רונית ברנגה - מרהיב ומבעית

עודכן ב: 2 אפר 2020

אני עוקבת אחרי רונית ברנגה כבר כמה שנים, מרותקת מהאופן בו היא מפיחה חיים בחומר. העבודות שלה תמיד מעוררות בי תגובה אמביוולנטית של משיכה ודחייה. הן גורמות לעונג ויזואלי ויחד עם זאת מכווצות את הבטן, גם אם לא בדיוק ברור למה במבט ראשון. ככה אני יודעת שזו אמנות טובה.

רונית פתחה בפניי את הסטודיו המקסים שלה בזכרון יעקב, בקצה שביל שעובר בבוסתן ביתי. חלל הכניסה נראה כמו שואו-רום קטן שמציג עבודות מסדרות שונות ובפנים חלל העבודה, עמוס אך מסודר. היא מקבלת אותי בחיבוק ובעיניים נוצצות, מכניסה אותי למקום הכי אהוב עליה בעולם.

היא למדה קרמיקה במדרשה אבל ידעה תמיד שהיא עושה אמנות ולא קדרות. למרות שהחומר סובל מיחסי ציבור פחות טובים בעולם האמנות, ברנגה מציגה בגלריות ומוזיאונים בכל העולם (הגלריות שלה בניו יורק, מלבורן, אסן ומינכן).



היא מספרת על תקופת הלימודים: "להיות פסל במחלקה לקרמיקה במדרשה באותה תקופה היה ממש תלוש – מצד אחד עולם האמנות לא יקבל אותי בחיים כי אני עוסקת בקרמיקה ועושה קראפט לתפיסתו, מצד שני במחלקה לקרמיקה ניסו לדחוף אותי לעשות דווקא אמנות בחומר המדהים הזה, החימר. הרגשתי שאני לא פה ולא שם. דווקא מאותו מקום החלטתי לקחת את הכלי השימושי: הצלחות, הכוסות, ולתת להם את איברי החישה – פיות ואצבעות, וכך לתת להם להגיב. מהנקודה הזו הם הפכו לאובייקט אקטיבי שיכול "להחליט" אם הוא מרשה לי להשתמש בו, אם הוא בורח מהסיטואציה. זו החלטה שלו. בכך שנתתי לו את האיברים שלי בעצם הפקעתי אותו מהשליטה שלי.

שלומית: זו היתה בעצם הסדרה הראשונה.

רונית: כן והסדרה הזו התפתחה לאורך השנים: זה התחיל ממקום של שליטה – מי מחליט על מי? מי שולט במי? לאט לאט זה השתנה, הרבה בזכות תגובות חיצוניות שקיבלתי על העבודות. פתאום המגע הפך ליותר עקרוני, ההתייחסות של הכלים זה לזה וגם העניין המיני הפך ליותר ויותר נוכח.

כשבנקסי פנה אליי החלטתי לפסל במיוחד עבור דיסמלנד סדרה של ארבעים כלים שמצויים באינטראקציה חברתית: הקומקום רכן הצלחת וכד החלב הסתכל ומיכל הסוכר בא מהצד ונוצרה מן דינמיקה קבוצתית כזו שכולם בה רוכנים כמו שומרים סוד. לקח לי ארבע שעות רק להרכיב אותם על השולחן הזה.

שלומית: מגניב לקבל פנייה מבנקסי.

רונית: לגמרי! זו היתה חוויה מטורפת לחלוטין. משהו אחר לגמרי.



אצל בנקסי ראה את העבודה שלי אוצר מניו יורק והוא גם רצה את הכלים, אבל הפעם הם שוב קיבלו טוויסט: אמרתי לעצמי: "אם כד חלב צובט קומקום, איך הבשר שלו מרגיש? איך התחושה הזו מועברת?" עניינה אותי האינטראקציה הפיזית המאוד חזקה. לסדרה הזו קראתי embraced, שזה משהו בין חיבוק לחביקה, משהו שיש בו גם רוך וגם אלימות מסויימת.

שלומית: ואיך עברת מהכלים לפסל ילדות ותינוקות?

רונית: בתקופה של תערוכת היחיד שלי בגלריה במלבורן, אוסטרליה, חזרתי לעסוק בפיגורטיבי. הפיסול של גוף בחומר מילא אותי חדווה שאני לא יכולה להסביר. עשיתי סדרה של עבודות שהתבססה על דמותה של הבת הצעירה שלי שהיתה מסתגרת עם הבובות שלה בחדר והיתה שם התרחשות מאוד אינטימית. היא בנתה עולמות של דמיון שבעיני רוחה הם היו מציאות באותו רגע. ריתק אותי המצב הזה שבו אני מסתכלת על מישהו ויכולה לראות את הדמיון שלו. בסדרה שלי הילדה שיחקה בבובות, אבל בסוף המשחק היא גורפת אותן אליה ובאותה נקודה הבובה הופכת להיות תינוק והיא תוקעת בו את האצבעות. זה מקום של אהבה, של שייכות, של צורך.



