באיחור של שנה עקב המגפה שפקדה את העולם, נפתחה בונציה בקול תרועה הביאנלה לאמנות. אחד מאירועי האמנות החשובים והמשפיעים בעולם. אמנם יש גם לא מעט אינטרסים פוליטיים וכלכליים שרוחשים ברקע אבל בסקירה זו אתמקד באמנות. כמו שעשיתי לפני שלוש שנים, אחלק את הסיקור של הביאנלה לשלושה חלקים. בפוסט הזה אתמקד בתערוכה המרכזית המתחלקת בין הג'רדיני לארסנלה.
קריאת הסקירה של הביאנלה הקודמת: תערוכה מרכזית, ביתנים לאומיים, תערוכות לוויין.
זהו החלק הראשון בטרילוגיה על הביאנלה ה-59 בונציה
The Milk Of Dreams
הנושא שבחרה האוצרת צ'צ'יליה אלמני לתערוכה לקוח מתוך סיפרה של האמנית לאונורה קרינגטון, עליה הרחבתי כאן. אבל למעשה, זוהי רק נקודת המוצא, והיא הובילה את אלמני בשבילים מתפתלים רבים. השאלה המרכזית שביקשה לשאול היא 'כיצד האדם משתנה?'. ממנה נמתחו ונבעו עוד ועוד שאלות כגון מה מבדיל בין צמח, חיה, אדם ולא-אדם (non-human)? מהי האחריות שלנו כלפי כוכב הלכת שלנו, אנשים אחרים וצורות חיים אחרות? כיצד ייראו החיים בלעדינו?
אמנם היו לה כמעט שלוש שנים לעבוד על התערוכה הזו, אבל המציאות הקשה הכתיבה את התהליך – למרות שבתערוכה משתתפים 213 אמניות ואמנים מכל העולם (כמעט פי 3 מהביאנלה הקודמת), היא לא יכלה לבקר בסטודיו שלהם ונאלצה להסתפק בפגישות זום. זה נשמע הזוי כחושבים על זה, ועוד יותר הזוי כשרואים את זה – עבודת האוצרות בחללים היא נהדרת וקשה לדמיין שהתכנון נעשה וירטואלית. שאפו.
התערוכה הזו מורכבת מאוד כיוון שהיא נקראת בהרבה מאוד רבדים ומישורים:
אלמני בחרה לארגן אותה תחת שלושה שערים מרכזיים שכותרותיהם במידה רבה נגזרות מהשאלות שהועלו לעיל. השערים הם: ייצוג הגוף והמטמורפוזות שלו, היחס בין בני האנוש לטכנולוגיה והקשר בין הגוף לאדמה. יחד השערים האלה מנסים לפתח מחשבה על הפוסט-אנושי post-human. לא ברור לי האם זה הנושא שבחרה מלכתחילה, אולם הוא מתחבר היטב עם מצב האנושות המתאוששת מפנדמיה. במידה מסויימת אנחנו חיים כיום על הרצף שנע בין אופטימיות טכנולוגית שמבטיחה לשפר ולהעשיר את חיינו לבין תחושת אפוקליפסה המנבאת את סוף העולם ומסמנת את האדם כגורם מספר אחת לכך.
בתוך חללי התערוכה, בהם מוצגות לרוב עבודות שנוצרו במיוחד עבור הביאנלה, שותלת אלמני חמש קפסולות זמן, בתוכן ניתן למצוא עבודות אמנות, אובייקטים ואפילו מסמכים של יוצרים ויוצרות שכבר אינם בין החיים. הללו יוצרים דיאלוג מעניין עם העבודות העכשוויות שמקיפות אותם. עבורי אלה היו מהחלקים שהכי עוררו בי השראה. הם גילו היסטוריה שלא הכרתי.
מעל כל זה מרחפת תמה אחת גדולה – תיקון. אמנם בטקסט של אלמני זה לא מופיע בחזית, אולם בעיניי זה הדבר שהכי נוכח בתערוכה ואף מגדיר אותה. 90% מהאמנים המשתתפים הם נשים או נון-בינאריים, רובם המוחלט לא הציג בתערוכה בינלאומית בעבר. זוהי סטטיסטיקה מרעישה!
התיקון
צ'צ'יליה אלמני מנסה לנסח שיח אמנותי אחר, נפרד מההגמוניה הגברית השלטת, שלאורך השנים לא נתנה לקול הנשים להישמע וגם היום מגבילה את צעדיהן של האמניות. במקום רשימת הכוכבים שהורגלנו לה בביאנלות קודמות, הרי שהרוב המוחלט של המציגים בתערוכה המרכזית אינו מוכר, גם לציבור שוחר אמנות. זה מאפשר להרבה קולות חדשים להישמע ונותן פרשנויות מעניינות ולא צפויות לנושא הגג של אלמני, שמבחינתי עבר למושב האחורי בדיון על התערוכה הזו.
