top of page

הדיוקן של גוגן

עודכן: 27 בינו׳ 2021

אחת התערוכות שהכי חיכיתי לה בלונדון היא הפורטרטים של פול גוגן (נשיונל גלרי, עד ה-26.1.20). מזל שיכולתי להגיע לפריוויו, כי התערוכה נפתחה לציבור רק אחרי שנסעתי. גוגן הוא ללא ספק אחד האמנים הפוסט-אימפרסיוניסטיים המשפיעים ביותר: עבודתו עם צבע, מבנה קומפוזיציה חדשני והסימבוליזם של ציוריו הפכו אותו לאחד האמנים המוכרים והנערצים.

יחד עם זאת, גוגן היה אדם בלתי נסבל: הוא ראה עצמו כישו, אמן מעונה שסוחב על גבו את כל ייסורי האנושות; הוא אף כתב כי הוא מתייסר בשביל כל האמנים באשר הם; באגוצנטריות שלו הוא לא ראה אחרים אלא ככלי או אמצעי להעביר את המסרים שלו; הוא נטש את אישתו וחמשת ילדיו ונסע לאיים הפולינזיים, שם ניצל את מעמדו כגבר לבן ולקח לו נשים מקומיות; למעשה אלו היו ילדות בנות 13 בקירוב. הוא כנראה היה כל כך בלתי נסבל, שכאשר חלה בעגבת וביקש לחזור לצרפת, אמר לו הסוכן שלו שעדיף שישאר במחוזות האקזוטיים, אחרת יקלקל את המכירות.


Paul Gauguin, Self Portrait with Yellow Christ, 1890-1891

כבר בכניסה לתערוכה אנחנו מוקפים בשמונה פורטרטים עצמיים של האמן. בכל הפורטרטים תוויו של גוגן ברורים ומודגשים, אולם, כמו רמברנדט ודירר לפניו, הוא מגלם דמויות שונות בכל ציור: פעם הוא הפרא האציל, פעם הוא ישו במטע הזיתים ופעם האמן בסטודיו שלו על רקע יצירותיו.


Paul Gauguin Mette in Evening Dress, 1884 Oil on canvas 65 × 54 cm © The National Museum of Art, Architecture and Design, Oslo

מספר פורטרטים נדירים של בני משפחתו מוצגים מהתקופה המוקדמת שלו כאמן במשרה מלאה. נמצא כאן את מאט גד, אישתו, בשמלת ערב. ציור יפה שמתאר את סגנון החיים הבורגני (לפני שפנה לאמנות היה גוגן סוחר בבורסה לניירות ערך) אולם מאוד ראשוני וקשה לזהות בו את ידו של גוגן. הציור של קלוביס בנו הישן מאותה שנה (1884) מרגש: קלוביס זהוב השיער נרדם על שולחן האוכל וברקע הציורים על הטפט הכחול נדמים כחלומו של הפעוט, כאילו הציפורים הלבנות מתעופפות.


Paul Gauguin Clovis Asleep, 1884 Oil on canvas 45 × 55.5 cm Private collection © Photo courtesy of the owner

ב-1886 גוגן נוטש את משפחתו ועובר לבריטני בצפון מערב צרפת. אזור זה נחשב לכפרי, מרוחק ונחשל, וגוגן ואמנים אחרים חיפשו בו את החיים האידיליים של טרום העידן המודרני והרעות החולות שהביא העיור. האמנים שם הלכו שבי אחר דמותו הסוערת והכריזמטית של גוגן, וסופסוף הוא החל לקבל הכרה מעמיתיו. זו התקופה בה ציוריו הופכים לסימבוליסטים יותר ויותר והשפעות חיתוכי העץ היפניים ניכרות באופן בו הוא בונה את הקומפוזיציה וקווי המתאר החזקים שלו. בתקופה זו הוא מצייר כמה מיצירות המופת שלו כמו "אחרי הדרשה", אולם אלה לא מוצגות כאן. במקום זה מוצג אוסף של דיוקנאות של חבריו מאותה עת, רובם לא מעניינים במיוחד בגלל נטייתו הטבעית של גוגן לעסוק בעצמו יותר מלחקור את נפשם של המודלים שלו.


יחסים עם אמנים

אוצרי התערוכה מסמנים שני אמנים, שניהם הולנדים במקור, איתם היו לגוגן מערכות יחסים עמוקות ורבות השפעה: את מייר דה האאן פגש גוגן בבריטני ויצר את דיוקנו פעמים רבות, ברישום, ציור ופיסול. דמותו הג'ינג'ית ירוקת העין הפכה בידיו של גוגן כמעט לקריקטורה. למרבה הצער, דווקא את הדיוקן הכי שלם של דה האאן מ-1889, לא הצליחו אוצרי התערוכה להציג.


Paul Gauguin Portrait of Madame Roulin, 1888 , Saint Louis Art Museum

האמן השני הוא כמובן וינסנט ון-גוך. הסיפור כיצד ון-גוך הזמין את גוגן לשהות עימו בבית הצהוב בארל ולהקים מושבת אמנים במקום, מפורסם מאוד. שני הגברים בעלי האישיות הדומיננטית והקפריזית משהו ציירו זה לצד זה ומרתק במיוחד לראות את האינטרפטציה של כל אחד מהם לאותו הנושא. הרומן הזה החזיק פחות משלושה חודשים והגיע לקיצו בריב מכוער, בעקבותיו ון גוך כרת את תנוך אוזנו והתאשפז לתקופה ארוכה בסנטוריום. כדוגמה לעבודה המשותפת מובא כאן הפורטרט של מאדאם רולן, אישתו של הדוור של ארל, שהיה מיודד עם ון גוך. ההשוואה בין הציורים מאוד מעניינת: בעוד הנושא, התנוחה והצבעים שבחרו האמנים דומים מאוד, הרי משיכות המכחול, הרקע והבעת הפנים שונים לחלוטין. גברת נוספת שגוגן צייר בארל היא מדאם ז'ינו. הוא רשם את הפורטרט שלה בפחם והעניק אותו לון גוך. ון גוך השתמש ברישום זה כמעט בדיוק על מנת ליצור סדרת ציורים של מדאם ז'ינו.


Paul Gauguin Still Life with ‘Hope’, 1901 Private collection - Milano, Italy © Photo courtesy of the owner

מעניין שיותר מעשר שנים מאוחר יותר, כאשר שני הידידים הללו כבר לא היו בין החיים, הם עדיין העסיקו את גוגן. כשהיה גוגן בטהיטי ביקש שישלחו לו זרעי חמניות. את הפרחים שנבטו הוא צייר קמלים יחד עם טבע דומם וכמה רישומים ברקע, כהומאז' לון-גוך. את דה האאן הוא צייר לקראת סוף ימיו בציור בשם 'אגדות ברבריות', בו שתי נשים טהיטיות מופיעות בחזית חשופות חזה ודמותו החמדנית של דה האאן כמו אורבת להן ברקע.


Paul Gauguin Contes barbares, 1902 Museum Folkwang Essen © Museum Folkwang Essen / ARTOTHEK