אחרי שבועות ארוכים של סגר ובידוד החלטתי שאני רוצה לנסוע לחו"ל – למקסיקו. ולא סתם, אלא לקחת איתי קבוצה לסייר במוזיאון שמחזיק את האוסף הגדול ביותר של יצירות של פרידה קאלו.
תשאלו - איך זה אפשרי?
הרי כולנו ספונים בבתים, לא רואים אנשים וטיסות בכלל אין.
ובכל זאת – יצאנו לסיור. זה היה סיור וירטואלי שהתאפשר בזכות נפלאות Google Arts and Culture ויכולנו לחלוק אותו בעזרת ה-zoom שהפך לבן בית אצל כולנו בתקופה האחרונה. גיליתי שיש יתרונות רבים לפורמט הזה – כולם יכולים לראות ואף אחד לא מסתיר, אף אחד לא מדבר עם המדריכה ומפריע לאחרים לשמוע ואפשר להצטרף לסיור מכל העולם ללא מגבלה גיאוגרפית. כשמדובר בציורים של פרידה קאלו, שהם קטנים במיוחד ומלאי פרטים, ניתן להתקרב אליהם דרך המחשב כמו שלא היו מרשים לנו באף מוזיאון.
אז קבלו טעימה קטנה מהסיור:
ביקרנו במוזיאון דולורס אולמדו במקסיקו סיטי, אותו ייסדה הפטרונית העשירה של דייגו ריברה, בעלה של פרידה קאלו. היא היתה ידידה קרובה של הזוג ואספה מקבץ מרשים מאוד של עבודותיהם: 145 ציורים של דייגו ריברה ו-25 ציורים של פרידה קאלו. בהתחשב בעובדה שפרידה ציירה כל חייה 143 ציורים, הרי שמדובר ביותר משישית מעבודותיה.
פרידה קאלו נהגה לאמר:
"היו לי שתי תאונות גדולות בחיי – תאונת האוטובוס ודייגו"
ואכן חייה, וכתוצאה מכך גם האמנות שלה, הוגדרו על ידי שני אירועים אלה.
כשהיתה קאלו בת 18, בדרכה חזרה מבית הספר עם החבר שלה, התנגשה חשמלית באוטובוס בו נסעו. זו היתה תאונה מחרידה שכמעט עלתה לפרידה בחייה. היא הצליחה אמנם לשרוד אבל סבלה משברים בעמוד השדרה, באגן הירכיים, הצלעות, עצם הבריח ועוד. התאונה ריתקה אותה למיטה לחודשים רבים. כדי להפיג את שעמומה ובדידותה רכשה לה אמא שלה קנווס וצבעים, אביה התקין לה כן ציור מיוחד שהותאם לשכיבה, ופרידה התחילה לצייר.
כמה שנים מאוחר יותר, ב-1928, פרידה כבר היתה נחושה להיות ציירת. היא פנתה לדייגו ריברה, שהיה גדול הציירים של מקסיקו באותה התקופה, על מנת שיחווה דעה על ציוריה והפוטנציאל שלה כאמנית. דייגו ראה בה אמנית טובה וגם פוטנציאל להיות אישתו השלישית. הם נישאו ב-1929. חייה הנישואין שלהם היו רצופים עליות ומורדות, רומאנים ובגידות משני הצדדים, מסעות לחו"ל, הרפתקאות פוליטיות והרבה תשוקה. בשלב מסויים זה היה כבר יותר מידי והם התגרשו, אולם שבו והתחתנו שנה מאוחר יותר ונשארו יחד עד מותה של פרידה בגיל 47.
