top of page

מה נשים עושות?

עודכן: 27 בינו׳ 2021

בימים אלה מוצג במוזיאון חיפה לאמנות אשכול תערוכות בשם עושות היסטוריה - פמיניזם בעידן הטרנס לאומיות המנסה לפרק את הזהות הפמיניסטית אקטיביסטית בראי האמנות. האוצרת הראשית, סבטלנה רינגולד, מעלה על שולחן הניתוחים נושא אקטואלי וטעון ומחברת אליו מזוויות שונות שש תערכות נושאיות ושש תערוכות יחיד.


בעידן הפוליטיקלי קורקט כולנו כביכול פמיניסטים ופמיניסטיות, או כך לפחות הייתי רוצה לחשוב. ובכל זאת, רינגולד מרביצה בנו תורה שנשענת על דבריהן של הוגות פמיניסטיות, מוכרות יותר או פחות, באווירה תיאורטית-דידקטית. אני לא בטוחה שזה עובד טוב עבור כולם. התערוכות באשכול מעמתות את הצופים עם שאלות לא קלות, וזה אולי התפקיד הכי חשוב של תערוכות מסוג זה.

כפי שכתבתי בעבר, על האשכול הקודם של מוזיאון חיפה שעסק בפייק ניוז, קשה מאוד להעמיד אשכול תערוכות בו כולן טובות במידה שווה. אולי בלתי אפשרי. גם באשכול הנוכחי מתבטא הקושי הזה, אבל מפצות על כך עבודות נהדרות של הרבה אמניות מצויינות.


Black Modernity

Iris Kansmil
אייריס קנסמיל

את פני המבקרים מקבלת בכניסה עבודתה של אייריס קנסמיל, אשר ייצגה את הולנד בבינאלה בונציה. זהו פורטרט של אודרי לורדה, סופרת אפרו-אמריקאית פמיניסטית שכתבה על חברה משתפת ואינקלוסיבית של שחורים ושל נשים. הדיוקן מצוייר על הקיר עם טוש ופיסות ממנו מוסתרות על ידי מלבנים שחורים אטומים. לשאלתי לפשר המלבנים השחורים ענתה קסמיל כי הם מבטאים את ה-. Black modernity בעיניה. אלה ציטוטים של מונדריאן, מחלוצי המודרניזם, ומאלביץ', שהגה את הריבוע השחור, ובכך היא מנסה להגיד שהמודרניות באמנות לא מסתיימת עד שלא יכירו במודרניות השחורה. אני ראיתי בכך גם הדהוד של אמניות פמיניסטיות אחרות, דוגמת ג'ני הולצר, שעסקו בנושא המחיקה והצנזורה כאמצעי שליטה.


מין זה שאינו אחד

התערוכה מציגה עבודות של קלוד קאהון – צלמת שפעלה בצרפת בשנות העשרים ועסקה בנזילוּת של הזהויות המגדריות במגוון דיוקנאות עצמיים מבוימים. מדהים לראות עד כמה יצירותיה הקדימו את זמנן ונקשרות בטבעיות לתיאוריות פוסט־מודרניות, קוויריות ופמיניסטיות עכשוויות.

Claude Cahun
קלוד קאהון

נלחמות בגורלן

תערוכה זו מביאה לחזית דימויי כוח נשיים המתייחסים למבני כח ושלטון דכאניים. יש כאן ניסיון להציב אלטרנטיבה למצב המצוי בו רוב הדימויים הנשיים מקושרים ליופי וחולשה בעוד דימויי הכח הם כמעט ללא יוצא מןן הכלל גבריים. בולטת כאן נוכחותן של אמניות ממזרח אירופה הניצבות אל מול התרבות המערב אירופאית:


טניה אוסטוג׳יק מתייחסת למקור העולם של קורבה ודרך זה מדברת על הדרך של האישה המזרח אירופאית למערב אירופה - דרך המיטה; בוריינה רוסה מבולגריה מתייחסת לתולדות האמנות ומצטלמת בתנוחה שמזכירה קדושים נוצרים, אולם האטריבוטים הם אביזרי ניתוח, הקשורים לשדיה הכרותים, כחלק ממלחמתה בסרטן השד. מיתוס האמזונה, האישה הלוחמת שכרתה שד על מנת שלא יפריע בלחימה, גם הוא נוכח כאן.


אנטה מונה צ'יזה ולוסיה טקצובה מסלובקיה מצטלמות כקריאטידות יווניות שנמעכות בין הספרים שמייצגות את הידע הגברי. אוצרות התערוכה מיסגרו את העבודה בספרייה של כתיבה נשית כניגוד. זמיר שץ, בין האמנים הגברים הבודדים המשתתפים באשכול זה, מתאר נשים פלסטיניות במאבק הלאומי. הנשים הללו עוטות סממנים איסלאמים ויחד עם זאת מפגינות כח ועוצמה.


דווקא האגרוף המתנפח, פרי שיתוף פעולה נוסף של צ'יזה וטקצובה, מסתמן כחוליה החלשה כאן. הדימוי מתבסס על האגרוף כסמל פמניסטי אבל הפעם מדובר באגרוף מתנפח, רך. המסר כאן הוא די שטוח והביצוע הטכני אינו ברמה גבוהה, כך שהתערוכה היתה מסתדרת טוב גם בלי עבודה זו.


האלה האם

התערוכה הזו לוקחת אותנו אלפי שנים אחורנית, לתקופה בה התרבות היתה מטריאכלית והנשיות היוותה כח מרכזי בחברה. כח זה נקר עם קסם ומיסתורין ומידי פעם עולה מעל פני השטח גם בציוויליזציה הפטריאכלית שלנו.

האמנית מיכל בלייר, אמא צעירה שחוותה קושי אחרי לידה, מציגה קיר שלם של ציורי אקוורל המתארים צלמיות נשיות עתיקות, דמויות עשתורת. אצל בלייר הנשים הן נטולות ידיים והגוף הנשי הופך לעמדת הזנה נטולת ידיים. היא מביעה כאב וביקורת כנגד הדחיפה של החברה להולדה והנקה. בנוסף היא מציגה בתוך ויטרינה דמות נשית עשוייה מדלועים, גלעיני אפרסק, משמש ושזיף וצדפים.


מיכל בלייר

מתוך גוף עבודתה של ביאנקה אשל גרשוני, אמנית ישראלית בולטת, מוצגות עבודות משלוש סדרות: - סדרת הצבות - הצב נושא את ביתו גם כמפלט וגם כמשא ואשל גרשוני ראתה בו אלגוריה לאישה. - סדרת הצלובות – אשל גרשוני מציירת עצמה כישו שהוא קורבן שזכה לחיי נצח, כמו האישה שמקבלת בדרך כלל את תפקיד הקורבן אבל מחזיקה בסוד הרבייה. - סדרת קלפי טארוט – אלו ציורים דיגיטליים שיצרה בשנים מאוחרות של דמויות שמייצגות את הכח הנשי.