בימים אלה מוצג במוזיאון חיפה לאמנות אשכול תערוכות בשם עושות היסטוריה - פמיניזם בעידן הטרנס לאומיות המנסה לפרק את הזהות הפמיניסטית אקטיביסטית בראי האמנות. האוצרת הראשית, סבטלנה רינגולד, מעלה על שולחן הניתוחים נושא אקטואלי וטעון ומחברת אליו מזוויות שונות שש תערכות נושאיות ושש תערוכות יחיד.
בעידן הפוליטיקלי קורקט כולנו כביכול פמיניסטים ופמיניסטיות, או כך לפחות הייתי רוצה לחשוב. ובכל זאת, רינגולד מרביצה בנו תורה שנשענת על דבריהן של הוגות פמיניסטיות, מוכרות יותר או פחות, באווירה תיאורטית-דידקטית. אני לא בטוחה שזה עובד טוב עבור כולם. התערוכות באשכול מעמתות את הצופים עם שאלות לא קלות, וזה אולי התפקיד הכי חשוב של תערוכות מסוג זה.
כפי שכתבתי בעבר, על האשכול הקודם של מוזיאון חיפה שעסק בפייק ניוז, קשה מאוד להעמיד אשכול תערוכות בו כולן טובות במידה שווה. אולי בלתי אפשרי. גם באשכול הנוכחי מתבטא הקושי הזה, אבל מפצות על כך עבודות נהדרות של הרבה אמניות מצויינות.
Black Modernity
את פני המבקרים מקבלת בכניסה עבודתה של אייריס קנסמיל, אשר ייצגה את הולנד בבינאלה בונציה. זהו פורטרט של אודרי לורדה, סופרת אפרו-אמריקאית פמיניסטית שכתבה על חברה משתפת ואינקלוסיבית של שחורים ושל נשים. הדיוקן מצוייר על הקיר עם טוש ופיסות ממנו מוסתרות על ידי מלבנים שחורים אטומים. לשאלתי לפשר המלבנים השחורים ענתה קסמיל כי הם מבטאים את ה-. Black modernity בעיניה. אלה ציטוטים של מונדריאן, מחלוצי המודרניזם, ומאלביץ', שהגה את הריבוע השחור, ובכך היא מנסה להגיד שהמודרניות באמנות לא מסתיימת עד שלא יכירו במודרניות השחורה. אני ראיתי בכך גם הדהוד של אמניות פמיניסטיות אחרות, דוגמת ג'ני הולצר, שעסקו בנושא המחיקה והצנזורה כאמצעי שליטה.
מין זה שאינו אחד
התערוכה מציגה עבודות של קלוד קאהון – צלמת שפעלה בצרפת בשנות העשרים ועסקה בנזילוּת של הזהויות המגדריות במגוון דיוקנאות עצמיים מבוימים. מדהים לראות עד כמה יצירותיה הקדימו את זמנן ונקשרות בטבעיות לתיאוריות פוסט־מודרניות, קוויריות ופמיניסטיות עכשוויות.
נלחמות בגורלן
תערוכה זו מביאה לחזית דימויי כוח נשיים המתייחסים למבני כח ושלטון דכאניים. יש כאן ניסיון להציב אלטרנטיבה למצב המצוי בו רוב הדימויים הנשיים מקושרים ליופי וחולשה בעוד דימויי הכח הם כמעט ללא יוצא מןן הכלל גבריים. בולטת כאן נוכחותן של אמניות ממזרח אירופה הניצבות אל מול התרבות המערב אירופאית:
טניה אוסטוג׳יק מתייחסת למקור העולם של קורבה ודרך זה מדברת על הדרך של האישה המזרח אירופאית למערב אירופה - דרך המיטה; בוריינה רוסה מבולגריה מתייחסת לתולדות האמנות ומצטלמת בתנוחה שמזכירה קדושים נוצרים, אולם האטריבוטים הם אביזרי ניתוח, הקשורים לשדיה הכרותים, כחלק ממלחמתה בסרטן השד. מיתוס האמזונה, האישה הלוחמת שכרתה שד על מנת שלא יפריע בלחימה, גם הוא נוכח כאן.
אנטה מונה צ'יזה ולוסיה טקצובה מסלובקיה מצטלמות כקריאטידות יווניות שנמעכות בין הספרים שמייצגות את הידע הגברי. אוצרות התערוכה מיסגרו את העבודה בספרייה של כתיבה נשית כניגוד.
זמיר שץ, בין האמנים הגברים הבודדים המשתתפים באשכול זה, מתאר נשים פלסטיניות במאבק הלאומי. הנשים הללו עוטות סממנים איסלאמים ויחד עם זאת מפגינות כח ועוצמה.
