top of page

אמניות המאה ה-18

להיות אישה אף פעם לא היה קל, ובמיוחד לא בתחום האמנות, אולם במאה ה-18, כאשר רוחות של שחרור החלו מנשבות במערב אירופה, ניכר כי לנשים היה קל יותר לזכות בהערכה ופרנסה בזכות יצירתן. הדבר נכון במיוחד לגבי צרפת שאחרי המהפכה הצרפתית, אולם גם לפניה הצליחו נשים כשרוניות ללכוד את תשומת הלב של מלכות ומלכים ולזכות באהדה ציבורית.

הבאתי כאן את סיפורן של ארבע נשים שבחרו באמנות כדרך חיים, והסיפור של כל אחת מהן יכול לשמש כתסריט לסרט הוליוודי, הודות לתהפוכות ההיסטוריה בשילוב עם אישיותן החזקה.

זהו פוסט רביעי בסדרת האמניות, קדמו לו פוסטים על אמניות הרנסנס האיטלקי, אמניות הרנסנס הצפוני ואמניות הבארוק.

 

אנג'ליקה קאופמן (1741-1807)

כמו אמניות רבות, למדה אנג'ליקה את מלאכת הציור מאביה, שהיה צייר שוויצרי שהתמחה בציורי קיר ונדד עם משפחתו בעקבות הזמנות הציור שקיבל. אנג'ליקה הצעירה שימשה כאסיסטנטית שלו וכישרונה הרב התגלה בגיל מוקדם. היא גם הפגינה כישרון רב בשפות ובמוסיקה, אולם בחרה בציור אחרי שנאמר לה שבתחום האופרה יש אנשים מפוקפקים רבים.


Angelica Kauffmann, Self Portrait, 1770–75

אחרי מות אימה החליט אביה לעבור לאיטליה. בפירנצה התקבלה אנג'ליקה הצעירה אל שורות האקדמיה לאמנות יפה, שם גילתה את הסגנון שהפכה להיות מזוהה איתו – הציור הניאו-קלאסי. ברומא היא למדה את ציורי האולד-מאסטרס והחלה לעבוד עם הקהילה הבריטית בעיר, שהזמינה ממנה דיוקנאות לרוב. כך היה גם בונציה, עד שקאופמן השתכנעה לעבור ללונדון.

בלונדון התחברה קאופמן עם סר ג'ושוע ריינולדס, שהיה היוזם של הקמת הרויאל אקדמי. קאופמן היתה אחת משתי הציירות היחידות שהיו חתומות על מסמך בקשת ההקמה של האקדמיה המלכותית שנשלח אל המלך, והיתה לאחת מהמקימות של המוסד המכובד הזה, בו היא הציגה כל שנה עבודות שלה במשך 14 שנים רצופות.


Angelica Kauffmann, The Sorrow of Telemachus (1783), oil on canvas, 83.2 x 114.3 cm

רוב האמניות באותה תקופה התמקדו בציורי דיוקנאות או טבע דומם, אולם אנג'ליקה קאופמן סימנה לעצמה למטרה לעבוד בז'אנר המוערך והיוקרתי ביותר – ציורי היסטוריה. ציורים מסוג זה הצריכו ידע מעמיק של סיפורי ההיסטוריה והמיתולוגיה, הם כללו לרוב מספר דמויות וכן ציור נוף, והיו גדולים ויקרים יותר מכל סוגת ציור אחרת. כיוון שברבים מציורי המיתולוגיה מופיעות הדמויות בעירום, הרי שהיה הכרח ללמוד את האנטומיה הגברית. בגלל המגבלות החברתיות על ציור מודל עירום חי, קאופמן ככל הנראה למדה מהעתקי גבס של פסלים קלאסיים. ציורי ההיסטוריה שלה זכו להצלחה והערכה רבה, אם כי ניכר כי רוב הגברים אינם מצויירים על פי הסטנדרט הגברי המקובל באותה תקופה, ויש שהיו מגדירים אותם כנשיים.


