FAKE TRUTH

אין אמת אחת, את זה אנחנו יודעים כבר הרבה מאוד שנים, אבל בשנתיים האחרונות נושא הפייק ניוז התפתח למימדים של מגיפה, בהובלתו של נשיא ארצות הברית, דונאלד טראמפ. הוא הביא איתו חבר, מושג ה-FAKE TRUTH, המתורגם ל'אמת מזוייפת'. בהתחלה המושג הזה נשמע לרובנו כמו אוקסימורון – דבר והיפוכו שאינם מתיישבים יחד, אבל התרגלנו.

במוזיאון לאמנות חיפה מראים לנו שלמעשה הזיוף אינו חדש וה'עובדות האלטרנטיביות' איתנו כבר זה זמן. הם לא הראשונים, עשו את זה קודם – בדגש על הפן ההיסטורי, התקשורתי, וגם האמנותי. אבל לא עשו את זה כאן. ולא עם אמנים ישראלים. וזה מעניין.

הפרקטיקה במוזיאון חיפה לאמנות מושתתת על אשכולות תערוכות, שכולן עוסקות בנושא גג אחד. מצד אחד, הדבר מאפשר חקירה לעומק של נושא ולהראות צדדים רבים שלו. מצד שני, הדבר מייצר עומס לצופה וכן חוסר אחידות ברמת עבודות האמנות המוצגות. במקרה של האשכול הנוכחי, קיים קושי להבדיל בין שש התערוכות המוצגות ולרוב יש תחושה של תערוכה אחת גדולה במיוחד. ואף על פי כן, התערוכה מציעה חוויה מהנה ומרחיבת אופקים המפעילה את שריר הביקורת של המתבונן.

את השכיחות של מושג האמת המזוייפת ממחישה יותר מכל עבודתן של צילה חסין וכרמל ברנע ברזנר ג'ונס שמשתמשת באלגוריתם לזיהוי המילים FAKE TRUTH במנוע החיפוש ומדפיסה כל כותרת ידיעה המכילה מונח זה. התוצאה היא ערימה הולכת וגדלה של סרט הדפסה ומאפשרת לנו לראות כמה המושג רווח. נייר ההדפסה הוא תרמי כך שכעבור כמה חודשים המילים נעלמות והאמת או השקר נמחקים ללא עדות. מעניין מה היה קורה אם האלגוריתם היה יכול לזהות אמת מזוייפת גם כאשר המינוח אינו מופיע בידיעה. האם הערימה היתה גדולה יותר?

באופן אישי יש לי חיבה לעבודות שהן sight specific, נוצרו במיוחד עבור המקום המסויים, והעבודה של רונית ברנגה היא אחת הטובות. רונית יוצרת בחימר קרמי, לרוב חומר שמגביל את גודלה של העבודות, אבל כאן היא הצליחה ליצור עבודה המתפרסת על שני קירות במוזיאון. בתוך הקירות היא הטמיעה פיות רבים, כולם מבוססים על הפה שלה אולם הם שונים זה מזה – חלקם פתוחים, חלקם חתומים, צועקים או לוחשים – הריכוז שלהם בפינת החדר גורם לתחושה מאיימת. ברנגה ממחישה חוויות מהעולם הוירטואלי בו כל הזמן כולם מדברים או מגיבים אליך ומשאירים לפעמים בתחושה קשה של ניכור ובדידות, גם אם הדברים אינם מבוססים על אמת טהורה.

האמנית הספרדיה כריסטינה דה מידל שואבת גם היא השראה מהמרחב הוירטואלי בו אנחנו מופצצים בדואר ספאם כל הזמן. היא לוקחת את הסיפורים הפיקטיביים של האלמנה המסכנה, העשירה החולה שמחפשת מישהו לתרום לו או את הבחורה הצעירה שתזכה בירושה רק אם תתחתן, ונותנת להן פנים. היא מדמיינת כיצד אנשים מומצאים אלה נראים ובונה תפאורה בהתבסס על פרטים שונים במכתבים הללו. התוצאה היא צילומים שנעים על המרחב שבין תיעודי ומומצא.

Christina de Middel

בעיניי החלקים בתערוכה שנותנים במה לאמן אחד ומקדישים לו חדר או מרחב ספציפי, הם הטובים ביותר בתערוכה. כזה הוא החדר המוקדש לפרוייקט של מירי נשרי "הפצת עוברים", במסגרתו היא שלחה לאנשי רוח ותרבות בארץ ובעולם מכתבים עם דימוי של עובר ושואלת "האם זה העובר שלך?". היא שולחת גם טופס הכחשת אבהות לכל אחד ומסבירה באופן מדוקדק את נסיבות היווצרות העובר. בתערוכה מוצגים מכתבי התשובה, חלקם מעניינים מאוד, מאנשים כמו הדלאי לאמה, רונה שחר, אסא כשר, יוקו אונו ועוד. לפרוייקט רבדים עמוקים רבים בנושאים כמו מגדר, חברה, אחריות ועוד.

