המהדורה ה-60 של הביאנלה בוונציה, מאירועי האמנות הכי משפיעים בעולם, נפתחה לא מכבר ולא מפסיקה לעשות גלים. במוקד נמצאת המלחמה בעזה והשפעתה על הצגת אמנים ישראלים בשדה שאינו אוהד את ישראל בלשון המעטה.
האמנית רות פתיר, שנבחרה לייצג את ישראל, יחד עם אוצרות הביתן מירה לפידות ותמר מרגלית, בחרו בהחלטה לא שגרתית להעמיד את התערוכה כמתוכנן אולם לא לפתוח את הביתן הישראלי למבקרים. בעיניי זהו ניסיון ללכת בין הטיפות – מצד אחד לא לסגור לחלוטין את הביתן כמו שעשו בביאנלה הקודמת הנציגים של רוסיה במחאה על המלחמה עם אוקראינה, ומצד שני לא לשדר "עסקים כרגיל" באופן שיכול ליצור אנטגוניזם בקרב קהל פרו-פלסטיני. היו רבים ששיבחו את ההחלטה הזו, אבל כמו כל החלטה של אמצע, היו לה מגנים משני הצדדים: הפרו-פלסטינים טענו כי זו פעולה לא מספקת, בגדר too little too late, ואילו בצד הישראלי טענו כי למעשה הן מענישות את הקהל הישראלי ואוהדיו, שהרי הפרו-פלסטינים מלכתחילה לא היו באים לבקר בביתן הישראלי, גם אם היה פתוח.
קשה לי שלא לחשוב על התסכול ועוגמת הנפש של רות פתיר, שהגיעה בגיל צעיר לפיסגת השאיפות של אמנים – להציג בביאנלה בוונציה, וברגע האמת המציאות טופחת על פניה. זה גרם לי לשוב ולהרהר בספרה הנהדר של רותי דירקטור "הדרך לוונציה" שמציג את המורכבויות של עולם האמנות בכלל ושל השדה הישראלי בפרט.
דירקטור בחרה במבנה ייחודי לספר בו כל פרק מסופר על ידי דמות אחרת – האספנית, האוצרת, חובבת האמנות, הגלריסטית, האסיסטנטית, בת הזוג של האמן, מבקרת האמנות והאמניות – יחד הן מקיפות את כל עולם האמנות.
"דמות האספנית נולדה כשלימדתי בבצלאל בקורס לאוצרות" מספרת דירקטור, "וכדי להוסיף עניין המצאתי דמות מאוד מאופיינת עם סיפור ספציפי, והאמת שזה גירה אותי. עם השנים בניתי בראש שלד של דמויות נוספות שהסיפורים שלהן שזורים זה בזה. היה לי ברור מההתחלה שהן כולן תהיינה נשים. אבל כתיבה היא עיסוק שדורש זמן ופניות מחשבתית, שלא מצאתי במקביל לעבודתי כאוצרת במוזיאון תל אביב. בתקופת הקורונה, כשכולנו היינו בבית תקופה ארוכה היה לי סופסוף זמן לכתוב ברצף וככה זה התחיל".
על הדמויות עצמן היא מספרת: "כולן דמויות מומצאות, רסיסים של דברים שעברתי בעצמי או הייתי עדה להם מקרוב, רעיונות שעניינו אותי. הדמויות עבורי הן צינורות להעביר מחשבות ותפיסות על יופי, על טעם, על אמנות. אפשר להגיד גם שבמידה רבה הספר הוא מעין דיוקן עצמי מפורק".
לצורך העבודה על הספר המציאה דירקטור יצירות אמנות, גופי עבודה וביוגרפיה לאמנים. "זו פעולה מאתגרת ומענגת. הדמות לא קיימת אבל אני ממש רואה אותה מול העיניים. זה הכי כיף להמציא סיפור ולברוא עולם. להבדיל מטקסטים על אמנות, כאן אין דימוי וכל אחד מדמיין את היצירות ואת הדמויות בראש שלו. יש משהו מאוד משחרר בזה שהן לא מעוגנות בדימוי".
למעשה, בספר כולו יש דימוי אחד והוא הציור על הכריכה. "בהתחלה חשבתי על צילום של העיר וונציה, אבל החלטתי שנכון יותר שיהיה ציור של אמנית ישראלית. בחרתי באורנה ברומברג שמציירת ילדות הולכות. הליכה זו פרקטיקה שמאוד מעניינת אותי ברמה האמנותית וגם ברמה העירונית והחשיבתית. אצרתי תערוכה בנושא בעבר וזה גם מופיע בספר ולכן זה מתאים. עבורי הכריכה היא עוד איבר בספר והיא מאוד משמעותית".
