חלב החלומות של לאונורה קרינגטון

בשבוע שעבר נפתחה בונציה הביאנלה ה-59 לאמנות, אחד האירועים המרכזיים בעולם האמנות הבינלאומי, ומרגש במיוחד לאור העובדה שנדחתה בשנה עקב מגיפת הקורונה. אני מחכה כבר לביקור שלי בסוף החודש הבא.

באופן כללי אפשר לחלק את הביאנלה, שהיא אירוע מתמשך לאורך כחצי שנה, לשלושה חלקים: תערוכה מרכזית, ביתנים לאומיים ותערוכות לוויין. אם מעניין אתכם לקרוא על רשמיי מהביאנלה הקודמת (2019) מוזמנים לקרוא כאן, כאן וכאן.

את התערוכה המרכזית הפעם אוצרת צ'צ'יליה אלמני והיא בחרה לה את הכותרת The Milk of Dreams כשמו של ספר הילדים (לא רק) של לאונורה קרינגטון. הדבר סיקרן אותי והביא אותי לנבור יותר בדמותה ויצירתה של קרינגטון והרגשתי שמן הראוי לספר את סיפורה גם כאן, בבלוג.


הסיפור של לאונורה קרינגטון

מדובר בסיפור שמן הראוי שמישהו יפיק ממנו סרט. יש בו הכל – חברה גבוהה, בוהמה, אהבה, שיגעון, מסעות בינלאומיים, רומנים אסורים, בריחה, יצירה ויצרים. אני מדמיינת את הלנה בונהם קרטר בתפקיד הראשי.



לאונורה קרינגטון נולדה ב-1917 למשפחה בריטית אמידה מאוד וזכתה לחינוך מוקפד של אומנת ומורים פרטיים. היא הקשיבה בצמא לאגדות עם איריות שסיפרה לה האומנת וקראה בשקיקה את ספריהם של לואיס קרול וביאטריקס פוטר שאיפשרו לה לשגות בפנטזיות ועולמות חלומיים. היא נשלחה ללמוד בבתי ספר יוקרתיים אולם פעמיים גורשה עקב התנהגות בלתי הולמת. זה היה מזגה הסוער והמרדני, שימשיך ויתפתח בהמשך. הוחלט לשלוח אותה ללמוד אמנות בפירנצה. את זה היא דווקא אהבה והצליחה בכך, אולם כשבגרה קראו לה לחזור ללונדון על מנת "לצאת לחברה" כמיטב המסורת הבריטית. זה פחות עניין אותה ולמירוץ הסוסים הידוע באסקוט הביאה ספר וישבה לקרוא בצד. במקביל החלה ללמוד באקדמיה לאמנות בצ'לסי בזכות קשריו של אביה, אולם זה היה פרק קצר של שנה בלבד.

לתנועה הסוריאליסטית נחשפה קרינגטון כבר בגיל צעיר, בעת טיול משפחתי בפריס. ב-1936 התרשמה עמוקות מציוריו של האמן הסוריאליסט הגרמני מקס ארנסט, שהוצגו בתערוכה הבינלאומית בלונדון. שנה מאוחר יותר פגשה את ארנסט הנשוי שהיה מבוגר ממנה ב-26 שנים, במסיבה בפריס. השניים התאהבו בו במקום. היא עברה איתו לפריס, שם סיים את נישואיו, והם הפכו להיות הזוג החם של הבוהמה הסוריאליסטית בעיר.


Leonora Carrington, Self Portrait (Inn of the Dawn Horse), 1937-38

קרינגטון החלה לראשונה לצייר בסגנון סוריאליסטי (זה לא מה שהיא למדה באקדמיה). אחד הציורים הראשונים שלה הוא דיוקן עצמי באווירת חלום מטרידה ומורכבת. דמותה של קרינגטון ישובה על כורסא, ידה מושטת לעבר צבועה, שקרינגטון ראתה בה שיקוף של עצמה, ושתיהן מביטות אלינו הצופים. מעל ראשה של קרינגטון מתעופף סוס נדנדה לבן, חסר זנב. למעשה לארנסט וקרינגטון היה בביתם סוס נדנדה גדול ולבן כזה. בציור קרינגטון משחררת אותו ואנחנו רואים מבעד לחלון כיצד הפך לסוס אמיתי לבן ואציל דוהר בין עצים. שנה מאוחר יותר הציור הוצג בתערוכה הסוריאליסטית בפריס, יחד עם עבודות של דאלי, פיקאסו, מאן ריי, ארנסט ואחרים.

ב-1938 עזב הזוג את פריס והשתקע בכפר בדרום צרפת. הם קישטו יחד את ביתם בציורים ופסלים פרי ידם. ב-1939 הם מציירים דיוקן אחד של השנייה. קרינגטון ציירה מקס ארנסט כמכשף עטוי פרווה ובעל זנב דג בערבות קרח בהן אפילו הסוס הופך לנציב קרח, והוא אוחז מעין פנס שנשמתו של הסוס כמו כלואה בתוכו. ניתן למצוא כאן הדים לתרבות הקלטית שקרינגטון העריצה.