מעניינת הבחירה להציג קונטקסט היסטורי, ובכך לעשות צדק לא רק עם מי ששפר עליה מזלה להגיע לעת הנוכחית, אלא גם עם אמניות שכבר אינן בין החיים עשרות שנים. אלמני לוקחת על עצמה אחריות לא קטנה כיוון שבכך היא בונה קאנון חדש. מעניין מי לא נכנס לקאנון הזה?
האמנות
קשה עד בלתי אפשרי להקיף כאן את כל התערוכה ועל כן אציין כאן את העבודות והיוצרות שהכי עניינו אותי.
בכניסה לתערוכה בביתן הג'רדיני מקבלת את פנינו פילה. זהו פסלה של קתרינה פריץ' שזכתה בפרס מפעל חיים והוא מעמת אותנו עם פילה בגודל טבעי באולם הכניסה היפהפה המקושט במיטב המסורת של הבל אפוק. אלמני מודיעה לנו שאנחנו הולכים לדבר על הפיל שבחדר, מה שכולם יודעים אבל לא מדברים עליו. הפילה היא גם המנהיגה של שבט הפילים, דוגמא לחברה מטריאכלית.
הקפסולה הגדולה ביותר נקראת 'ערש המכשפה' והיא כוללת יצירות של אמניות המאה ה-20 מזרמי האוונגרד השונים. נמצא כאן את לאונורה קרינגטון כמובן וגם קלוד קאהון, דורותאה טאנינג, רמדיוס וארו, לאונור פיני ועוד. העבודות הן סוריאליסטיות ברובן ועוסקות בייצוג הנשי וייצוג העולם, באופן שניתן לסווג כנשי. ניתן לזהות כאן מאפיינים שגזרו גזר דין מוות על נשים במאות קודמות וגרמו להוקעתן כמכשפות. והרי מהו מעשה האמנות אם לא כישוף?
לצערי אין לי תמונות טובות מהחלל הזה אז תצטרכו להאמין לי.
האמנית שלא ניתן להתחמק ממנה בביאנלה הזו היא סימון לי. אלמני עבדה איתה בצמוד בתפקידה הקודם כאוצרת ההיי-ליין בניו יורק, וכאן היא מציבה פסלי ענק שלה בחלל התערוכה ובגנים. לי היא הקול הצלול של האפרו-אמריקאים שדורשים תיקון תרבותי, והיא עושה זאת על ידי הנכחת דמויות שוליים נשיות בקנה מידה עצום. היא גם הנציגה של ארה"ב בביאנלה, על כך נרחיב בפוסט על הביתנים. סביב הפסל בחלל הכניסה בארסנלה תלויים ההדפסים המיוחדים של בלקיס איון הקובנית המתבססות על סיפור מיתולוגי של תת-תרבות אפרו-קובנית בה האישה נטולת תווי הפנים היא הגיבורה.
אתם כבר יודעים שיש לי חולשה לזכוכית, והאמנית ממוצא רומני אנדרה אורסוטה עושה בחומר הזה עבודה יוצאת מן הכלל. היא יוצקת את הזכוכית בדמות גופה שלה, אליו היא מחברת אובייקטים שונים כמו בקבוקי פלסטיק, חיות שונות ועוד. ביציקה הגוף והאובייקטים מתחברים והופכים להיבריד שמזכיר סרטי מדע בדיוני ישנים אבל יש בהם גם טוהר ואלגנטיות מרהיבים.
ססיליה ויקוניה הצ'יליאנית זכתה גם היא בפרס מפעל חיים וציוריה משנות ה-70' מעוררים רגש ומחשבה. בנמרת העיניים מציירת ויקוניה נמרה כורעת ברך המביטה ישירות אלינו, היא חושפת בפנינו את איבר מינה ואוחזת בעץ ורוד ועץ תכלת (הנשי והגברי?). גופה מכוסה כולו בעיניים צהובות קטנות המביטות בנו, ואנחנו לא יכולים להסיר מהן את עינינו. לצד ויקוניה הוצגו עבודות החבלים המרשימות של מרינילי מוכרג'י מהודו, שמזכירות עולם שבטי וקמאי.
בין התגליות המעניינות נמצאת גם Ovartaci, שנולדה כגבר בדנמרק של סוף המאה ה-19 אך הזדהתה כאישה. היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי בו בילתה 56 שנים וכינתה את עצמה בשם אוברטאצ'י שמשמעותו המשוגעת הראשית. אחרי שנים בהן ביקשה להפוך לאישה וניסיון עצמאי כושל, בוצע בה ניתוח לשינוי מין. לאורך שנותיה המיוסרות בבית החולים היא מציירת סצנות דימיוניות של בריחה ופנטזיה, בהן הדמויות בעלות חזות חייזרית/חייתית, עליהן היא חוזרת גם בפיסול במדיומים שונים.
