top of page

אמניות הרנסנס

כבר הרבה זמן שאני מתכננת לכתוב על אמניות בהיסטוריה, ואיכשהו זה תמיד נדחה.

דווקא על רקע המתחולל אצלנו בשבועות האחרונים פתאום זה מרגיש לי רלוונטי יותר מתמיד.


המציאות בתחילת המאה ה-21 עבור אמניות היא מעודדת במידה רבה: בתי הספר הגבוהים לאמנות מלאים בסטודנטיות, חלק ניכר מהסגל הוא נשים, שדה האוצרות רווי באוצרות מוכשרות והאמנים הישראלים הכי מצליחים בעולם הן אמניות. יחד עם זאת, יש לנו עוד כברת דרך ארוכה לעשות: מנהלי המוזיאונים ובעלי הגלריות הם עדיין גברים ברובם וגם בשוק האמנות ניכרת פרמיה מאוד משמעותית לאמנים על פני אמניות. רק כדי לסבר את האוזן: שיא המחיר לאמנית חיה הוא 12.4 מיליון דולר (ג'ני סאוויל ב-2018) בעוד ששיא המחיר לאמן חי נקבע באותה השנה ועומד על 90.3 מיליון דולר (סר דייויד הוקני). גם בקרב אמנים שאינם בחיים המצב דומה: ג'ורג'יה או'קיף עם 44.4 מיליון דולר לעומת 450 מיליון דולר לליאונרדו דה וינצ'י. פי 10!

עם זאת, אני אופטימית כי אני רואה את השדה מתפתח ומשתנה, וגם הקהל מקבל ואוהב אמניות ורואים זאת בתערוכות המצליחות, שרבות מהן של אמניות.


אבל כל זה עלול להיעצר אם היוזמות שאנחנו רואים שמגיעות היום משולחן הממשלה תתקדמנה. כל הצעה, יוזמה או צעד כזה מנומקים כביכול באופן פרטני, אולם התמונה הגדולה העולה מתוך המכלול היא של הדרת נשים, מחיקת הזהות והנוכחות שלנו במרחב הציבורי, והדבר נכון כמובן, ואולי אף יותר, בשדה האמנות.


את התקווה אני מחפשת בהיסטוריה, שכמעט לכל אורכה היתה פטריאכלית ומפלה עוד יותר מהיום. ובכל זאת, הצליחו אמניות להפציע, ליצור ולבסס לעצמן שם, כנגד כל הסיכויים.

ב-1971 פרסמה ההיסטוריונית לינדה נוכלין את מאמרה המכונן "מדוע לא היו אמניות דגולות?" בו היא פורסת שלל סיבות, שמתגבשות כולן לסדר החברתי הפטריאכלי שמנע מנשים ללמוד, לצאת מהבית באופן חופשי, לבחור את מושאי הציור שלהן, להתקבל לאקדמיות וגילדות, להיות עצמאיות פיננסית ועוד. בנוסף, האופן בו הוגדרה אמנות היה מצמצם מאוד ולא התייחס למלאכות שנחשבו כנשיות לאמנות. זו היתה יריית הפתיחה למחקר מעמיק במטרה לחפש את האמניות לאורך ההיסטוריה.

למעשה, לאורך כל ההיסטוריה של האמנות היו נשים שעסקו באמנות, וחלקן אפילו זכו להצלחה גדולה והערכה רבה בימי חייהן, אולם הקאנון, שהורכב על ידי היסטוריונים, החריג אותן. זו גם הסיבה שחלק גדול מעבודתן אבד לנו, כיוון שהנטייה היא לשמר ולהגן על יצירות של אמנים בעלי שם. אם מחפשים, בכל זאת אפשר למצוא אמניות טובות, כאלה שהן היוצא מן הכלל המצביע על הכלל, ומעלה את המחשבה אילו כשרונות גדולים התפספסו לאורך השנים בגלל הנסיבות.


באופן לא מפתיע, חייהן של האמניות שחיו לפני מאות שנים היו מרתקים. שהרי נדרשים כישרון מובהק ואישיות יוצאת דופן על מנת להפיל את החומות ולזכות להצלחה בעולם ששייך לגברים ועוצב עבורם. באופן טבעי אמניות אלה צמחו בסביבות שהעריכו אמנות, רובן בנות למשפחות של אמנים, שהדריכו אותן בתחילת דרכן, והן עסקו לרוב בז'אנרים שהיו מקובלים יותר עבור נשים כמו ציורי נוף, טבע דומם ודיוקנאות, שכן ציורי גוף מהחי נחשבו ללא הולמים עבור נשים. ובכל זאת, גם כאן אפשר למצוא את אלה שחורגות מן הכללים.

בסדרת פוסטים (לא רצופה) אסקור בפניכם את האמניות הבולטות של כל תקופה, חלקן שמות שכבר ודאי שמעתם ואת חלקן אני בטוחה שלא הכרתם כלל.


אמניות הרנסאנס האיטלקי


סופוניסבה אנגיסולה (Sofonisba Anguissola)


Sofonisba Anguissola, Self-Portrait Painting the Virgin and Child
Sofonisba Anguissola, Self-Portrait Painting the Virgin and Child, c.1558

אולי המפורסמת בין אמניות הרנסנס היא סופוניסבה אנגיסולה, שנולדה ב-1532 למשפחת אצולה שירדה מנכסיה בקרמונה שבאיטליה. היא היתה הבכורה בין שש אחיות ואח אחד וכולם זכו לחינוך הומאניסטי מקיף שכלל, בין היתר, ציור, שהיווה המוקד העיקרי עבור סופוניסבה ושלוש מאחיותיה. הללו ויתרו על הציור לאורך הדרך (אחת הפכה לנזירה, שנייה התחתנה והשלישית מתה צעירה), אולם סופוניסבה, שהיתה המוכשרת ביותר, התמידה ואביה שלח אותה להתלמדות בסדנאות של אמנים מקומיים ידועים. בכך פתחה את הדרך גם עבור אמניות צעירות נוספות, שעד אז לא העזו להצטרף לסדנה הגברית. באחד מציוריה מתקופה זו היא מציירת דיוקן כפול של ברנרדינו קמפי, המורה שלה, שמצייר את הדיוקן שלה.


Sofonisba Anguissola, Bernardino Campi Painting Sofonisba Anguissola
Sofonisba Anguissola, Bernardino Campi Painting Sofonisba Anguissola, 1550

כשהיא בת 22 היא נוסעת לבד לרומא, שם היא זוכה להיכרות עם מיכלאנג'לו. היא מציגה לו רישום שלה של ילדה צוחקת, והמאסטר מאתגר אותה לצייר ילד בוכה. היא חוזרת אליו עם הרישום של ילד שננשך על ידי לטאה, שמרשים אותו מאוד ובמשך שנתיים השניים מתכתבים והוא מנחה אותה בדרכה האמנותית. אותו רישום של ילד הפך מאוחר יותר ככל הנראה להשראה עבור ציור מפורסם של קראווג'ו.


Sofonisba Anguissola, boy Bitten by a Crawfish
Sofonisba Anguissola, Asdrubale Bitten by a Crawfish, 1554

למרות כל זאת, היו מחסומים שאנגיסולה לא יכלה להם: היא לא יכלה להשתתף בשיעורי אנטומיה וציור עירום מן החי, שיעורים שהיו קריטיים לציור של סצנות היסטוריות או מיתולוגיות, הז'אנר הגבוה והמוערך ביותר באותה תקופה. במקום זה היא התמקדה בציורי דיוקנאות של יחידים או בקבוצה, פעמים רבות שלה עצמה ושל בני משפחתה. אחד הציורים המפורסמים ביותר הוא זה של אחיותיה המשחקות שח-מט, בו שילבה באופן שלא היה מקובל באותה עת, לבוש פורמלי ומהודר עם תנוחות והבעות פנים נינוחות ויומיומיות.


Sofonisba Anguissola, The Chess Game
Sofonisba Anguissola, The Chess Game, 1555

שמה נודע למרחוק, והיא הוזמנה על ידי פיליפ השני, מלך ספרד, להדריך את כלתו בת ה-14, אליזבת מוואלואה. ב-1559 היא מגיעה אל חצר המלכות ושם הופכת דה-פאקטו לציירת החצר של המלוכה. בתקופה זו הדיוקנאות שלה הופכים לפורמליים יותר, כמתבקש, עם דגש רב על הבגדים המפוארים, הבדים העשירים והתחרות העדינות. ובכל זאת, היא מצליחה להעביר אופי והבעות בצורה נהדרת, כמו בדיוקן של המלכה אליזבת מוואלואה, איתה התיידדה. אחד הדיוקנאות המוכרים של המלך פיליפ השני, שיוחס עד כה לאלונזו סנצ'ז קואלו, צייר אחר שעבד בחצר, הוא פרי מכחולה של אנגיסולה, כך עולה ממחקר שנעשה על ידי המומחים של מוזיאון הפראדו, לקראת תערוכה גדולה שערכו לכבודה ב-2019.


Sofonisba Anguissola, Portrait of Queen Elisabeth of Spain
Sofonisba Anguissola, Portrait of Queen Elisabeth of Spain, 1599

אחרי מותה של המלכה הספרדית ביקשה אנגיסולה לעזוב את החצר, והמלך הספרדי חיתן אותה עם אציל סיציליאני ואף דאג לה לנדוניה נדיבה. בעלה תמך בעיסוק שלה בציור והיא אף הכשירה אמנים צעירים. ב-1579 מת בעלה בנסיבות לא ברורות. שנתיים לאחר מכן הפליגה אנגיסולה לקרמונה לבקר את משפחתה והתאהבה ברב החובל שהיה צעיר ממנה. למרות התנגדות המשפחה, הם נישאו ב-1584 וחיו בפיזה, שם אנגיסולה המשיכה לצייר, ועלו אליה לרגל אמנים רבים. אחד המפורסמים שבהם הוא אנתוני ואן דייק הצעיר, שביקר אותה ב-1624, והיא בת 92. הוא התרשם מאוד בחדות מחשבתה וכתב ביומנו כי קיבל ממנה את השיעור הכי משמעותי אי פעם בציור, למרות שראייתה כבר נחלשה. הוא צייר אותה וזו העדות המצויירת האחרונה שיש לנו אודותיה. שנה מאוחר יותר היא מתה.


Anthony Van Dyck, Portrait of Sofonisba Anguissola
Anthony Van Dyck, Portrait of Sofonisba Anguissola, 1624

פלאוטילה נלי (Plautilla Nelli)


Plautilla Nelli, Bust of a Young Woman
Plautilla Nelli, Bust of a Young Woman

סיפור קצת שונה הוא סיפורה של פלאוטילה, בת למשפחת סוחרים אמידה בטוסקנה, שנשלחה בגיל 14 למנזר. זו היתה פעמים רבות הדרך של המשפחה לחמוק מתשלום הנדוניה לחתונה. נלי נשלחה למנזר דומיניקני, שהנזיר סאבונרולה היה מנהיגו, שסבר שהעיסוק בציור ייתן לנשים תעסוקה טובה והאיץ בהן לצייר ציורים דתיים.

באין מי שילמד אותה את המלאכה, לימדה נלי את עצמה באמצעות העתקה וחיקוי של האמנים הגדולים של התקופה. למרבה השמחה, היתה לה גישה לציוריהם הדתיים של אנדראה דל סארטו, אנגולו ברונזינו ופרה ברתולומאו, שקישטו את הקתדרלות והמנזרים בסביבה.


Plautilla Nelli, Lamentation with Saints
Plautilla Nelli, Lamentation with Saints, 1550

כיוון שציירה סצנות דתיות, הוקצו לה בדים ומשטחי ציור גדולים, דבר שהיה יוצא דופן בין שאר האמניות בתקופה, שעבדו לרוב בקנה מידה קטן ובינוני. ציוריה מובחנים בהבעות הפנים הרגשניות של הדמויות, בעיקר בציורים שמביעים צער וסבל. יש מי שטוענים שהדמויות לה הן "נשיות" מאוד, ככל הנראה כיוון שהיתה לה גישה מוגבלת מאוד למודלים גברים.

הציורים של הנזירה האדוקה, שהפכה גם להיות אם המנזר בתקופה מסויימת, היו מאוד פופולריים בפירנצה של אותה התקופה, והיו לה פטרונים ופטרוניות רבים. ג'ורג'יו וסארי כתב עליה במהדורה השנייה של סיפרו "חיי האמנים" (שנחשב היום לספר תולדות האמנות הראשון שנכתב) וציין כי עבודותיה נמצאות בכל כך הרבה מבתיה של פירנצה, עד כי יהיה זה מייגע למנות אותם.


Plautilla_Nelli, The Last Supper
Plautilla_Nelli, The Last Supper, 1568

הגירסא שלה ל"סעודה האחרונה" היא הראשונה שצוירה על ידי אישה והיא מוצגת בכנסיה סנטה מריה נובלה, גובהה 2 מטרים ואורכה 7 מטרים (!). זהו הציור היחיד עליו חתמה בשמה. לרוב חתמה על ציוריה בכיתוב "התפללו עבור הציירת", כלומר הדגישה את היותה אישה אולם לא ציינה את שמה.

היא מתה בגיל 64 לערך, אחרי שהכשירה אמניות רבות במנזר בו חיה.


לוויניה פונטנה (Lavinia Fontana)


Lavinia Fontana, Self portrait at the Clavichord with a Servant
Lavinia Fontana, Self portrait at the Clavichord with a Servant, 1577

לוויניה פונטנה זכתה לשבור תקרות זכוכית רבות בימי חייה. היא נולדה ב-1558 בבולוניה. אביה היה צייר, ולמרות שהיו לו גם בנים, הוא זיהה מהר מאוד שאת כשרונו קיבלה לוויניה, ועל כן הכשיר אותה והשקיע בה רבות. הוא אף דאג שתתקבל לאקדמיה ולגילדה המקומית, שלא קיבלו עד כה נשים לשורותיהם.

היא התחתנה עם ג'אן פאולו זאפי, צייר גם הוא, אם כי לא מוכשר כמו אישתו. במקום נדוניה הוסכם שהיא תצייר ותמכור את ציוריה. בכך היא היתה האמנית המסחרית הראשונה ברנסנס. ב-1577, כמתנת אירוסין למשפחתו של זאפי והוכחת כישוריה, ציירה פונטנה דיוקן עצמי שלה מנגנת ומביטה במבט חודר כלפי המתבונן. לזוג נולדו 11 ילדים, בהם טיפל זאפי ושחרר את פונטנה לעסוק במלאכת הציור. לעיתים אף מילא את תפקיד האסיסטנט שלה.


Lavinia Fontana, Bianca degli Utili Maselli and six of her children
Lavinia Fontana, Bianca degli Utili Maselli and six of her children, c. 1603

החברה בבולוניה היתה יחסית פתוחה למהפכנות של פונטנה, והיא רכשה לעצמה מקום של כבוד עם דיוקנאות מיניאטוריים שציירה על מצע נחושת, שנחשבו למתנה דיפלומטית מקובלת. בהמשך, נשות בולוניה התחרו ביניהן על שירותיה של פונטנה ושילמו לה סכומים יוצאי דופן בהשוואה לציירים אחרים.

היא היתה האמנית הראשונה שזכתה בהזמנה לצייר תמונת מזבח לכנסייה. היא ציירה ציורים דתיים רבים, במקביל לדיוקנאות שהוזמנו ממנה (כולל ממלך ספרד) ואפילו ציירה ציורי מיתולוגיה שכללו עירום מלא או חלקי. זה היה מאוד יוצא דופן ועד היום חוקרים מתקשים להסביר זאת שכן היתה סנקציה מאוד ברורה כנגד חשיפה של נשים לעירום. יש המפרשים את חוסר הפרופורציה בחלק מציוריה כעדות לכך שלא ציירה ממודל חי בעירום מלא. אחרים טוענים כי אלו חלק ממאפייני הציור המנייריסטי של התקופה ושלמעשה השתמשה בבני משפחתה שידגמנו עבורה.


Lavinia Fontana, portrait of Antonietta Gonsalvus
Lavinia Fontana, Portrait of Antonietta Gonsalvus, 1595

אחד הדיוקנאות המפורסמים שציירה פונטנה הוא של אנטונייטה גונזלס, בת למשפחה מכובדת באיים הקנריים שלקתה בלקות גנטית שגרמה לשיעור פנים רב, מה שהתקבל בזמנו כברכה. פונטנה מצליחה להעביר את המתיקות הילדית של גונזלס על אף מראה הלא שגרתי.

ב-1604 עברו פונטנה ומשפחתה לרומא בהזמנתו של האפיפיור קלמנט ה-8. בהמשך היא מונתה לציירת הרשמית של הותיקן וציירה דיוקנאות של בכירי הכנסייה כמו גם האפיפיור פאולוס ה-5. ב-1611, שלוש שנים לפני מותה, הוטבע מדליון עם דיוקנה כשבצידו השני הופיעה אלגוריה של הציור.

'מינרווה מתלבשת' היה הציור האחרון שציירה פונטנה, ככל הנראה בהזמנתו של קרדינל בורגזה, אחיינו של האפיפיור. בציור נראית אלת החוכמה עירומה, אחרי שהסירה את שריון המלחמה, וניגשת לעטות גלימה מהודרת. ברקע דרך המרפסת נראית הבזיליקה של סן פטרוס ברומא.

פונטנה השאירה אחריה גוף עבודות של כ-100 ציורים, הגדול ביותר מבין כל האמניות בתקופה זו ובתקופות שבאו אחריה. היא מתה בגיל 62 וזכתה לכבוד גם בקבורתה.


Lavinia Fontana, Minerva dressing
Lavinia Fontana, Minerva dressing, 1613

מפאת קוצר היריעה הבאתי כאן את סיפוריהן של שלוש אמניות מהרנסנס האיטלקי, למרות שישנן עוד. אם מעניין אתכם לקרוא עוד בנושא כתבו לי.


כולי תקווה שהחברה שלנו היום לא תלך אחורה, ולא תכריח אותנו, את בנותינו ונכדותינו, לעמוד באתגרים שניצבו בפני סופוניסבה, פלאוטילה ולוויניה.

בואו נעשה את שביכולתנו על מנת למנוע זאת.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 Kommentare


בדיוק למדתי קורס על צבעים באמנות כחול ואדום נפוצים יותר בתקופת ימי הביניים בשל הכנסייה והאמונה הרווחת על קדושת דמו של ישו. רק מאוחר יותר השתחררו מצבעים אלה ונכנס הורוד מדי פעם. גם בשל קושי ויוקר הפקתם של חלק מהצבעים


Gefällt mir

כן אשמח באיפיון הרנסנסים השונים מקורם והשפעתם על שכנות מרכזים אלה

Gefällt mir
bottom of page