Leonora Carrington, Portrait of Max Ernst, 1939

ביתם היה מקום מפגש לחוג האמנים וההוגים הסוריאליסטים, ביניהם אנדרה ברטון, מנסח המניפסט הסוריאליסטי. הללו הושפעו מאוד מתורתו של פרויד שייחסה לנשים נפש לא מרוסנת עטויה במיסטיקה ואירוטיות. הנשים נחשבו כמוזות ולאו דווקא יוצרות עצמאיות חשובות. דמותה של קרינגטון מוסגרה כ-femme enfant (אישה ילדה), מכך התנערה מאוחר יותר. מציטוטיה הידועים:

I didn’t have time to be anyone’s muse… I was too busy rebelling against my family and learning to be an artistI painted for myself…I never believed anyone would exhibit or buy my work.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נעצר ארנסט על ידי הרשויות הצרפתיות בשל היותו גרמני. עברו כמה שבועות עד שחבריו המקושרים הצליחו לשחרר אותו. בינתיים קרינגטון סבלה מחרדה עמוקה וחוסר יציבות נפשית. כשכבשו הגרמנים את צרפת נעצר ארנסט שוב, הפעם על ידי הגסטאפו, באשמת אמנותו שנחשבה "מנוונת" על ידי הנאצים. הוא הצליח להימלט וברח לארצות הברית בעזרתה של פגי גוגנהיים, שהיתה פטרונית של אמנותו ובהמשך גם אישתו. היא לא היתה האישה היחידה שלו מתחום האמנות.

לאונורה נשארה מאחור.

כיוון שלא נותרה לה סיבה להישאר בצרפת, נסעה קרינגטון לספרד, שם שהתה אצל חברים. החרדה והקושי הנפשי לא עזבו אותה, עד שהתמוטטה וסבלה מהתקף פסיכוטי. היא אושפזה במוסד ליד מדריד, שם טופלה בשוק חשמלי ובתרופות מאוד חזקות, חלקן אינן מותרות לשימוש היום. לאחר שהתייצבה החליטו הוריה להעביר אותה למוסד בדרום אפריקה. בדרך עברו בפורטוגל, שם הצליחה לברוח. היא נמלטה אל השגרירות המקסיקנית בליסבון, שם פגשה את השגריר המקסיקני שהיו להם חברים משותפים. השגריר, שהיה גם משורר ידוע, הסכים לנישואים פיקטיביים עם קרינגטון, כאלה שיקנו לה חסינות דיפלומטית ויאפשרו לה להתחמק מאישפוז כפוי. יחד הם נסעו לניו יורק ואחרי שנה למקסיקו.


Leonora Carrington, Green Tea, 1942

בניו יורק מציירת קרינגטון את Green Tea בו היא מעבירה מחוויות האימה של האישפוז בספרד. מאוחר יותר היא גם כותבת על כך בספרים. בציור בת דמותה של קרינגטון עומדת בתוך מעגל קטן שמגביל את תנועתה, עטויה בכתונת משוגעים, על פניה מסכה ועל ראשה מדקרות המזכירות גלגלי עינויים מימי הביניים. היא נטועה בנוף אנגלי חלומי ובלתי מזוהה. מימין נראים סוס לבן (זוכרים אותו?) וכלבה נאבקים במוסרותיהם. במבט שני רואים שלמעשה הם קשורים לעצים שצומחים מגופם במקום זנב. כלומר, אין להם באמת יכולת לברוח מהשבי. בחלק התחתון מציירת קרינגטון את מה שאורב מתחת לפני האדמה, ובמקביל בתת המודע שלנו. הציור באוסף ה-MoMA בניו יורק.

לאונורה קרינגטון התאהבה מיידית במקסיקו. היא הוקסמה מהתרבות המקומית, המיסטיקה ומסורות הריפוי והבישול שהיו ממלכתן של הנשים, והתעמקה בהן. היא הצטרפה לקהילה גדלה ותוססת של אקספטים – אנשי רוח, יצירה ואמנות שגלו מאירופה השסועה ומצאו את מקומם במקסיקו. באותה תקופה פרידה קאלו היתה פעילה גם היא במקסיקו אולם השתיים לא התחברו. קאלו ראתה באקספטיות אירופאיות מתנשאות. נישואי הנוחות לדיפלומט הסתיימו וקרינגטון התחתנה עם צלם הונגרי בשם צ'יקי וויז ולשניים נולדו שני בנים, גבריאל ופבלו.

