השנה היא 1974. בגלריה כלשהי בעולם עומדת בחורה צעירה בת 23 במרכז החלל ולפניה שולחן. על השולחן מונחים 76 חפצים של עונג וכאב. יש שם כוס מים, מעיל, נעל, ורד, וגם סכין, להב גילוח, פטיש ואקדח טעון בכדור אחד. על דף ההוראות כתוב "אני חפץ. אתם יכולים להשתמש בכל מה שעל השולחן עליי. אני לוקחת את כל האחריות, גם למותי. הזמן המוקצב הוא שש שעות". לבחורה הזו קוראים מרינה אברמוביץ'.
בתחילת האירוע אנשים השקו אותה במים, הלבישו לה את המעיל, נתנו לה ורד. עם הזמן, כשנוכחו בפסיביות שלה, הדברים החלו להתדרדר: אחד גזר את החולצה שלה מעליה, שני שרט אותה בקוציו של הורד, מישהו חתך את צווארה בלהב הגילוח ושתה את הדם. הם השכיבו אותה על השולחן ותחבו את הסכין בין רגליה. אחד מהם הצמיד את האקדח לרקתה והתפתחה קטטה כאשר מישהו הסיט את האקדח ולקח אותו ממנו. בתום שש השעות, כשהיא פנתה לצאת את הגלריה האנשים ברחו ממנה מבוהלים. הם חשבו שכעת היא תשיב מלחמה. אך לא. כשחזרה לדירתה גילתה מרינה קווצת שיער לבנה.
מרינה אברמוביץ' היא מחלוצי אמנות הפרפומנס, מיצג בשמה העברי. העבודה המתוארת לעיל היא אחת הקיצוניות אולם היא לא חריגה מבחינת אברמוביץ' שתמיד דוחקת את הגבולות. ההתמודדות שלה היא עם הפחד מהכאב, הייסורים, המוות, אבל בה בעת היא מציבה בפני הקהל שלה מראה. במיצג זה, שניתן גם להתייחס אליו כסוג של ניסוי, אנו נוכחים כיצד כתב ויתור קצר משחרר אותנו מכל העכבות והופך אותנו לפראים סדיסטים. לא נעים.
ככל הנראה עבודה זו לא תשוחזר ברטרוספקטיבה שמתוכננת לה ברויאל אקדמי בלונדון והוכרזה בשבוע שעבר. מה שכן תופס כעת את הכותרות בבריטניה הוא השחזור של עבודה מדוברת אחרת שלה בשם Imponderabilia, שעשתה לראשונה ב-1977 בשיתוף עם בן זוגה לחיים אז, אוליי. הם עמדו שניהם עירומים פונים זה אל זה בפתח הגלריה בבולוניה. לאנשים לא היתה דרך להיכנס לגלריה אלא להידחק בין שניהם. חלק מהאנשים לא נכנסו. מי שנכנס היה צריך לבחור לאיזה צד לפנות, באיזו מהירות לעבור ולאן הוא מסתכל.
כעת עומדים להעלות את העבודה הזו ברויאל אקדמי. הגבר והאישה יעמדו בכניסה לאחד מחללי התצוגה, אולם למבקרים תהיה אפשרות להיכנס לחלל גם בדרך אחרת. בימים אלה אברמוביץ' עורכת אודישנים לאותם "שומרי סף" והדבר גורם ללא מעט רעש במדינה שמרנית כמו בריטניה. גם ביקורת נשמעת על ההתעקשות של אברמוביץ' על אנשים צעירים וחטובים. מעבר לאייג'יזם, זה יכול להיות מעניין לעמת את המבקרים עם דימויי גוף שונים – גוף מבוגר, גוף רופס, מלא צלוליטיס או שיער גוף.
הרטרוספקטיבה תכלול צילומים, אובייקטים ווידאו מכ-50 עבודות שהעלתה לאורך השנים, וזאת לצד מופעי פרפורמנס כמו Imponderabilia. ברויאל אקדמי מבטיחים גם מעורבות מתמשכת של אברמוביץ' במהלך חודשי התצוגה, אולם לא ברור באיזה פורמט. יכול להיות שאברמוביץ' תיצור גם עבודות חדשות לכבוד התערוכה.