חדר שלם מוקדש לאמן רועי רוזן, או יותר נכון לאלטר אגו שלו - ז'וסטין פראנק. פראנק היא למעשה פרי דימיונו של רוזן שבמהלך מבריק בנה לה היסטוריה מרשימה – סופרת ואמנית סוריאליסטית יהודיה מבלגיה שנעה בחוגים האמנותיים בפריז ועלתה לארץ בשנות השלושים, נודתה והוחרמה עד שלבסוף, בשנת 1943 נעלמה. רוזן מציג לנו את העבודות של פראנק, שילוב סוריאליסטי של אירוטיקה ויהדות, שכמובן לא התקבלו על ידי היישוב בימי חייה, ומחייה את הקריירה האמנותית שלה אחרי הסתלקותה. הפרוייקט של רוזן הוא ארוך שנים ומונה עבודות רבות, במקרה זה מוצגים בעיקר הציורים והרישומים שהותירה אחריה, כביכול, ז'וסטין פראנק. אם זה לא FAKE TRUTH אז מה כן?

לצידו של רוזן היה חסר לי ייצוג רחב יותר של יעל ברתנא שעוסקת במרחב שבין האמת לבדיה לאורך כל הקריירה שלה. אמנם מוצג למשל צילום שלה בדמות הרצל ואחרים אך הם מחווירים אל מול עבודות וידאו כמו הטרילוגיה המפורסמת שלה בה היא מציירת לנו אמת אלטרנטיבית בה יהודים יוצאי פולין חוזרים להתיישב בה, או הסרט אינפרנו שמציג את בית המקדש השלישי שנבנה בסאו פאולו בברזיל (סיפור אמיתי של אוונגליסט שהחליט להקים את ירושלים באמריקה), צעירים וילדים הלבושים כקיבוצניקים בחג השבועות עולים אליו לרגל, אלא שהוא נחרב עליהם. שוב, שייק מטורף של מציאות פנטסטית ובדיה מציאותית.

הכוכב של התערוכה, וכך גם מציגים אותו במוזיאון, הוא דמיאן הירסט. בתערוכה 14 מוצגים מתוך התערוכה הענקית שהציג בונציה ב-2017 בשם Treasures from the Wreck of the Unbelievable שהותיר עליי רושם רב, מוזמנים לקרוא כאן. ה-Unbelievable היתה ספינה שלפני אלפיים שנה היתה בדרכה בים התיכון, עמוסה בחפצי נוי יקרי ערך, שנועדו למקדש מפואר אותו בנה עבד משוחרר שהתעשר בימי האימפריה הרומית. הספינה טבעה במצולות והתגלתה רק ב-2008 וכעת כל האוצרות שהיו על סיפונה, שבינתיים דבקו בהם אלמוגים וצמחיית מים, מוצגים בתערוכה. או ככה מספר לנו הירסט. המוצגים בחיפה הם הד קלוש למפגן הכח וההפקה המונומנטלית שהתפרסה בונציה על שני ארמונות, ובכל זאת הם מספרים את הסיפור. ממליצה לכם לצפות בסרטו הוידאו שהפיק הירסט על כיצד כביכול נמצאה הספינה ונמשתה מן המים, ומופיעים בו פריטים רבים שלא הגיעו לחיפה.

הנה כמה תמונות שצילמתי בונציה לפני שנתיים:

הירסט הוא אמן שנוי במחלוקת, ואת כל הפריטים המוצגים ייצר כאשר האספן המשלם עומד לנגד רוחו, ועדיין המהלך המחשבתי כאן בשילוב הפקה ללא רבב הם לא פחות ממזהירים. הפסל האהוב עליי בתצוגה הוא "האספן" – דיוקן בגודל מלא של העבד המשוחרר שהשיט את כל שכיות החמדה לייעדן, והוא בדמותו של דמיאן הירסט עצמו, המעביר את החשיבות העצמית לצד קריצה והומור עצמי.

דמיאן הירסט, האספן

אוצרות התערוכה הצליחו לקיים את ההבטחה שבם ונותנות הרבה חומר למחשבה במציאות הכאוטית בה אנו חיים, המודגשת דרך עבודות האמנות המצויינות שנבחרו כאן. התערוכה מוצגת עד ה-1.9.2019.

אהבתם? הצטרפו אליי לסיורי אמנות מעמיקים ומרתקים.