אחר כך התחלתי לבדוק את האינטראקציה בין הילדות לכלים. הכלים שלי הם תמיד סרוויס תה, שמשמש למין טקס, בו לכל כלי יש תפקיד מוגדר, וכל אחד צריך לשחק את התפקיד שלו. זו דינמיקה משחקית כזו – הכל מאוד מוגדר והחוקים מאוד ברורים. בזה משחקת הילדה וזה יוצר מתח בין הסרוויס המסודר והשביר לילדה שמביאה יצר ורוצה לבחון את המשחק הזה של המבוגרים. בחרתי ליצור את הכלים האלה דווקא כיצורים פראיים, רמשים כאלה, חסרי שיטה וסדר, וזה מעביר אותנו כבר למקום אחר: הילדה תופסת את הזחל הזה שעשוי משרשרת ספלים ובקצה יש לו פה, והוא צועק עליה והיא צועקת עליו והאצבעות שלה ננעצות בתוך הגוף שלו, ויש שם מצעד של יצורי פרא שהולך מאחוריה. זה כבר מקום אחר לגמרי של התייחסות לכלים. זה מקום אפל.

זה מעניין להציב את הצופה כמתבונן כשמשהו משוגע ומוטרף שלי יוצא החוצה. אני מאוד אוהבת להכניס תחושות מנוגדות לאותה עבודה. קצת כמו בספרות, אני אוהבת שלעבודות שלי יש הרבה רבדים ואפשר לקרוא אותן בהרבה צורות.



שלומית: על מה את עובדת עכשיו?

רונית: אני עובדת עכשיו לקראת התערוכת יחיד השנייה שאוסטרליה. בעל הגלריה רוצה כלים, אבל אני כרגיל, נעה קדימה והפעם זה כבר יבוא ממקום אחר לגמרי. אני הכי אוהבת שנותנים לי גבולות, כי בתוך הגבולות האלה אני יכולה להתפרע. את הדברים הכי פרועים שלי אני עושה תחת מגבלות. אז הפעם זה יהיה משתה. ביקשתי שישכור שולחן אוכל עתיק ועליו יהיה טקס תה והשולחן יהיה גדוש קינוחים ולקינוחים יהיו פיות: במקום דובדבן שיקשט את העוגה, יהיה עליה פה. נשאלת השאלה מי אוכל את מי? עוגות הקצפת הן שיא הנהנתנות והחושניות שמייצגות את השפע, וזו בדיוק הנקודה שרציתי לעבוד עליה. האצבעות של הכלים נדחפות לתוך הקינוחים, לתוך הקצפת. זו נקודת ההתחלה שלי. יש לי תמונה בראש אבל זה עוד צריך לצאת אל הפועל.

העבודות שלי ממש נבנות זו על זו. אני מרגישה כמו קוסם שמושך ממחטה וכל אחת קשורה לעוד ממחטה. כל פסל שאני יוצרת מביא לי רעיונות לפסל הבא.


כמה קשה לשחרר


שלומית: ספרי לי על ארטמיס שהצגת בבינאלה

רונית: ארטמיס שלי מגלמת את השניות שאני כל כך אוהבת: היא מבוססת על צלמית ארטמיס מאפסוס שחלק מהחוקרים סבורים שמדובר באלה אימהית ומכילה שדדיה הרבים נועדו להזין את האנושות, בעוד אחרים סבורים שזוהי אלת נקם ומלחמה שעונדת על חזה שרשרת של אשכי פר, האישה הרצחנית ומסרסת. הפער הזה הוא בדיוק הדבר שמפעיל אותי – רציתי שארטמיס שלי תהיה שתי הדמויות האלה בו זמנית. השדיים הרבים שלה מצויידים כל אחד בפה במקום בפטמה וברור שהם לא מזינים אף אחד אלא הם אוכלים בעצמם. במקום שתעמוד בצורה נוקשה וקפואה נתתי לה חיוך אקסטטי כזה שנראה משוחרר, אבל זה רק בכאילו כי אפשר לראות איך האגרופים שלה קפוצים ומחזיקים חזק חזק את החוטים המתוחים. היא גם היתה צבועה באופן שנראה כאילו היא עשויה מחימר רטוב, שמאפשר לך לגעת ולהותיר חותם, אבל לא – היא היתה שרופה וצבועה. זה עבד על המקום הכאילו משוחרר שהוא בעצם קונטרול פריק.

אחריה היתה סדרה של שלושה תינוקות ששוכבים על כדור ואוחזים בו חזק, ובמקום פטמה היה שם פה, ושוב חזר הדיבור על מי מאכיל את מי במערכת היחסים הזאת, שהיא באמת מאוד מורכבת. מבחינתי זה בא מהמקום האימהי שמצד אחד מגדל את הילד אבל מצד שני האימהות היא זו שמזינה ומגדלת אותנו. יש פער מטורף בין המצב שלפני האימהות לאחרי האימהות.

<