חברתה הטובה היתה האמנית הספרדיה רמדיו וארו. השתיים נהגו לצייר בבית, במטבח, מוקפות בילדיהן ובחיות הבית. הציור היה חלק מהחיים והן ציירו את עולמן הפנימי. הן נהגו לערוך סעודות גדולות, אליהן הזמינו אנשים רנדומליים ששמותיהם נבחרו באקראי מספר הטלפונים העירוני. הן ערכו ניסויים קולינריים, מוסיפות כל מיני מרכיבים לא קשורים לבישוליהן כמו שערות אדם או דיו כתיבה.


במקביל הציגה וציירה. ב-1963 הוזמנה לצייר ציור קיר במוזיאון האנתרופולוגי הלאומי במקסיקו סיטי. שמו של הציור

Leonora Carrington, El Mundo Magico de los Mayas, 1963-4

והוא משתרע על קיר ברוחב ארבעה מטרים. היא ציירה אותו לאחר שהות מחקרית של כחצי שנה בקרב צאצאי המאיה במקסיקו וניסתה לתאר את חייהם הרוחניים בהם הנצרות והאמונות הפאגניות משמשות בערבוביה. בציור מתקיימים שלושה מישורים בו זמנית: גן עדן, האדמה והעולם התחתון. לצד דימויי צלבים וציור כנסייה, מופיעים אלים של המאיה כמו האלה איצ'ל לצד הירח והקשת בענן, היאצ'ה, העץ הקוסמי של המאיה ועוד. ביניהם ניתן לזהות גם אלמנטים המאפיינים את קרינגטון עצמה כמו הסוס הלבן.

נושאים של אלכימיה, קסם ואגדות העסיקו אתת קרינגטון באמנות כמו גם בכתיבה. הם היוו עבורה דרך מילוט מחוויות חיים קשות והיוו חוט מקשר בין ילדותה שהיתה רווייה באגדות קלטיות לבגרותה, בה בחרה להתחבר לאגדות והסיפורים של מקסיקו, מולדתה המאמצת.


קרינגטון היתה ממייסדות התנועה לשוויון נשים במקסיקו והפכה לפעילה פוליטית לתקופה. היא פעלה לשיתוף מידע ופעולה בין תנועות הנשים במקסיקו וצפון אמריקה ואף זכתה על כך בפרס מפעל חיים ב-1986. בהתבוננות רחבה על גוף העבודות שיצרה לאורך השנים ניתן לומר שהנושאים הפמיניסטיים העסיקו אותה לאורך כל השנים, באמנות ולא רק בפוליטיקה. הדמויות הראשיות בציוריה הן באופן גורף נשיות והיא מציבה אותן בסיטואציות שלא תמיד מתאימות לאופן בו החברה ראתה את נושא המגדר באותה עת.

במהלך 94 שנותיה קרינגטון ציירה כ-2000 ציורים וכתבה ספרים וסיפורים רבים. היא נחשבה כל חייה לציירת סוריאליסטית, למרות שקשריה עם התנועה הסוריאליסטית התרופפו בשנותיה במקסיקו. רבים מציוריה מזכירים לי במידה רבה את ציוריו של הירונימוס בוש, בזכות הקומפוזיציה עמוסת הפרטים, ריבוי הדמויות ומוזרותן, ההמצאה של יצורים דימיוניים וצבעוניות לא מתפשרת. יש בציוריה של קרינגטון איכות רכה, סלחנית יותר, שמנסה לחקור את העולם ללא תשובה מובנית מראש, ובכך נדמה לי שהיא נבדלת מעמיתיה הסוריאליסטים המפורסמים.

לאונורה קרינגטון נפטרה ב-2011 במקסיקו סיטי בגיל 94.


ובחזרה ל-2022



ססיליה אלמני בחרה בדימוי הלשוני של קרינגטון The Milk of Dreams להיות הכותרת לתערוכה המרכזית בביאנלה, ולא בכדי. בתערוכה נותנת אלמני את קדמת הבמה לאמניות המאה ה-20 וה-21 – מעל 90% מהמציגים בתערוכה הם נשים אמניות או אמנים שאינם מזדהים באופן מגדרי. היא מציגה יצירות המעידות על עולם קסום בו ההתפתחות לעולם אינה נגמרת והשינוי הוא קבוע, עולם שנחווה דרך הדמיון ומאפשר טרנספורמציה חוזרת. היא מבקשת להתבונן על החיים כדבר שאינו בינארי, נוקשה ומוכתב מלמעלה, אלא ככזה שיש בו אפשרויות רבות, חמלה ומיסתורין.

אני סקרנית מאוד לראות בחודש הבא את התערוכה שיצרה אלמני ומקווה לגלות בה עוד ועוד אמניות מעוררות השראה שאלמני שלפה מפח האשפה של ההיסטוריה והעניקה להן מקום מכובד וראוי.

פוסטים אחרונים

הצג הכול