Angelica Kauffmann, Venus Induces Helen to Fall in Love with Paris, 1790

בשלב מסויים היא חוזרת לרומא, בה היא חשה שציורי ההיסטוריה שלה יזכו להערכה רבה יותר (הבריטים העדיפו דיוקנאות, שהיו הרבה פחות רווחיים עבורה). במשך 25 השנים הבאות, עד מותה, היא מתערה בחברה הגבוהה של רומא, בה שהו מדינאים, אצילים ואנשי רוח מאירופה כולה (היא אפילו התחברה עם גתה הצעיר), והתפרנסה היטב מציוריה.

השבוע נפתחה ברויאל אקדמי בלונדון תערוכה גדולה שעושה כבוד לקאופמן, כאחת ממייסדות האקדמיה המלכותית וכן אמנית בינלאומית חשובה בזמנה.

 


Angelica Kauffman, Self-Portrait Hesitating Between Painting and Music, 1794. oil on canvas, 147 x 216 cm

אליזבת' וויז'ה לה ברון (1755-1842)

בחייה הארוכים היתה וויז'ה לה ברון מהאמניות הפוריות ביותר והותירה אחריה מעל 850 ציורים, אותם ציירה במסעותיה בכל רחבי אירופה בעקבות תהפוכות חייה. דיוקנאותיה נודעו ברכותם ובאופן בו תיארה את הדמויות באופן דומה למציאות אולם מחמיא למזמין. היא התמחתה גם בציורי ילדים, נושא חדש בימיה.


Elisabeth-Louise Vigée-Lebrun, Self-portrait in a Straw Hat, 1782

היא למדה את מלאכת הציור מאביה, שהיה צייר בינוני, והמשיכה להשתלם אצל אחד מחבריו, אולם כאשר אביה מת כשהיתה רק בת 12, היא החלה לתרום לכלכלת המשפחה דרך הציור. היא הרבתה ללמוד ולהעתיק את האולד מאסטרס כמו רובנס ורמברנדט, ופיתחה לעצמה סגנון ייחודי שנע בין הרכות של הרוקוקו לבין הנטורליזם של הניאו-קלאסיקה. בגיל 19 הוחרמו מכחוליה וציוד הציור שלה כיוון שמכרה ציורים ללא השתייכות לגילדת הציירים. בעקבות כך היא הצטרפה לגילדה והציגה באופן תדיר בסלון האקדמיה.

היא הפכה לציירת דיוקנאות מבוקשת וקיבלה הזמנות משמנא וסלתא של פאריס. היתה לה קריירה ותזרים הכנסה נאה, ולכן היססה להינשא לז'אן באטיסט פייר לה ברון, סוחר אמנות שביקש את ידה. בסופו של דבר נענתה, על מנת להימלט מביתו של אביה החורג. היא היתה בת 20 בעת נישואיה, ובאותה שנה כבר הפכה להיות הציירת הרשמית של המלכה מארי אנטואנט.


Élisabeth Vigée-Lebrun, Marie Antoinette and her Children, 1787

בין המלכה לציירת, שהיו קרובות בגיל, נרקמה ידידות אינטימית וארוכת שנים, במהלכן ציירה וויז'ה לה ברון כ-30 דיוקנאות של המלכה ומשפחתה, שבמידה רבה תרמו לאופן בו נתפסה דמותה של המלכה בקרב הציבור הצרפתי והבינלאומי. היא ציירה אותה בבגדים מפוארים כמו גם בשמלת מוסלין פשוטה וכובע קש. ראוי לציון במיוחד דיוקן של המלכה עם ילדיה הצעירים, המצביע על תפקידה הראשי כאם ילדיו של המלך, תוך איזכור מותו של אחד התינוקות (מנת חלקן של נשים רבות באותה תקופה, וככל הנראה נועד לגייס הזדהות). במקביל היתה וויז'ה לה ברון מוקד לכמה סקנדלים אישיים הכוללים רומאנים שלה עם דמויות מפתח, הימורים והפסדים של בעלה ועוד. כל אלה הכריחו אותה לעבוד קשה יותר.

בהיותה כל כך מזוהה עם המלכה, עם פרוץ המהפכה הצרפתית ב-1789 נאלצה וויז'ה לה ברון לברוח מצרפת. בבגדים מרופטים שלא יסגירו את מעמדן, נסעו הציירת, בתה ז'ולי והאומנת, במרכבה ציבורית, שבסופו של דבר הביאה אותן לאיטליה. בהיותה מפורסמת, היא זכתה לאירוח נדיב בבתי העשירים בעת שנדדה בין טורינו, פרמה, מודנה ובולוניה, עד שהגיעה לפירנצה. בפירנצה הלכה לראות את כל היצירות המפורסמות אולם נשארה זמן קצר עד שיצאה אל יעדה האמיתי -רומא.