הציור הראשון שראינו בסיור הוא "העמוד השבור" – דיוקן עצמי של פרידה קאלו מ-1944, מיד אחרי ניתוח גדול בעמוד השדרה שלה. היא מציירת את גופה פעור וקרוע לאורכו, את עמוד השדרה מחליף עמוד יווני קלאסי שבור במספר מקומות. הגוף מוחזק ברצועות עור לבנות שמטרתן היתה לתמוך בגב ולהקל על נשיאת הגוף. בכל הגוף כולו נעוצים מסמרים קטנים, ובכמה מקומות, בהם נפצעה, נעוצים מסמרים גדולים יותר. המסמר הכי גדול נעוץ בליבה של פרידה ומסמל את כאבי הבדידות. מבטה של פרידה מופנה אלינו, הצופים. מעיניה זולגות דמעות גדולות אולם במבטה אין כאב, כי אם נחישות ועוצמה. היא מציגה לנו את עצמה מעורטלת מכל ההגנות.
ב1945 קאלו מציירת עצמה עם היצורים הקרובים לה ביותר – כלב מקסיקני קירח שקראה לו Senior Xolotl וקוף עכביש קטן. את שניהם קיבלה מדייגו, תחליף דל לילדים אליהם כל כך השתוקקה. ברקע אפשר לראות פסלון פרה-קולומביאני, אחד מיני רבים שהזוג אסף. את עצמה ציירה פרידה בתסרוקת מקסיקנית מסורתית ובפונצ'ו גס, מזהה עצמה עם העם המקסיקני. סרט צהוב, נעוץ במסמר, כרוך סביב צווארן של כל הדמויות בציור ומקיף את חתימתה של קאלו. הסרט הזה גורם לסיטואציה להיות מטרידה ומשרה אווירת חנק על הציור כולו.
ב-4 ביולי 1932 עברה פרידה קאלו הפלה. זו היתה ההפלה השנייה שלה במסכת הארוכה שלה בניסיון להביא ילדים לעולם. הפציעה הישנה מהתאונה פגעה באגן הירכיים שלה כך שלא יכל להחזיק הריון.
באותו זמן שהו פרידה ודייגו בדטרויט, לשם הוזמן ריברה לצייר קיר שהוקדש להנרי פורד, האיש שהמצאת המכונית שלו שמה את העיר על המפה. גם לבית החולים בו אושפזה פרידה קראו על שמו, והוא מופיע על מיטת בית החולים, כמו גם התאריך. למעשה זה שמו של הציור – "בית החולים הנרי פורד".
אנחנו רואים את פרידה הקטנה מכווצת על מיטת בית החולים הגדולה, בטנה עדיין נפוחה מההריון אולם הדם על הסדין לא מותיר מקום לתקווה. היא אוחזת אלומה של חוטים אדומים, הדומים לוורידים או חבל טבור, והם מחוברים לשישה אטריבוטים שסימלו לפרידה את הסיטואציה: החילזון, על שום האיטיות של תהליך ההפלה; העובר, על שום הבן שאיבדה; דגם הגוף הנשי, על שום בגידתו של גופה שלה; מכשיר מכאני מתכתי המסמל את דטרויט התעשייתית; פרח סחלב נבול שקיבלה מדייגו; ודגם של אגן ירכיים תקין, זה שהיעדרו מנע מפרידה להיות אמא. ברקע מפעליה התעשייתיים של דטרויט מסמלים את כל מה שפרידה לא אהבה בארצות הברית.
בחרתי להביא כאן כמה מהדיוקנאות העצמיים של פרידה קאלו כי יותר מהכל הם מספרים את סיפורה האישי. היא נהגה לאמר "אני מציירת את עצמי כי רוב הזמן אני לבד וזה הנושא שאני מכירה הכי טוב". ובאמת, מתוך 143 הציורים שלה, 55 הם דיוקנאות עצמיים (כמעט 40%!). ממש כמו רחל המשוררת שלנו – "רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה". ומתוך עצמן הצליחו שתי היוצרות הללו לברוא עולם ומלואו.
רוצים לצפות בסיור המלא, לראות את כל התמונות ולהנות מכל ההסברים?
עכשיו זה אפשרי!