הביאנלה בוונציה מהווה עבור דירקטור מטאפורה למשאת הנפש להכרה משמעותית וכסף, ואכן ניכר כי רבות מהדמויות בספר כמהות לכך במידה זו או אחרת. "בסופו של דבר, בספר, מי שמגיע לביאנלה הן לאו דווקא מי שהתכוונו והתאמצו, אלא היוצרים הפחות צפויים. עבורי זה מעין צדק היסטורי פנימי" אומרת דירקטור. דווקא היא, שהיתה אוצרת חשובה במוזיאונים, כתבה על אמנות במשך שנים, היתה מרצה באקדמיה, מטילה ספק בהיות וונציה "הגביע הקדוש" של עולם האמנות. "וונציה מהלכת קסם, מיוחדת במינה ואני מאוהבת בה עד היום," מצהירה דירקטור, "אבל במידה רבה זוהי פנטזיה מיושנת. היא שייכת לסדר עולמי שונה. אולי זה קשור גם לעובדה שהעיר הבארוקית הזו נמצאת בתהליך איטי של שקיעה. היום אני מאמינה שיש פלטפורמות אחרות ורבות שהן לא פחות חשובות, אבל וונציה היא ללא ספק סמל".
דירקטור התנסתה לאורך הקריירה שלה בסוגים שונים של כתיבה על אמנות – כתיבה בעיתון, כתיבה אקדמית, כתיבה אוצרותית – אבל היה לה חשוב להציג קול נוסף – כתיבה של פרוזה קולחת: "רציתי להראות שגם דרך סיפור אפשר להגיד דברים מאוד משמעותיים על אמנות והבחירה בפרוזה מציגה את האמנות כחלק מהחיים, כולל הפנטזיות, הריגושים והייאוש. אין הפרדה בין האמנות לעולם האמנות, הוא חלק מכל מה שעוטף אותה".
ואכן, דירקטור מצליחה להעלות לדיון סוגיות מרתקות וחשובות שמעסיקות את עולם האמנות:
- מה מוגדר כאמנות?
- יחסי אמן-גלריה
- המשמעות והכח שיש לאספנים להשפיע על קריירה של אמנים
- שימור עזבונות של אמנים והאתגר שמתמודדות איתו משפחות האמנים
- הצורך של אמנים בגיוס מימון, אפילו לתערוכות מוזיאליות
- הכח שיש למבקרי האמנות
- היחס של השדה לחובבי האמנות
- תפקידם של האסיסטנטים באטלייה
- אמנים שבונים עצמם כמותג ואף ממחזרים את עצמם
- האם כדי להיות אמן צריך ללמוד? האם כל מי שלומד אמנות הופך לאמן?
כל אלה ועוד מועברים בכתיבה נעימה ומשוחררת הפורסת בפנינו את הקשרים המורכבים בתוך השדה המרתק הזה.
"היה לי חשוב להעביר את הקסם שיש בעולם הזה שהתנהלתי בו במשך כל כך הרבה שנים. האהבה לאמנות נמצאת בבסיס של הכל. כל הדמויות בספר, גם אלה המוצגות באור פחות מחמיא, מבינות את הזירה כי יש בהן תשוקה בסיסית לאמנות".
גיבורות הפרקים של דירקטור הן כאמור נשים והיא משרטטת אותן באופן אמביוולנטי. הדמויות הגבריות בספר מוצגות באופן ביקורתי וברור כי בכתיבה שלהן לא ביקשה דירקטור לעורר בנו הקוראים אהבה או הזדהות איתם. "יחד עם זאת" היא אומרת, "היה לי חשוב שזו לא תהיה פרודיה, לא להציג את הדברים באופן גרוטסקי. יש פה חמלה, הזדהות והבנה".
הספר יצא לאור כמה ימים לפני פרוץ המלחמה ולמרות העיתוי הבעייתי הוא זוכה לחיבוק. יש אפילו מחשבות על תרגום למרות שדירקטור מרגישה שהוא מאוד מקומי ונטוע במציאות הספציפית הישראלית ועל כן תוהה כיצד יתקבל בחו"ל. לאור הרוחות הסוערות כרגע, אולי כדאי לחכות עם זה קצת. ברמה האישית של דירקטור הספר יצא בסמוך לסיום עבודתה במוזיאון תל אביב, ולמרות שלא כך תוכנן מראש, "זה יצר סיכום של תקופה. במידה רבה זה משחרר ואני מוצאת בכך הרבה היגיון פנימי".
בלי ספויילרים – "הדרך לוונציה" של רותי דירקטור הוא קודם כל ספר מעניין ונעים לקריאה. למי שמתעניין בעולם האמנות, ובפרט ב"אחורי הקלעים" שלו, הוא פותח צוהר מרתק וייחודי אל עולם שהיופי והיצרים שזורים בו יחדיו והוא רחוק מלהיות שקוף למתבונן מן הצד.
רוצים לבקר בביאנלה בסיור בלתי נשכח שיחשוף בפניכם את "אחורי הקלעים" של עולם האמנות? הצטרפו אלינו!