אחת האמניות המוכרות שזוכות כאן לחלל משלהן היא פולה רגו, עליה כתבתי בעבר. בימים האחרונים התבשרנו על מותה בגיל 87. רגו מעמתת אותנו עם מערכות יחסים יומיומיות שמושתתות על דינמיקות של כח ומאבק. היא שמה לנו מראה קשה ומכאיבה, כיוון שלפי ראייתה עולמנו מעוצב על ידי קונפליקטים. לצד הציורים שלה, המזוהים מאוד, עם הדמויות הדחוסות והרובוסטיות שלה, שמחתי לגלות פן אחר של עבודתה: פיסול ומיצב. רגו מציגה סצנה קשה של מטפלת הנוהגת באלימות בתינוקות וכן ארון שקירותיו הפנימיים ציורים ובתוכו פסלי בובות בבגדי משרתים. לא קל.
עבודותיה של האמנית האמריקאית רות אסווה מוצגות במקבץ יפהפה: האובייקטים שלה, הקלועים מחוטי ברזל, יוצרים צורות מרחפות שונות, כביכול נטולות מאסה. לצידן מוצגת עבודתה של הרופאה ההולנדית אלטה ג'ייקובס. ג'ייקובס שנולדה ב-1854 היתה הרופאה הראשונה בהולנד ולקחה חלק פעיל בתנועה הפמיניסטית. בין היתר פתחה את הקליניקה הראשונה לתכנון משפחה. כחלק מהאג'נדה הפמיניסטית ביקשה ג'ייקובס להסביר לנשים על מערכת הרבייה שלהן ועל התפתחות העובר. לשם כך יצרה מודלים מעיסת נייר המוצגים בתערוכה.
לצידם ציורים של מרוחה מאיו המזכירים את המערכות הללו תוך שימוש בדימויים כמו קונכיות וצדפות. לצד הקפסולה הזו מוצגות עבודותיו המרשימות של פליפה באאזה. באאזה הצעיר (יליד 1987 במקסיקו) משתמש במגוון מדיומים וטכניקות על אותו הבד (דיו, אקריליק, טמפרה, קולאז') על מנת לייצר טקסטורות מקוריות. ציוריו הם מעין דיוקן עצמי מרגש.
אחד המיצבים המעניינים הוא של דלסי מורלוס הקולומביאנית שיצרה בתוך הארסנלה שבילים שקירותיהם בגובה מטר וחצי בערך והם עשויים אדמה. בתוך האדמה עירבה מורלוס קמח, קקאו, קינמון, ציפורן ועוד והיא מזמינה אותנו לחוש את ריח האדמה, הטקסטורה שלה, הטמפרטורה שלה ועוד. בתוך התערוכה העמוסה שמפגיזה בדימויים ויזואליים חזקים, זוהי הזדמנות לתת לעיניים מנוחה ולתת לחושים אחרים לפעול.
העבודות של סנדרה ואסקז דה לה הורה ריתקו אותי בפורמט הגדול והלא מתנצל שלהן עם נשים שתובעות לעצמן את מלוא גודל הגיליון. דה לה הורה יוצרת מהגיליונות מעין אקורדיון הנותן לעבודות נפח ונוכחות בחלל. לצידן מוצגות עבודות דמויות כרזות העוסקות באלימות, מיניות, ריטואלים ומיתולוגיות. במקביל מוצגים ציוריה של סולאנג' פסואה מברזיל הנדמות כרצף כרזות טיפולוגיות. אלה מובילים אל פסלי הענק החמודים של טאו לואיס הקנדי שלוקח שאריות מתעשיית העור והופך אותן לראשי דמויות שדים מן האגדות.
בפרק על הסייבורגים (חיבור האדם והמכונה) התרשמתי במיוחד מעבודותיהן הא-מורפיות של תרזה סולאר ומרגריט הומו. סולאר משתמשת בחימר ושרף בעוד הומו משתמשת בחומרים פלסטיים ופיברגלאס. גם הצבעוניות שלהן שונה, אבל העבודות של שתיהן מעבירות תחושת רוחניות חסרת משקל, מעין ריקוד נשמות.
לקראת סוף הארסנלה מגיעים להיכל של ברברה קרוגר המצופה כולו בדימוייה הגרפיים בשחור-לבן עם נגיעות של אדום בוהק. למרות חיבתי לאמנית, בעיניי זהו לא מהייצוגים הטובים שלה. זה כבר כמעט סוף התערוכה, שמסתיימת עם עבודה של פרשס אוקויומון של פסלים הבוקעים מתוך צמחיית מטפסים, שבעיניי לא היתה מקורית במיוחד.
ביציאה מהתערוכה (בג'רדיני ובארסנלה כאחד) הראש קצת סחרחר וצריך זמן לעכל. כוס קפה או אפרול שפריץ (למדתי שהמשקה המקומי הוא סלקט שפריץ והוא מומלץ עוד יותר) מתאימות כאן בול. אבל האמת שלוקח קצת יותר זמן לעכל את הדברים, אני מאמינה שאלה יישארו איתכם עוד ימים רבים אחרי.
להמשך הסקירה של הביאנלה ה-59 בונציה