פולה רגו - סודות וסיפורים

עודכן ב: ספט 8

הפעם הראשונה בה נתקלתי בפולה רגו היתה בתערוכה בלונדון לפני כשנתיים. זו היתה תערוכה שציינה מאה שנה לציור הבריטי הפיגורטיבי, ולמרות שהיו לי השגות מסויימות לגבי האוצרות, השתתפו בה עבודות איקוניות של אמנים נהדרים ואיקוניים לא פחות כמו פרנסיס בייקון ולוסיאן פרויד. כתבתי על כך כאן. בחלקה האחרון של התערוכה הושם דגש על אמניות נשים, כמעין סימון דרך לעתידו של הציור הבריטי – ג'ני סאוויל, ססילי בראון, לינט יאדום ועוד. בדור הביניים בלטה פולה רגו בהיותה בין הנשים הבודדות. ולא רק בזה היא בלטה.

למרות שלא הכרתי אותה ואת הציורים שלה קודם, מיד נשביתי בהם. היתה בהם התרחשות מסקרנת, שגרמה לי לעצור ולהתבונן. ובעיקר להרגיש.

כשהציעו לי מפסטיבל אפוס לצפות בסרטי האמנות, היה לי ברור שאת הסרט על רגו אראה ראשון. רציתי להכיר אותה ולהבין אותה טוב יותר. עכשיו, אחרי שראיתי אותו, אני רוצה שגם אתם תכירו אותה.



בגיל שמונים פתאום החלה פולה רגו לספר לבנה כל מיני סיפורים עסיסיים על אהבות, בגידות, פשיטות רגל ועוד. דברים שלא שמע קודם מעולם. הוא החליט לתעד אותם בסרט דוקומנטרי ולספר את הסיפור של אמא שלו לפני שלא תהיה עוד הזדמנות. תוך כדי הוא למד הרבה על המשפחה והבין דברים בדיעבד לגבי היחסים המורכבים שהיו לו עם אמא יוצרת. הבן והבמאי של הסרט, ניק ווילינג, הוא גם אורח כבוד של הפסטיבל וינכח בהקרנה.


ניק ווילינג מצלם את פולה רגו בסטודיו

פולה וניק, 1961

סיפור חיים

פולה רגו נולדה וגדלה בפורטוגל במשפחה מהמעמד הבינוני גבוה, בתקופה בה המדינה היתה תחת שלטון דיקטטורי. הוריה עודדו אותה לנסוע ללונדון ללמוד אמנות. בתחילת שנות ה-50' היא למדה ב-Slade, בית הספר הנחשב ביותר לאמנות בבריטניה. היא חשה עצמה מאוד שונה מהסטודנטים האחרים.

במהלך הלימודים פגשה את Victor Willing (ויק) שהיה הכוכב של ה-Slade באותה תקופה, האמן הכי מבטיח וקול שהיה בסביבה. אפילו שעדיין למד הוא כבר הסתובב עם אמנים כמו בייקון ופרויד והיה ברור שיש לו עתיד מזהיר. הוא ביקש לצייר את פולה ומשם התפתח רומן בין השניים. הוא היה נשוי ואישתו גרה מחוץ ללונדון, אבל מסתבר שזה לא הפריע לפולה וגם לא לויק.


פולה רגו, 1965. צילום: Manuela Morais

באותה תקופה היא נכנסה להריון כמה פעמים ועשתה הפלות. היא מדברת על כך בסרט במעין שוויון נפש ש"כך היו עושים באותה תקופה". היא סיפרה בשלווה מצמררת על כך שבהפלה לא היו רגשות אשמה – זו היתה דרך להישרדות. ובכל זאת, בהמשך הקריירה שלה היא יצרה סדרת עבודות חזקה מאוד בנושא ההפלות. בפורטוגל היה חוק נגד הפלות, כך שאלו נעשו באופן לא חוקי וסיכנו את חייהן של הנשים. רגו הציגה את הסדרה הזו כחלק מקמפיין להעלאת המודעות ואכן הדבר תרם לשינוי דעת הקהל ולביטול חוק ההפלות במדינה.