דווקא האגרוף המתנפח, פרי שיתוף פעולה נוסף של צ'יזה וטקצובה, מסתמן כחוליה החלשה כאן. הדימוי מתבסס על האגרוף כסמל פמניסטי אבל הפעם מדובר באגרוף מתנפח, רך. המסר כאן הוא די שטוח והביצוע הטכני אינו ברמה גבוהה, כך שהתערוכה היתה מסתדרת טוב גם בלי עבודה זו.
האלה האם
התערוכה הזו לוקחת אותנו אלפי שנים אחורנית, לתקופה בה התרבות היתה מטריאכלית והנשיות היוותה כח מרכזי בחברה. כח זה נקר עם קסם ומיסתורין ומידי פעם עולה מעל פני השטח גם בציוויליזציה הפטריאכלית שלנו.
האמנית מיכל בלייר, אמא צעירה שחוותה קושי אחרי לידה, מציגה קיר שלם של ציורי אקוורל המתארים צלמיות נשיות עתיקות, דמויות עשתורת. אצל בלייר הנשים הן נטולות ידיים והגוף הנשי הופך לעמדת הזנה נטולת ידיים. היא מביעה כאב וביקורת כנגד הדחיפה של החברה להולדה והנקה. בנוסף היא מציגה בתוך ויטרינה דמות נשית עשוייה מדלועים, גלעיני אפרסק, משמש ושזיף וצדפים.
מתוך גוף עבודתה של ביאנקה אשל גרשוני, אמנית ישראלית בולטת, מוצגות עבודות משלוש סדרות:
- סדרת הצבות - הצב נושא את ביתו גם כמפלט וגם כמשא ואשל גרשוני ראתה בו אלגוריה לאישה.
- סדרת הצלובות – אשל גרשוני מציירת עצמה כישו שהוא קורבן שזכה לחיי נצח, כמו האישה שמקבלת בדרך כלל את תפקיד הקורבן אבל מחזיקה בסוד הרבייה.
- סדרת קלפי טארוט – אלו ציורים דיגיטליים שיצרה בשנים מאוחרות של דמויות שמייצגות את הכח הנשי.
במיוחד תפסו אותי עבודותיה של ציפי גולדשטיין, אמנית אוטודידקטית המוצגת פעם ראשונה, והבכורה שלה היא במוזיאון חיפה. כבוד. האוצרת מיכל שכנאי יעקובי בחרה להציג שלושה קנווסים מתוך סידרה של עשרה. אלה עבודות ענקיות במדיה מעורבת הכוללת צבע, תפירה ורקמה והן אוסף של דימויים שמקורם בתת מודע של האמנית.
בין הקומות מוקרנת על הקיר עבודת וידאו של טליה הופמן ודגנית אלקיים- free pussy riot בכותל המערבי. זוהי הפגנה של סולידריות נשית טרנס לאומית המתנגדת לסטיגמה על נשים בפוליטיקה.
העולם הלוהט
תערוכה שמהותה ניכוס מחדש re-claiming של תחום המדע הבדיוני, שמזוהה מאוד עם גברים אולם הומצא למעשה על ידי אישה – מרי שלי, יוצרת הרומן פרנקנשטיין. יש כאן מחווה למרי שלי אבל הקול העיקרי שעולה מהעבודות הוא התבוננות מחודשת בעולם: אפרת גל נור מציעה מבט נשי על נוף עם עבודות חדשות וישנות, חלק מפרוייקט הדרך לעין חרוד של עמוס קינן שהוא תמצית ההתבוננות הישראלית הגברית. מבחינת גלנור ציור נוף כונן כנקודת מבט אחת של בעלי הקרקע. ההצבה שוברת את זה ולא מאפשרת התבוננות יחידה. נוף קולי של מאיה אטון מציע פסקול של 10 שעות רישום. אליהם רוקני שעלתה מטהרן ואינה יכולה לשוב לשם, מציירת לעצמה עולם חדש בהתבסס על המדווח בכלי התקשורת. נעמה רוט לוקחת נוף ויוצרת ממנו תלת מימד.
doing right by you
תערוכת היחיד של יעל המאירי היא המשך של ספר שהוציאה תחת אותו שם.
אצל המאירי הצילום מתחיל מהחוץ – מנוף או טבע דומם. יש כאן הקבלה בין הטבע שאנחנו רוצים לעשות עליו מניפולציה (להפריח אותו) לבין התפיסה המגדרית שלנו והאופן בו אנחנו מנסים לשנות את הגוף. אופן הצילום מאפשר לחמוק מזיהוי מגדרי. בכל הצילומים יש הרבה חסימות, אין גישה ללב הדימוי, וכך אנחנו נאלצים להתאמץ על מנת לפענח את הדימוי.
