MAY YOU LIVE IN INTERESTING TIMES - התערוכה המרכזית בבינאלה

עודכן ב: 28 מאי 2019

זוהי הכותרת של הביאנלה השנה, שנאצרה על ידי ראלף רוגוף, האוצר הראשי של הייוורד גלרי בלונדון. הציניות שבה עוברת כחוט השני בתערוכה מאוד לא פשוטה, אבל היא לגמרי הכוכבת של הביאנלה הזו. רוגוף ביקש לבצע סוג של תיקון ולהביא אל קדמת הבמה קולות פחות מושמעים ולכן יש כאן ייצוג גדול לאמנים שמוצאם ב"פריפריה" של שוק האמנות וכן ייצוג חסר תקדים של אמניות נשים – מעל מחצית מכלל האמנים. בחירה מעניינת נוספת של רוגוף היא לאצור שתי תערוכות נפרדות באותו נושא ובהשתתפות אותם האמנים בג'רדיני ובארסנלה. במקום המודל המקובל של שני חלקים של אותה תערוכה, רוגוף מציג אפשרות A או אפשרות B. מה שלא תבחרו, כנראה לא תצאו אופטימיים.



הכניסה לבניין התערוכה בג'רדיני אפוף ענן של ערפל. אפשר בקלות לפספס את העובדה שמדובר בעבודת אמנות (של לארה פאבארטו) אבל היא ללא ספק נותנת את הטון ומכינה אותנו אל העתיד לבוא.

קשה כמובן לסקור את כל התערוכה ולכן אתרכז בכמה תמות מרכזיות והאופן שהן באות לידי ביטוי בעבודות מרכזיות.

תחושה חמוצה של גועל וחוסר טעם עולה מהמיצב המורכב שמעלה אד אטקינס בארסנלה שמעיר הערות שונות על הקיום האנושי בימינו, חוסר התוחלת שבחיים, הריקנות והשטחיות שלנו. כל אלה מסרים המתקבלים ממסכי הוידאו בעת שאנו משוטטים במחסן התלבושות שלו. השיא הוא סרטו המפורסם שמתייחס לfood porn שאנחנו רגילים אליו מהפרסומות. אלא שלסנדביץ' שלנו בוחר אטקינס להכניס תינוקות, מכנסי ג'ינס, גופות חיילים, דגל והרבה רוטב מגעיל.



העיסוק באסתטיקה וגועל מקבל תפנית חדה בעבודתה של האמנית היפנית מארי קאטיאמה שנולדה גידמת ועם עיוות בשלוש מארבע גפיה. את מה שאנחנו נוהגים להסב ממנו את עינינו, להסתיר ולנסות לשוות לו מראה "נורמלי" קאטיאמה חוגגת בצילומי פורטרט פתייניים בה היא מציגה לראווה את חריגותה, לעיתים מוסיפה גפי דמה שהיא תופרת, עוטפת עצמה בבדי תחרה, תכשיטים ובובות עם ניחוח ויקטוריאני ומציעה מודל אלטרנטיבי ליופי.



אלכסנדרה בירקן נותנת לנו הצצה לעתיד דיסטופי בו כל מה שנשאר מהאנשים הוא ההעור שלהם, סוג של נשל. העור של האנשים של בירקן הוא שחור והם תלויים כמו שקים ריקים מסולמות וקורות שהציבה בחלל. לצד ארבעים הדמויות הללו (בגודל אדם) הציבה האמנית שק אגרוף שחור ועצום לו היא קוראת Little Girl והוא מדגיש את ריקנותם של שקי האדם ומזכיר את פצצת האטום שהטילה ארצות הברית ביפן בשם Little Boy. אפוקליפטה עכשיו.



הדיסוטופיה נוכחת גם בעבודתם של הצמד הסיני Sun Yuan & Peng Yu שמעמידים מכונה מוזרה במרכז חדרון בעל קירות שקופים. המכונה עוסקת בעבודה סיזיפית של גריפת נוזל אדום כהה דמוי דם, תוך כוראוגרפיה מורכבת שנראית קצת אנושית. התנועות מרמזות על רגש שמאפשר הזדהות של הצופה עם המכונה. אפשר לכתוב על העבודה תילי תילים. אני רק אומר שבעיניי זוהי אלגוריה לקיום האנושי שלא מפסיק לשפוך דם ובה בעת מנסה למגר את התופעה במעין דיסוננס שתוצאתו עקרה.



שילפה גופטה הקימה מעין חדר זיכרון עבור לוחמי חופש: מדובר בכ-100 אנשי רוח ומשוררים שנעצרו ונאסרו עקב התנדותם למשטר ב-14 המאות האחרונות (רובם מהמאה ה-21). על מנת להנכיח כל אחד ואחד מהם יצרה גופטה מיצב מרשים: היא מילאה את החדר בכ-100 עמודי מתכת עליהם שיפדה כמה משפטים שכתב כל אחד מהעצורים, ומעליו מיקרופון שיורד מהתקרה. המבקר נכנס לחדר מוחשך בו מושמעים קולותיהם של העצורים, לעיתים ביחד ולעיתים בודדים, וניתן לסייר בין העמודים לקרוא את הכתבים. מיצב רב רושם שיוצר חוויה חזקה כחלק ממהלך של תערוכה.

