח כי הפולינזים אינם טהורים כפי שדימה. הוא ביקש לו מקום חדש ולא מושחת ועבר לאיים המרקזיים. הוא השתקע בביקתה אותה כינה 'בית התענוגות' וניהל יחסים מיניים עם נשים מקומיות. בתקופה זו, בה התפרצה אצלו מחלת העגבת, נבצר ממנו לעסוק הרבה באמנות. ממש לפני מותו, ב-1903, והוא בן 54, צייר את הדיוקן העצמי האחרון שלו, בו הוא נראה שבע תלאות ומפוכח.
בעיניי התערוכה מגוללת את סיפורו של גוגן וכוללת יצירות נפלאות, חלקן לא מוכרות. יחד עם זאת, חסרות כאן יצירות רבות שציפיתי שייכללו בתערוכה. בנוסף, הפרק של טהיטי לא עשיר ומייצג מספיק בעיניי. מאידך, התערוכה, שהעבודה עליה החלה כבר לפני חמש שנים והעלתה הילוך בשנתיים האחרונות, בהן עלתה לכותרות תנועת ה- #METOO, לא מייפייפת את גוגן ולא מתחמקת מביקורת על מעשיו גם אם במרומז.
האם נכון לשפוט אמן לפי התנהגותו ומעשיו או רק על פי תוצריו האמנותיים? האם האמנות של גוגן, שהיה נרקיסיסט מיזוגני על פי הסטנדרטים שלנו היום, צריכה להיות מוקעת?
אלה השאלות שאני שואלת אתכם.
אשמח לקרוא את תשובותיכם בתגובות.
אהבתם? הצטרפו אליי לסיורי אמנות מעמיקים ומרתקים.