Elisabeth_Vigée-Lebrun, Lady Hamilton as the Cumaean Sybil, 1792

ברומא השתקעה וויז'ה לה ברון למשך שלוש שנים, בהן עבדה ללא הפסק וסיפקה דיוקנאות לכל שועי העיר, במיוחד קהילת הגולים הצרפתים בעיר, ואף פגשה את הציירת המפורסמת אנג'ליקה קאופמן. היא הוזמנה גם לצייר את דיוקנו של האפיפיור, אולם סירבה בנימוס כיוון שחששה שלא תצליח במשימתה כשהיא עוטה כיסוי בד על פניה, כמקובל לנשים באותה עת בנוכחות האפיפיור.

היא נסעה לנאפולי, שם התאהבה בנופי העיר עטורי עצי הדקל והר ווזוב המעלה אפר. בנאפולי היא פגשה את סר המילטון, שביקש ממנה לצייר את דיוקנה של המאהבת שלו, אמה הארט, נערה ממוצא צנוע מאוד, שבסופו של דבר הפכה לליידי המילטון. היא המשיכה במסעותיה: חזרה לרומא ומשם לונציה, שם נתקלה בכוחותיו של נפוליאון, שהחרימו את כספה לצורך לחימה, המשיכה למילאנו והלאה, עד שהשתקעה באוסטריה למשך שנתיים וחצי ואז שמה פעמיה אל רוסיה ואח"כ פרוסיה. בכל המקומות האלה התחברה עם החברה הגבוהה ובמיוחד עם בתי המלוכה, בקרבם היה לה מוניטין משמעותי בזכות יחסי הקירבה שלה עם מארי אנטואנט (רוב בתי המלוכה באירופה היו קשורים בקשרי נישואין).


Elizabeth Vigee-Lebrun, Alexandra and Elena Pavlovna (grand-daughters of Kathrine The Great), 1795–1797

בסופו של דבר היא שבה אל פאריס ב-1802, אחרי שמיסייה לה ברון ותומכים אחרים שלה ניהלו קמפיין להסרת שמה מרשימת המגורשים מצרפת. למרות שיצר הנדודים משך אותה לביקורים ארוכים באנגליה ושווייץ, היא סיימה את חייה בפאריס, מטופלת באחייניותיה. במותה ב-1842, בגיל 86, היא זכתה ללווייה מכובדת מאוד בה חלקו לה כבוד אצילי צרפת ואמניה.

 

מרגריט ג'רארד (1761-1837)


Gérard Marguerite, Le Chat Angora, 1780

ג'רארד נולדה בגראס שבפרובאנס כבת הצעירה למשפחת פרפומרים. כאשר אימה מתה בילדותה, נשלחה לגור עם אחותה ובעלה בפאריס. אחותה היתה נשואה לצייר הידוע ז'אן הונורה פראגונארד, והם חיו בארמון הלובר, בו ניתנו לאמנים נבחרים דירות. היא חילקה את זמנה בין התבוננות בתהליך היצירה באטלייה של פראגונארד לבין שיטוט בין יצירות האמנות המובחרות בלובר. כשהיתה בת 16 החל פראגונארד ללמד אותה את מלאכת הציור והתחריט.

ההשתייכות למילייה של האמנים עזרה לה להשתלם ולצבור מוניטין, על אף שלא התקבלה לשורות האקדמיה באותה תקופה. בזכות הצלחתה היא יכלה לפרנס את עצמה ולא נישאה במשך כל חייה. אחרי המהפכה הצרפתית פתחה האקדמיה את שורותיה לאמניות וג'רארד הציגה בה את יצירותיה באופן קבוע בין 1799 ל-1824.