עשר שנים קודם לכן, ב-2010, נערכה לאברמוביץ' תערוכה גדולה ב-MoMA בניו יורק. היא בחרה להעלות שם עבודה חדשה: היא ישבה במרכז חלל גדול ומולה כיסא ריק. הקהל הוזמן, אחד אחד, להתיישב מול האמנית ולהתבונן בעיניה, בזמן שהיא מתבוננת בעיניו. בלי דיבורים. בלי תזוזות. בלי הפסקות. האוצרת חשבה שזה יהיה כישלון. היא סברה שלאף אחד לא יהיה זמן או סבלנות לשבת כך. היא התבדתה. אברמוביץ' ישבה יום יום, במשך 80 ימי התערוכה, 8 שעות ביום. התור של האנשים שרצו להתיישב מולה ושהיא תביט לתוך עיניהם, היה עצום. חלקם הגיבו בדמעות. לעבודה זו קראו The Artist is Present. מנהל הרויאל אקדמי אמר שלא יוכלו להרשות לאברמוביץ', בת ה-73, לעשות משהו בסגנון הזה, מחשש למחיר הבריאותי שיגבה ממנה.
בעודה יושבת באותו כיסא ומתבוננת בעיניהם של כל כך הרבה אנשים, הגיעה אברמוביץ' למסקנה שהיא חייבת לפתוח את ה-(Marina Abramovic Institute (MAI, אשר יהיה מקום שיאפשר לאנשים להתנתק ולחוות חוויות באופן סריאלי. בכניסה למקום מתנתקים מכל החפצים, כולל סלולרי, ומתחייבים לשהות בו שש שעות לפחות. אברמוביץ' דורשת התמסרות. אחרי שלובשים חלוקים עוברים בתחנות שונות של הליכה איטית, שתיית מים מודעת, חלל קריסטלים ועוד. רק בסוף זוכים לחוות הופעת פרפורמנס, מחול או וידאו. אברמוביץ' הלכה על זה בכל הכח, רכשה מבנה עתיק בצפון מדינת ניו יורק, שכרה את אדריכל העל רם קולהאס ויצאה למסע גיוס המונים של 31 מיליוני דולרים כדי להוציא את התוכנית לפועל. היא נכשלה. ה-MAI לא יוקם פיזית אולם הסדנאות שלה ינדדו בין מוסדות ומוזיאונים ברחבי העולם.
אמנות הפרפורמנס מציבה אתגרים קשים לאמנים שכן היא מבוססת זמן ומקום ולכן קשה מאוד לשמר אותה או לתרגם אותה לכסף. אלה שני אתגרים שאברמוביץ' מתמודדת איתם כבר שנים. ה-MAI אמור לשמר את המורשת שלה וללמד את עבודת הפרפורמנס אמנים אחרים. התיעוד של העבודות גם הוא חשוב שכן הצילומים והוידאו הם העדויות שנותרות אחר כך, אותם ניתן להציג בתערוכות ואותם אפשר גם למכור. לצד אלו יש גם סדרה של אובייקטים שאברמוביץ' יוצקת בהם את רוחה המיוחדת ונותנת הוראות הפעלה ספציפיות.
עכשיו במוזיאון תל אביב
בימים אלה מוצגים שני אובייקטים כאלה שלה בתערוכה "יש עידן חדש: על הרוחני באמנות" במוזיאון תל אביב. אברמוביץ' לוקחת גושי קריסטל, להם היא מייחסת אנרגיות חיוביות חזקות ומעצבת מהם חפצים. במוזיאון תל אביב תוכלו לחלוץ את נעליכם ולהיכנס לנעליים עשויות קריסטל, לעצום את עיניכם, ולצאת למסע רוחני. תוכלו גם להישכב על מיטה ולהניח את ראשכם על גוש קריסטל גדול שיטעין אתכם באנרגיה. זו אחת הפעמים הבודדות שלקהל בישראל יש הזדמנות לבוא במגע עם עבודותיה של אברמוביץ', אז נצלו אותה.
מה דעתך על העבודה של מרינה אברמוביץ'? האם זו אמנות? האם יש דרך לשמר אותה אחרי מותה?
אשמח לקרוא מה אתם חושבים, ואם לא מתחשק לכם, גם לב יספיק.