במיוחד אהבתי את האופן בו הוצבו העבודות בחלל, באופן שנותן להן גוף ומשקל והן אינן עוד דו-מימד שטוח.
סולידריות כדרך פעולה
בתערוכה זו מבקשות האוצרות להנכיח את הסולידריות הפמניסטית ולבטל את התחרותיות והמאבק בין נשים.
אחת העבודות המרשימות ביותר בתערוכה היא 'לאכול עם חברות' של שירלי סיגל. זה התחיל כשיתוף פעולה עם אמנית איראנית במסגרתו יצרו שולחן אוכל סביבו יצליחו לעשות שלום. כל אחת ציירה צלחות עם דיוקנאות של נשים שהשאירו עליה רושם, כולן נשים מהמזרח התיכון ויחד זה הפך לשולחן שכל הדמויות הללו נוכחות בו. את הפרוייקט הציגו בניו יורק וטורונטו. באמסטרדם נתקלו בהתנגדות קשה מצד ה-BDS. השותפה האיראנית פרשה וסיגל מצאה אמן הודי שתפס את מקומה, ויחד הציגו בניו דלהי. זו הפעם הראשונה שהפרוייקט מוצג בארץ, הפעם בפורמט קיר ולא על שולחן. מוצג תמיד על שולחן ורק פה על הקיר. בין הצלחות של הדמויות שפגשה סיגל אפשר למצוא שני דיוקנאות עצמיים, אחד מתחילת הפרוייקט והשני מסופו. לצד הצלחות ניצב סכו"ם כתוב בעברית וערבית. הייתי שמחה מאוד לראות את העבודה הזו על שולחן במרכז החלל.
הפרוייקט של רעיה ברוקנטל גם הוא אינו פשוט. ברוקנטל מלווה קבוצות של נשים ממזרח ומערב ירושלים שנפגשות לרקום. בניסיון לקחת את הדברים צעד אחד קדימה היא הציעה להן להביא את הגברים שירקמו וידברו. זה לא הצליח אבל הנשים ממזרח העיר הצליחו להביא נערים תמורת תשלום. היא מספרת שהחוויה היתה מביכה ומעיקה. הכל היה מאוד מדוד ויחד עם זאת חל ערבול של יחסי הכוחות. בתערוכה היא מציגה רישומים המתבססים על עבודת הוידאו שתיעדה את המפגש. היא יצרה ברישומים מניפולציה כדי ליצור סצנה, מתחקה אחרי עבודה סיזיפית וחומרית. שם העבודה 'תתריז' שפירושו רקמה בערבית.
בנות כלאיים, יצורים פלאיים
תערוכה שעוסקת בנשים כהיברידיות נזילות היכולות לדבר בכמה קולות בו זמנית.
על החלל חולשות שלוש עבודות גדולות בטכניקה מעורבת של רועי ויקטוריה חפץ שיוצרות טריו חושף קרביים של נשיות מתבגרת. חפץ יורדת לשכבה אנטומית תת-עורית ומשלבת אותה יחד עם פגעי הזמן שניכרים בשכבה החיצונית. בגלל גודלן ועוצמתן הן נדמות כאלות.
באחת הפינות עבודה פיסולית של מאירה גרוסינגר - ארבע דמויות נשיות המוחזקות בחוטים, ספק מתקדמות ספק מועדות.
אסף רהט יצר טוטמים, אחד מעגלי ואחרים אופקיים, כמעין התרסה כנגד ההקשר הפאלי. רהט עובד עם חוטים וחומרים אפמרלים אחרים שמזוהים עם נשיות, ויוצר בהם דמויות, גולגלות ודיוקנאות מתפתחים.
ביצ'קראפט
מהותה של תערוכת היחיד של איזבלה וולובניק היא היבריד בין הביץ׳ לוויטצ׳קראפט. בעבודתה עוסקת וולובניק בשניות בין הכלבה לבין אישה רעה שאינה צייתנית ומתנהגת באופן גברי. העבודות הן הדפסות והגדלות של ציורים של האמנית וההצבה שלהם בחלל מאוד מעניינת. היא מאנישה את הכלבות ונותנת תווים חייתיים לדמויות וכך אנחנו פוגשים את הכלב המחייך למשל. היא משתמשת במושגים מוכרים ונוטעת בהם משמעות חדשה. למשל, קרברוס שלה היא כלבה נקבה השומרת על הגיהנום.
אהבתם? הצטרפו אליי לסיורי אמנות מעמיקים ומרתקים.