Marguerite Gérard, Motherhood, oil on canvas, 51 x 61 cm, 1795–1800

היא התמחתה בציורי ז'אנר, השם המקובל באותה תקופה לציורי סצנות ביתיות ויומיומיות. למרות שהוכשרה על ידי פראגונארד, מבכירי ציירי הרוקוקו, הסגנון האישי שלה היה רחוק מהפאר ומשיכות המכחול החופשיות שאיפיינו אותו. היא הושפעה דווקא מציירים פלמיים מהמאה ה-17, וציוריה התאפיינו בירידה לפרטים ומשיכות מכחול עדינות המתמזגות לתיאור ריאליסטי קפדני.

בנוסף היא התייחסה בציוריה לאירועים הפוליטיים של התקופה. ב-1806 היא מציירת את החנינה של נפוליאון, שמאוחר יותר נרכשה על ידו. היא יצרה תחריט בשם גאוניותו של פרנקלין, המתייחסת למדינאי האמריקאי בנג'מין פרנקלין, כאשר מולו דמות נשית המייצגת את אמריקה. התחריטים הגיעו לקהלים רחבים ורחוקים ותרמו למוניטין שלה.

 


Marguerite Gérard, Painter when painting a portrait of a lute player, 61 x 51.5 cm, before 1803

מארי טוסו (1761-1850)

מארי טוסו, הידועה היום כמאדאם טוסו, נולדה בשטרסבורג למשפחת גרוסהולץ. כיוון שאביה מת לפני לידתה, היא התגוררה עם אימה בביתו של דוקטור קורטיו, שם עבדה אימה כסוכנת בית. הדוקטור עסק בפיסול בשעווה, בעיקר לצרכי לימוד אנטומיה, אולם הוא גם יצר דיוקנאות. הוא לימד את מארי הצעירה את רזי האמנות הזו והיא הראתה כישרון רב.

ב-1765 עובר הדוקטור לפאריס ופותח בבירה את החברה לדיוקנאות שעווה. כשנה אחר כך מצטרפות אליו מארי ואימה, ומארי עובדת איתו בחברה. ב-1770 הוא מציג את התערוכה הראשונה של דיוקנאות שעווה, שמושכת קהל כה רב, עד כי ב-1782 הוא כבר עובר להציג בפאלה רויאל.


Madame Tussaud at the age of 42.

ב-1777 יוצרת מארי את הדיוקן העצמאי הראשון שלה, והוא של הסופר וולטייר. בהמשך יצרה דיוקנאות של ז'אן-ז'אק רוסו, בנג'מין פרנקלין ועוד. על פי זכרונותיה, היא נשכרת על ידי בית המלוכה ללמד את אחותו של המלך ומתגוררת בחצר וורסאי במשך תשע שנים.

עם פרוץ המהפכה הצרפתית, מארי מזוהה עם המלוכנים ונאסרת. היא מיועדת להוצאה להורג על ידי הגיליוטינה ושיער ראשה גולח. בזכות התערבות של מקורביה עונשה הומתק והיא הועסקה ביצירת מסכות מוות ופסלי גוף בגודל מלא של מיטב האריסטוקרטיה והפוליטיקאים שהוצאו להורג, ביניהם לואי ה-16, מארי אנטואנט, ז'אן פול מארה ורובספייר.

אחרי שקורטיו מת והוריש לה את החברה, נישאה מארי לפרנסואה טוסו, מהנדס אזרחי, והפכה למאדאם טוסו. ב-1802 נוסעת מאדאם טוסו להציג את האוסף שלה בלונדון. ההצלחה מצד אחד והמלחמות הנפוליאוניות מצד שני, גורמים לה להישאר בבריטניה ולנדוד בין ערים אליהן היא מוזמנת להציג את האוסף שלה. כך היא נודדת במשך 33 שנה, תוך כדי מעדכנת את האוסף עם דיוקנאות של דמויות מוכרות חדשות, עד שב-1835 היא פותחת את מוסד הקבע שלה ברח' בייקר בלונדון. ב-1842 היא יוצרת בשעווה את הדיוקן העצמי שלה, שמוצג עד היום במוזיאון מאדאם טוסו בלונדון.


A wax sculpture of Marie Tussaud displayed at Madame Tussauds London

היא מתה בשנתה ב-1850 והיא בת 88, ולא זכתה לחזות בהצלחה הכלכלית הפנומנלית של המיזם שייסדה, שמקיים היום סניפים בכל רחבי העולם, מגלגל הכנסות משמעותיות והפך להיות לשם דבר.  

 

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page