האמנית הסינית Yin Xiuzhen עוסקת גם היא בעור שלנו, במעטה החיצוני, אותו היא יוצרת מבדים ובגדים שונים שהיא תופרת יחדיו למיצב ענקי בדמות אישה ישובה בכיסא מטוס, ראשה בין רגליה והיא מוכנה לנחיתת האונס. אין ספק שכוחו של המיצב הוא בגודלו, שהוא כל כך עצום ועל אנושי עד כי אנחנו יכולים להיכנס לתוכו ולראות את כל הקונסטרוקציה מבפנים. אולם המסר העיקרי הוא תחושת הדחיפות המסוייטת שאנו עומדים על עברי פי פחת.



ציוריה של ניקול אייזנמן הם נהדרים, כל אחד בפני עצמו. שניים תפסו אותי במיוחד. הראשון נקרא In The Studio ומתאר זוג נשים מתחבקות במיטה בחדר ספרטני בו במקום רהיטים יש ארגזי פלסטיק ועל הקיר תלוי מסך גדול מרובה אייקונים, דומה למסכים שיש לכולנו ומנכיח את התקופה. האינטימיות והייאוש שעל פני הנשים הם פשוט מכמירי לב. אמירה כוללנית יותר יש בציור הענק בשם Going Down River on the USS J-Bone of an Ass שמצטטת ממש מסירת ההבלים של הירונימוס בוש וגורמת לי לזמזם We’re on the road to nowhere…



אלכס דה קורטה וריוג'י איקדה עוסקים שניהם בהווה. דה קורטה עוסק בהווי האמריקאי (שמשתלט על העולם) בו המותגים משתלטים על חיינו, הכל צבעוני, גדול וצעקני. פעם אחת הוא עושה זאת בוידאו בו הוא לובש דמויות איקוניות, לעיתים מצויירות, שמסמלות את התרבות שלנו, ואנו צופים בו מתוך מגרש כדורגל מואר באור ורוד ואלים. פעם אחרת הוא מגיש לנו עיירה כל-אמריקאית על שולחן שהמאפיין הבולט ביותר שלה הוא שלטי הניאון של רשתות הג'אנק פוד, והיא במרכזו של חדר מרופד שטיח צבעוני שמוסיף לקקופוניה ומעיר קונוטציות של בית משוגעים. איקדה מאידך יוצר סרטים שחומר הגלם שלהם הוא דאטה – מידע רב בתחומים שונים אותו הוא מצליח להציג בצורה מרהיבה בוידאו שקשה להוריד ממנו את העיניים.

דווקא המיצבים של חאריס אפמינונדה שזכתה באריה הכסף (פרס לאמן צעיר ומבטיח) משאירים מקום לאופטימיות. האמנית הקפריסאית משתמשת לרוב באובייקטים קיימים על מנת לייצר מרחב שניתן לדמות לגן זן יפני – המרכיבים בו הם אוטונומיים אולם פועלים יחד בהרמוניה, אך לא ניתן לראות הכל מנקודת מבט אחת. היא גורמת לנו לנוע סביב על מנת לקלוט הכל, אולם בה בעת מגבילה וחוסמת כיוונים מסויימים. התסכול הזה גורם לתחושה שלא ראית הכל ולא באת על סיפוקך. האובייקטים של אפימנונדה מרכיבים סוג של דיוקן עצמי ולקוחים ברובם מהתרבות ההלניסטית (עמוד יווני, כד מצוייר עתיק) עם נגיעות מודרניסטיות (בעיקר בריהוט) והרבה השפעות יפניות (עץ בונזאי, צעיף משי) שנותנים טוויסט מעניין וממחישים את הגלובליות של הקיום האנושי בעת הזאת.



זהו כמובן רק חלק קטן מהאמנים והעבודות שמרכיבים את התערוכה וסביר להניח שלא הכנסתי רבים וטובים. פשוט כי אי אפשר. וגם כי זו החוויה האישית שלי, הדברים שהותירו עליי את הרושם הרב ביותר.

התחושה הכללית ביציאה מהתערוכה (על שני חלקיה) רחוקה מלהיות אופטימית. אנחנו בהחלט חיים בזמנים מעניינים, ולאו דווקא במובן החיובי. ראלף רוגוף האוצר מקווה שהתערוכה תגרום למבקרים להכיר בקולות שונים ולתת גם לאחר מקום. יש בכך אולי מן הנאיביות, אבל אם לא נשמור על אופטימיות אז מה נשאר לנו?


חלק מהסיור בבינאלה עשיתי עם חגית פלג רותם המקסימה. רוצים גם? קבלו לינק


רוצים לקרוא על הביתנים הלאומיים? זה כאן


רוצים לקרוא על תערוכות הלוויין שממלאות את ונציה? זה כאן

  • Shlomit Oren

מוזמנים לעקוב

ספרו גם לאחרים

© 2020 by SO-ART Shlomit Oren