אחרי מספר הפלות החליטה פולה שהפעם היא משאירה את התינוק. כשסיפרה זאת לויק הוא הודיע לה שהוא חוזר לאישתו. היא נסעה חזרה הביתה להוריה בפורטוגל, שם ילדה את התינוקת. אחרי כשנתיים ויק ביקש לחזור אליה והתגרש מאישתו. הוא בא לחיות איתה בפורטוגל.


פולה וויק. צילום: Manuela Morais

הם חיו בבית פשוט, שני אמנים וילדיהם. כל אחד עבד בפינה משלו. בעוד פולה היתה פוריה ועבדה ללא הפסק, ויק נתקל בקשיים ובמחסום יצירתי. בשלב מסויים הוא פרש מהציור והקדיש עצמו לקידום הקריירה של פולה וכתב על עבודתה בכתבי עת ועיתונים. במקביל באותה תקופה ויק החליף מאהבות רבות. הדבר עורר את קינאתה של פולה והיא גם לקחה לה מאהבים. אלה היו הסיקסטי'ז, היא אומרת בסרט. שלושת הילדים סיפרו שתמיד חשו משניים בחיי הוריהם.

ב-1966 ויק אובחן כחולה בטרשת נפוצה. הוא נטש את האמנות והכתיבה כליל והחליט להוכיח לעצמו ולכולם שהוא איש עסקים מצליח. מהר מאוד הוא פשט את הרגל והמשפחה איבדה הכל ונאלצה לעבור ללונדון.

מתוך המצוקה הזו, שנכנסה באופן בלתי נמנע לעבודתה של פולה, נוצרה סידרה מאוד חזקה והיא הביאה להצלחה משמעותית ראשונה לרגו. היא לא היתה מסוגלת לטפל בויק אבל ציירה את האחרים מטפלים בו. היא החלה למכור ציורים ולהתפרנס מהציור. ויק מת ב-1988 והקריירה של פולה החלה לנסוק. בפעם הראשונה בחייה הבוגרים לא היתה לה כל דאגה כלכלית.


The pillow man triptych in the studio. photo: Pru Cimmings

מבחינת רגו העבודה (הציור) היא הדבר החשוב ביותר בחיים.

הכל אירוטי, היא אומרת. פעולת הציור עצמה היא אירוטית וגם התוכן של העבודות הוא אירוטי עבורה, למרות שלא תמיד זה נראה כך למתבונן.

כמו אביה, גם פולה נאלצה להתמודד עם דיכאון בתקופות מסויימות, והיצירה היתה דרך ההתמודדות שלה. היכולת להעביר אל הקנווס את כל הפחדים והחרדות שלה היתה משחררת עבורה.


Paula and the flying mermaids. photo: Nick Willing

כל ציור של פולה רגו מספר סיפור. אם אתה לא רואה זאת במבט ראשון, הבט שוב. הציורים הם הביטוי של הסודות והסיפורים שלה והמלאכה הזו של בניית הסיטואציה וההעברה שלה לצופה היא לב העניין. לצורך כך פולה בונה בסטודיו מיצבים משולבים של בובות ואנשים אותם היא מציירת.


גם אחרי שצפיתי בסרט בשלמותו, דמותה של פולה רגו נותרה אניגמטית עבורי: הציורים שלה מלאי כוח, דינמיקה והתרחשות, הנשים גדולות וחזקות ואילו בשיחה היא מציגה את עצמה כדמות פאסיבית שהכל קורה לה ואנשים עושים עבורה.

אני חושבת שפולה האמיתית נמצאת דווקא בציורים וחושדת שבראיונות היא נקטה בטקטיקה שפעמים רבות נשים נוקטות בה – הקטנה עצמית. מה דעתך? אשמח לשמוע בין אם ראית את הסרט או שיש לך אפשרות להתחבר לדברים לכאן או לכאן.


פולה מציירת בסטודיו. צילום: Nick Willing

רוצה לקרוא על עוד אמניות מרתקות? הנה כאן, כאן, כאן וכאן.

לא לשכוח לסמן לב אדום ואוהב ולספר לי אם הכרתם קודם את פולה רגו.

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren